Life Lessons

שיחת טלפון מקרית – “פבל איבנוביץ’?”: קול קר ורשמי מהעבר השני. – כן, זה אני, פבל איבנוביץ’. עם מי אני מדבר? – זאת מנהלת בית הילדים. תוך שבוע בתך תחגוג שלוש, וניאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תאסוף אותה? – רגע, איזו ילדה? איזו בת? יש לי בן, ואסיה… – אמרתי נדהם – נדיה פבלובנה סמניקינה, זו לא בתך? – לא, ממש לא. אני וסילייב, פבל איבנוביץ’, אבל וסילייב. – מתנצלת – אמרה בשקט מהעבר השני – כנראה הייתה טעות. היתה ניתוק פתאומי, שעוד הדהד באוזניי. “מה זה השטויות האלה!” כעסתי, “בת, ילדה קטנה… איזה בלאגן במסמכים יש להם שם?” אבל השיחה לא הרפתה מהלב. התמלאתי פתאום במחשבות על ילדים שחיים בלי בית, בלי אמא מחבקת, בלי אב דואג, בלי סבתות וסבים. לאסיה יש את כל המשפחה, קרובים משני הצדדים… לנה מיד שמה לב שאני מוטרד, מגיב באיחור, הרי שום דבר לא נסתר מעיני אשתי, איתה אני חי כמעט עשר שנים, ומכירים מגיל שש… בערב, בארוחה, שאלה אותי ישירות מה קורה איתי. – איך קוראים לה? – למי? עניתי מופתע. (אולי גם לה התקשרו?) – נדיה. נדושקה. – אה, נדושקה… אני לך לנה, והיא נדושקה שלך?! – התריסה – כן, נדיה פבלובנה סמניקינה. – תן לי גם את מספר הדרכון שלה! – צעקה לנה – אין לה דרכון, למה צריך לה? – פליטה, אולי? – לחשה בזעם – מי פליטה? – נדיה שלך פליטה? רוצה להירשם אצלך?! תגיד כבר! – מה יש לי לומר?! ישבתי המום, שכחתי מהאוכל… לנה התחילה לבכות. לא בבכי רועש, אלא דמעות עצבניות שהתגלגלו לה על הסינר. – מחר אני נוסעת לאמא. תדע לך – לא אתן לך את אסיה. אמרה מבעד לדמעות. – לנה, מה קרה, למה לאמא? – מה חשבת, שאשרת לכם פה כעוזרת, לך ולנדיה שלך?! הבנתי פתאום את האבסורד, הסברתי ללנה הכל על שיחת הבוקר. עכשיו היא בכתה מרחמים אל הילדה הקטנה. נשים – יש להן ים של דמעות, ואני, דמעות של לנה לא סובל, אפילו פוחד מהן. אכלתי בקושי. … התעוררתי כשלנה חיפשה אצלי בפלאפון. בעשר שנים לא קרה! כנראה לא האמינה… בטח חיפשה רמזים לבגידה. היה לי מאוד מר. ופתאום היא לוחשת, “פאשה, פאשה”, דוחפת אותי בעדינות. עשיתי את עצמי מתעורר. – פאשה, זה המספר הזה, נכון? – כן, אמרתי באופן אוטומטי – טוב, תישן. והיא יצאה עם הטלפון שלי. לך תישן עכשיו… שומע את המחשב נדלק, אחרי רגע ניגשתי לסלון. לנה חיפשה “בית הילדים + שם העיר”. המחשב נתן אתר רשמי, כתובת, טלפון ותמונה של הבניין. – פאשה, זה זה! – מה זה? – הטלפון תואם, זה הטלפון של בית הילדים. – אמרתי לך. ואת בודקת? – לא בודקת, מוודאת. – למה? – פאשה, הבית הזה קרוב, איך הגיע אליהם המספר שלך אם אתה זר לגמרי? לא חשבתי על זה… אולי כדאי לנסוע לשם ולגלות? בלילה בקושי הצלחתי להירדם. פתאום לנה דוחפת אותי שוב: – פאשה, אתה בטוח שלא קרה לך כלום עם אף אחת? אולי פעם, אהבה ראשונה, פגשת אותה שוב… היא לא אמרה כלום ובסוף ילדה, השאירה בבית חולים… – איזו אהבה, לנה? מהרגע שלמדנו יחד אני אתך בלבד! וגם לפני שלוש שנים, כשאסיה היה תינוק, אני טיפלתי בו, את חזרת לעבודה… לא היו לי אף אחת, אין ולא יהיה. – אז איך הטלפון שלך הגיע אליהם? מישהו השאיר אותו?! גם אותי זה לא עזב. אבל אין אף אחת מהעבר שהיה לה ילד בזמן שיכול להסתבך כך. כולן הסתדרו או כבר נסעו לחו”ל… אבל בחיים הכל יכול לקרות ולכן החלטתי: מחר נבקר את בית הילדים. הגענו מוקדם, אבל בתור הייתה עוד מישהו: גבר בלונדיני דק ודחוס, מזיע. – אתי אחרי, אמר בקול בס עמוק. דלת נפתחה, קראו לו, אחרי 15 דקות יצא מבולבל, הוזמנו פנימה. – שלום – אישה נעימה עומדת ליד החלון, נוגסת במשקפיים. – אנחנו בעניין מאתמול, צחקתי. – אין לי זמן לחידות, אמרי בבקשה מה העניין. הזכרתי את שיחת האתמול (הקול היה מוכר). – אה, כן… מצטערת, הייתה טעות, לא התכוונו אליך. – איך לא, אם יש לכם את המספר שלי? איך? – תראה, פבל איבנוביץ’, טעיתי בספרה. המספר המקורי מתחיל ב-927, חייגתי ל-937. זה שאתה גם פבל איבנוביץ’ – צירוף מקרים מושלם. הוא, אגב, היה פה לפניכם. – מי? – פבל איבנוביץ’ סמניקין, אבא של הילדה. אז שוב סליחה, יום טוב, יש לי עוד הרבה עבודה. הסתובבה. “תאיסיה סמיונובנה אמא-צ’קינה” היה כתוב על התג שלה. לנה, גם קראה ושאלה: – תאיסיה סמיונובנה, אותו פבל איבנוביץ’ – ייקח את הילדה? המנהלת ישבה שוב. – לא. אימא של הילדה מתה, לאב יש שבעה ילדים מנשים שונות. בשלוש שנים בא לכאן פעמיים בלחץ שלנו. נדיה לא מעניינת אותו. זהו, עניתי על הכל. יצאנו המומים. בחוץ שיחקו ילדים. כמה ישבו על נדנדות, אחרים במגלשה, שנים מירוץ מכוניות על ספסל. ואני הבנתי איפה פה הבעיה – השקט. אצל אסיה בחוץ תמיד היה רעש, צעקות, פה – שקט. לא צחקו, רק דיברו בלחש. ילדים קטנים עם עיניים זקנות. לא היה להם ילדות, רק הישרדות: קור, רעב, חוסר צעצועים, אדישות ולעיתים גם אכזריות. לנה בכתה שוב. הדמעות – תמיד פה. הלכנו לאט לשער, ופתאום צעקה: “אמא!!” כל הילדים סובבו ראש. אלינו רצה ילדה קטנה עם כובע מצחיק. “אמא, אמא, אני כאן!” דחפה את הראש לרגלי לנה, מתייפחת בבכי מר. – נדיה, נדיה! – רצה מטפלת. ניסתה להרים אותה, אבל נדיה נאחזה בלנה. בסוף שוקולד פתר את העניין ויצאנו בריצה. בדרך הביתה שתקנו. לנה רעדה, וגם לי רעדו הידיים. לנה הצביעה לעבר חנות “עולם הילדים” שממול. בלי לתאם מילה, קמנו בו זמנית וניגשנו יד ביד. למלא את עגלת הקניות בבובה ושמלה ורודה. הבת שלנו, נדיה, תהיה הילדה הכי יפה!

February 13, 202608

Случайный звонок יוסי בן-צבי? הקול בטלפון היה קר ורשמי. כן, זה יוסי בן-צבי. עם מי יש לי הכבוד? זה מנהל מעון הילדים. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונאלץ להעביר

Life Lessons

שיחת טלפון מפתיעה — “שלום, מדבר פאבל איבאנוביץ’?”: קול קר ורשמי בצד השני, מבלבל עם בת מסתורית בבית ילדים, תערובת של טעויות זהות, רגשות עזים, ושיחה שמטלטלת משפחה ישראלית בין בירוקרטיה לגעגוע לאהבה של בית חם — מסע אל הלב של ילדים בודדים בארץ.

February 13, 202604

הטלפון המקרי – דוד אמיר? הקול בטלפון היה קר ורשמי. – כן, זה אני, דוד אמיר. עם מי אני מדבר? – זו מנהלת בית התינוקות. בעוד שבוע לבתך ימלאו

Life Lessons

החברה מהבית על הקברים ערב אחד בעלי יצא למכולת ולא חזר. חיינו יחד עם הילדים אצל אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר לתחנת המשטרה להגיש תלונה על היעלמות, נאמר לי שיקבלו את ההודעה רק אחרי שלושה ימים. הגשתי תלונה… ועברו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. עד להיעלמותו גרנו אצל חמותי, שמעולם לא חיבבה אותי – למעשה, שנאה אותי בשקט. ואחרי שנותרנו לבד היא ממש איבדה את השפיות. היא סיפרה לשכנים שמאהבים שלי הרגו את בנה והטביעו אותו במחצבה. המשכתי לסבול, התפללתי שחמותי תירגע ותפסיק לדבר שטויות. אבל זה לא קרה. כן, יש לנו מחצבות מחוץ לעיר, והן עמוקות מאוד. גברים לפעמים התעניינו בי, אך אפילו לא חשבתי על רומן. המשפחה בשבילי זה קודש. ובכל זאת היחסים עם חמותי החמירו בכל יום. ריבים על כלום – כי הנחתי כפית לא במקום, כי שמתי את הספל בצד הלא נכון. סבלנותי פקעה – התחלתי לחפש אפשרות להחליף דירה. היא הודיעה לי: – אני לא אתן לך לעבור לדירה טובה! אל תחלמי – רוצחת! כל הצעה שהגיעה נפסלה. קומה שלישית – גבוה מדי, כואבות לה הרגליים. קומה ראשונה – צעירים ירעישו מתחת לחלון. קומה שנייה – לא בשכונה הנכונה, החנות רחוקה. בסוף הופיעה דירה ממול: קומה שנייה, כל מה שצריך, חנויות קרובות, שכונה מוכרת. אבל אז שלפה תירוץ חדש: “אני אראה מהחלון את הדירה הישנה, שממנה נעלם בני היחיד.” היא הכניסה אותי למצב שבו הייתי מוכנה לעבור לכל מקום, רק שייגמרו המריבות, ושהילדים לא ישמעו עוד את הסיוט הזה. כך עברתי עם הילדים לדירת קרקע בבניין ישן, ממש על גבול בית העלמין. עם חמותי נפרדנו כאויבים, כאילו לא חיינו יחד שנים. היה ברור שגם את נכדיה היא לא אהבה – לא היה לה איכפת שישמעו מסעות לווייה או את קריאות הבכי על הקברים. בדרך הביתה, במקום גן משחקים – רק צלבים ומצבות. הנקמה שלה הייתה ברורה, אך לבעלי הנעדר לא היה לי שום קשר. לא נותר אלא להתרגל למקום החדש. קודם כל קניתי בד עבה לתפירת וילונות – לא היה לי חשק לראות רכבי לוויה מהחלון. בערב כבר כיסינו את החלונות – ישבנו כה במרתף, כמעט בלי אור שמש. עבר חודש בדיוק מאז שעברנו. יום אחד, בעודי מבשלת לילדים, שמעתי רעש בחדר המדרגות. יצאתי לבדוק. על המדרגות שכבה שכנה מהבניין, מתפתלת מכאבים כשנפלה וקרסול כואב – לא יכלה לקום. העזרה שלי סייעה לה להסתדר והחזרתי לה את המצרכים שנפלו. כשראתה אותי, פרצה בבכי. הצעתי רופא, היא סירבה וטענה שלא מהכאב היא בוכה. “זה מקום מקולל! אף יום בלי צרות. כל מי שגר ליד בית קברות – יש לו בעיות כל יום.” הרגעתי אותה ואמרתי שמגזימה – הכל יהיה בסדר. סיפרתי שכבר חודש אנחנו גרים פה, הכל שקט, אם כי לא נעים לשמוע מסעות לווייה יום יום. היא שתקה רגע ואז אמרה: – אני לא אגיד לך כלום – תגלי בעצמך. ומאז, באמת, הצרות לא הפסיקו. קודם הבן פצע את רגלו – שבר, גבס. אחר כך לבת התגלתה דלקת קיבה. אך הדבר הנורא ביותר קרה שבוע אחרי. באמצע הלילה התעוררתי מרעש מוזר – כמו ציפורניים שורטות זכוכית. בדקתי שעה – שתיים בדיוק. התקרבתי לחלון, כאילו משהו מושך אותי. הזזתי את הווילון ונבהלתי! בחוץ, מטר מהחלון, עמדה אישה בערך בגילי. פניה הכחולות באור הירח היו כמסכה מפחידה. מבטה תמה, חיוכה – מרושע. הפחד שיתק אותי – לא הצלחתי לצעוק או לנוע, פשוט אחזתי בווילון. האישה פנתה באיטיות והלכה לעבר בית העלמין, עד שנעלמה מאחורי השער. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. כל היום לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה, ולא העזתי לשתף איש בסיפור. החלטתי שאולי חמותי עדיין לא ויתרה ומנסה להבהיל אותי, או שמא חברת קבורה מארגנת מחזה כדי לקנות בזול את הדירה. אבל הצרות המשיכו. יומיים אחרי פוטרתי מסיבות “כלכליות”. לא היה איכפת לאיש שילדיי קטנים. לא הייתה לי ברירה – הלכתי ללשכת התעסוקה. בדרך הביתה גיליתי כי הארנק עם כל הכסף נגנב לי באוטובוס. נאלצתי למכור את טבעות הנישואין שלנו. הלכתי ללבן, קיבלתי סכום מגוחך. בדרכי החוצה, פנה אלי גבר עם שלט “קונה זהב” והציע סכום טוב יותר. הסכמתי. החבאתי את הכסף, הלכתי לתחנה. בחור צעיר חלף על פניי והפיל חבילה. הרמתי אותה – בפנים שטרות רבים. מיד הופיעה צוענייה – “מצאנו כסף! בפוליציה ייקחו הכל. נתחלק!” היא תלשה מחצית והשאירה לי את השאר, ונעלמה. לא הספקתי לחשוב וכבר הגיע אותו בחור – עימו גבר גדול ובידו אלה. הם דרשו את כל הכסף, האשימו אותי בגניבה. לא עזרו ההסברים. לקחו את כל הכסף, גם ממכירת הטבעות. חזרתי הביתה בוכייה, סחוטה ונזכרתי במה שאמרה לי השכנה – כל מי שגר כאן לוקה בצרות. ושוב, בלילה, אותה התעוררות – מישהו שורט את הזכוכית. הפעם לא העזתי לצעוק כדי לא להבהיל את הילדים. הזזתי את הווילון – ושוב אותה אישה. עמדנו כך זמן מה, מביטות זו בזו, עד שפנתה ברוגע לשער בית העלמין. התיישבתי על הרצפה ולא קמתי עד בוקר. ביום הבא דפקה השכנה על דלתי, הגישה לי קבלה לתשלום, והיא אפילו הציעה לשלם עבורי. פרצתי בבכי וסיפרתי לה הכל – על המריבות עם חמותי, על המחלות של הילדים, על בעל שנעלם, על כל הצרות – וגם על האורחת שלי מהחלון. “לכי, שטפי פנים, תבואי איתי,” אמרה. יחד הלכנו לבית העלמין. הביאה אותי אל קבר והצביעה על תמונה שעל המצבה – זו הייתה היא, האישה שביקרה אותי בלילה. “זו היא?” הנהנתי. השכנה סיפרה שגם היא ראתה בעבר את רוחה של האישה – לאחר מכן בןּה נהרג ובעלה עזב. היא בעצמה חלתה במחלה קשה. מאותו לילה, יותר לא הופיעה האורחת מהחלון. אבל משהו משך אותי לגשת אל הקבר. ביום שמש בהיר אזרתי אומץ – ניקיתי את הקבר, הזזתי את העלים והעשב. לא רציתי להסתכל על התמונה, אך בסוף הסתקרנתי – והיא לא נראתה מאיימת כלל, אלא אפילו יפה. רציתי לשאול אותה: מה את רוצה? במה פגעתי בך? ופתאום – השתחררתי. לא זוכרת מה אמרתי, אבל סיפרתי על חיי, כאילו פורקת הכל לפני ידידה ותיקה. הלב התרוקן מייאוש, נעשה לי קל. בערב חלמתי עליה – לא כרוח, אלא כאישה יפה מהתמונה. – תקשיבי, אין לך חטאים! הכול יסתדר אם תעשי כפי שאומרת. בעלך ברחובות הקווקז, בחובות מהימורים – לעולם לא תראי אותו. מכרי את הדירה לסוכנות קבורה ועברי רחוק מכאן. אני אעזור. בקרוב תכירי גבר שיאהב אותך ואת ילדייך. היא אמרה ונעלמה. כעבור שלושה ימים פנה אלי נציג חברת הקבורה והציע לרכוש את הדירה. הסכמתי ובתוך שבוע כבר עברנו לדירה יפה בשכונה טובה. ובאמת הכרתי גבר חדש שאוהב אותי ואת ילדי. הכול קרה בדיוק כפי שניבאה לי החברה מהבית על הקברים. ואני – לא שוכחת אותה לעולם…

February 13, 202604

חברה מהקבר יום אחד, אשתי יצאה לסופר ולא חזרה. חיינו אני, אשתי והילדים אצל אמא שלה כבר חמש שנים. למחרת בבוקר הלכתי למשטרה להגיש תלונה על היעלמותה, אבל אמרו

Life Lessons

החברה מהבית העלמין לילה אחד, בעלי יצא למכולת ולא חזר. חמש שנים חיינו אצל אימו יחד עם הילדים שלנו. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש תלונה על היעדרות, נאמר לי שיש לקבל אותה רק אחרי שלושה ימים מההיעלמות. הגשתי תלונה… כך חלפו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. אמו, שמעולם לא חיבבה אותי ממש — או ליתר דיוק, שקטה בשנאתה — הסלידה ממני הלכה וגברה לאחר ההיעלמות. סיפרה לשכנים שמאהביי הרגו את בנה והשליכו גופתו במאגר שבפרברי העיר. כל ניסיון לעזוב ולחלוק את הדירה נתקל בסירוב מצדה: לקומה שלישית – “גבוה, כואבות הרגליים”; קומה ראשונה – “צעירים ירעישו”; קומה שנייה – “זה לא אזור שלנו”. בסוף מצאתי דירה ישנה על קו בית העלמין, בקומת קרקע. עם אמא של בעלי נפרדנו כאויבות. הילדים שלי במקום גן משחקים רואים כל בוקר רק צלבים ואבנים. בבית התחילו תקלות: תאונות, מחלות… ואז, לילה אחד, הופיעה אישה מוזרה מחוץ לחלון שלי — פניה חיוורים באור הירח, עיניה בוחנות בגיחוך. היא נעלמת בשתיקה לעבר הקברים, ואני קופאת במקום. מכאן, מתחילים חיי להידרדר: פיטורים מהעבודה, גנבה, מריבות, ייאוש… שוב ושוב חוזרת אותה רוח בלילות, עד ששכנה מביאה אותי לקבר סמוך ומראה: זאת היא מהחלון. בעקבות שיחה מוזרה איתה – בין דמעות על קבר נטוש – נושא הלב שלי התרוקן ואחרי הלילה ההוא הגיע הסוף לנחס: הבית נמכר, מצאתי עבודה חדשה, בן זוג אוהב בא, והילדים שמחים. הכל השתנה, בדיוק כמו שניבאה לי “החברה מהבית העלמין”.

February 13, 2026056

החברה מהבית קברות יום אחד, בערב, בעלי יצא לקנות משהו מהמכולת ולא חזר. חיינו אני והוא והילדים בבית של אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש

Life Lessons

חברה מבית העלמין לילה אחד, בעלי יצא למכולת ולא שב. חיינו עם ילדינו בבית אמו חמש שנים. כשפניתי בבוקר למשטרה, סירבו לפתוח חקירה עד שיחלפו שלושה ימים. הגשתי תלונה… שלוש שנים עברו מאז. יום-יום קיוויתי שיפתחו הדלת והוא יכנס. לפני שהיעלם, גרנו עם חמותי – שמעולם לא אהבה אותי, ובעצם, שנאה אותי בשקט. אחרי שנשארנו לגור יחד, התחרפנה לגמרי. לשכנים סיפרה שמאהביי הרגו את בנה והטביעו אותו באגם שמאחורי העיר. קיוויתי שתפסיק, אך היא רק התעקשה. התחלתי לבדוק אפשרויות לחלוקה של הדירה. והיא בכל פעם סירבה – תמיד מוצאת פגם: קומה גבוהה, קומה נמוכה, שכונה לא מתאימה. לבסוף התפשרתי – לקחתי דירה ישנה בקומה ראשונה, ממש על גבול בית העלמין. הילדים נאלצו להקשיב כל יום למרש מתים ולראות מצבות במקום גינה. לאף אחד לא הפריע – כל עוד אני עוזבת, אפילו הנכדים לא עניינו אותה. רק להכעיס אותי… כל מה שנותר היה להסתדר במקום החדש. מיד קניתי בד עבה לתפור וילונות, לא רציתי לראות הארונות. הבית הוחשך, וכך התנהלו החיים. חלף חודש, והחיים הפכו סיוט: בוקר אחד מצאתי את שכנתי נפלה במדרגות. עזרתי לה, ובדמעות סיפרה ששום דבר טוב לא קורה פה למי שגר מול בית קברות. “חכי, תביני לבד,” אמרה לי. ואז באמת, התחילו הצרות: הבן שבר רגל, הבת חלתה, פיטרו אותי, נשדדתי ברחוב — אי אפשר היה לתרץ את כל המכות כמקריות. והגרוע מכל: לילה אחד, בשתיים, שמעתי קולות גרודים על הזכוכית. פתחתי וילון — ובחוץ עמדה אישה בגילי, פניה אפורים, מחייכת בזדון. קפאתי במקום, והיא פנתה לאיטה לעבר בית הקברות. ככה זה חזר, לילה אחרי לילה. אחרי עוד לילה כזה, שכחתי כל בושה ופרצתי בבכי מול השכנה. סיפרתי לה על האישה המפחידה בלילות. לקחה אותי לבית הקברות, והראתה לי קבר. על התרשים – אותה האישה, מהחלון. השכנה סיפרה שגם לה הופיעה – אחר כך מת לה הבן, עזב אותה הבעל, חלתה. מאז לא ביקרה יותר רוח הרפאים, אבל התחיל להציק לי דחף בלתי מוסבר לבקר את קברה. יום אחד הלכתי, ניקיתי קצת את המצבה. פניתי אליה: “מה את רוצה ממני? במה פשעתי?” ומשום מה התחלתי לפרוק בפניה את כל מצוקות חיי. משהו התרכך בי. בחלום בלילה, האישה הופיעה – אבל לא כרוח רפאים, אלא כפי שבתמונה: יפה, חיה. הגידה לי: “אשמתך לא, אך בעלך נעלם בגלל חובות — מכרו אותו לעבדות בים-הקווקז. אותך מחכה חיים טובים – תמכרי את הדירה ותעברי רחוק מכאן. את הילדים שלך, האיש הבא יאהב כמו משלו. פרידה.” בלילה ההוא עוד הרגשתי את ריח האדמה והעלים מהקבר. תוך שלושה ימים בדיוק, באו להציע לי למכור את הדירה למשרד קבורה. מיד קניתי לנו בית בשכונה טובה, ואכן, תוך זמן קצר הכרתי גבר – והוא אוהב את ילדי באמת. כך הגשימה “החברה” שלי מבית העלמין את כל נבואתה – ואני לא שוכחת אותה…

February 13, 202604

חברה מהבית קברות לילה אחד, יצחק הלך למכולת ולא חזר. כבר חמש שנים שחיינו יחד עם שני הילדים אצל אמא שלו, בבית הישן בדרום תל אביב, והמציאות כמו תמיד נשפכה

Life Lessons

אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה אישה יפהפייה. ואני כותב “הייתה”, כי לפני כחצי שנה היא נפטרה, שבועיים בלבד אחרי שאבא הלך לעולמו. למרות ששניהם כבר עברו את גיל השמונים, אני לא מפסיק להרגיש שהם לא הספיקו לחיות מספיק זמן. כי הם היו האמא והאבא שלי. אז ככה… אמא שלי באמת הייתה יפהפייה. אני בעצמי ראיתי את זה – בכל זאת, אני אומנם הבן שלה, אבל גם גבר. וגם אבא שלי היה מזכיר לי את זה כל החיים. אפילו כשהייתי ילד ואמא הייתה כועסת עליי בגלל לימודים או סתם – אבא שלי היה בא אליי, פולט אנחה, יושב לידי, גם הוא משלב ידיים בין הברכיים, נאנח עוד פעם, ושותק יחד איתי. ואז היה מסכם כך: – טוב, ילד, אל תכעס על אמא שלנו… נו, נזפה, נו, צעקה – גם אנחנו לא תמיד מתנהגים כמו נסיכים, ובסוף, היא הרי… ילדה בעצמה. ובלי אמא, לשנינו קשה לנשום. לך תבקש ממנה סליחה. הייתי ממלא את הריאות באוויר בשביל לצעוק עליו, מוכן להבריק עליו עיניים זעופות, אבל הוא היה שולף יד קדימה, פותח את כף היד מולי, כאילו סותם לי את הפה, ואומר בתקיפות אבל בדריכות: – אל תעז לדבר רע על אשתי! ואני מייד נרגע, ולא העזתי. כי מאוד אהבתי את אבא. ואת אמא גם אהבתי. ועוד איך. וזה, כי ידעתי איך הם הפכו להיות זוג. אבא סיפר לי – בסוד מאמא, ואמא – בסוד מאבא. אמא הייתה אז סטודנטית בשנה הראשונה באוניברסיטה, כבר עמדה להתחתן עם מישהו בשם רמי. יום אחד רמי בא לפגוש אותה והביא איתו את החבר ברק, שרק הגיע לעיר הגדולה ולא הכיר אף אחד. אז רמי החליט להזמין אותו לסיבוב – כלומר, שיהיה יחד איתו בפגישה עם החברה שלו, שכמעט הייתה כבר מאורסת לו. רמי הכיר לברק את אמא שלי, שעדיין לא הייתה אמא שלי. ובטח כבר ניחשתם – ברק היה עדיין לא-אבא שלי. הם שלושתם בילו הערב שלם יחד. טיילו בפארק, עלו ביחד לגג של קיוסק ישן, שם צפו ללא תשלום בקומדיה מצחיקה במיוחד שהוקרנה בבית קולנוע פתוח. הרעיון לגג היה של ברק (רמי כזה לעולם לא היה חושב על זה). וברק גם העלה את אמא שלי לגג – כי היה כבר אז חזק ורחב כתפיים. לא כמו רמי הזה, שאף פעם לא פגשתי, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שהוא, איך לומר היום, חלשלוש – לא כמו אבא שלי. רמי כל הערב התבדח, הקריא שירים, סיפר לאמא איך יחיו כשהיא תסיים לימודים. וברק שתק רוב הזמן, פשוט האזין, נשם עמוק (ככה אמא סיפרה). ובסוף, כשנפרדו – ברק תפס את ידה הקטנה והחמימה של אמא, ואמר: – ויקה! הוא לא בשבילך. בואי תתחתני איתי. אמא נבהלה ושאלה: – ומתי?.. ברק ענה מיד, מרוכז לגמרי: – מחר… ואז הוסיף כדי להפתיע את כולם – כולל את רמי: – ויהיה לנו בן, ונאהב אותו המון. ומזה נאהב אחד את השנייה אפילו יותר. נקרא לו – איגור, כמו הנסיך הרוסי העתיק… – טוב, – אמא הסכימה ישר, והם התחתנו. רמי היה חבר החתן בחתונה. אחרי החתונה, כשסיימו השניים את האוניברסיטה, עברו יחד לצפון – משהו כמו הגליל העליון – כי לשניהם כתוב בדיפלומה “גיאולוג-גיאודזיסט”. שם, בהרים, קיבלו דירה ראשונה, שלמעשה הייתה מחסן ישן במועדון, שמנהלת המקום הפכה לדירה בשביל הצעירים הטריים. כעבור זמן הופיע סוף סוף על פני האדמה איגור המיוחל. כלומר – אני. הם באמת אהבו אותי מאוד, כמו שאבא הבטיח לאמא. כשבאו לקחת אותנו, אמא ואותי, מבית החולים, אבא סחב במיוחד מהאורווה את הסוסה הישנה שרה’לה. כשהגענו למחסן, ראינו את רמי מחכה בכניסה עם אמבטיית פח לאמבטיה לתינוק – השיג אותה מפרוטקציה. האמבטיה הזו שימשה אותי גם כמיטה – אמא סידרה לי שם כרית פוך שקיבלה מסבתא, וכיסתה סדין. שם נרדמתי. כשצריך היה לרחוץ אותי, הכרית עברה זמנית למיטה של ההורים, ואני קיבלתי מקלחת מלכותית. אבא, שחזר מהעבודה במיוחד, היה מחזיק לי את הראש – אמא זו שביצעה את הטקס עצמו. נו, נסיך לא נהייתי, אבל גיאולוג – כמו ההורים – דווקא כן. הכי מדהים? שגם אשתי גיאולוגית! הכרנו בעבודה אחרי האוניברסיטה. טניה שלי מיד נכנסה ללב של אמא – וגם של אבא במיוחד. כשהיינו מגיעים אליהם לביקור, או באים אלינו, ובסוף היום אבא ואני יוצאים יחד למרפסת לעשן, היה אומר: – תשמע… נראה לי שהיה לי מזל פעמיים בחיים – פעם כשמצאתי את אמא שלנו, ופעם כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה, היא הרי גם, כמו אמא שלנו – ילדה… אבא נפטר פתאום באמצע הלילה. אמא מיד הרגישה שהתעוררה לאבדן נורא… מאז היא החלה להזדקן מהר, ולשכוח הרבה דברים. היא אפילו שכחה שאבא איננו. אפילו כשעברה לגור אצלנו, המשיכה לשבת ליד החלון, לחכות לאבא שישוב מהעבודה. ואפילו עד יומה האחרון, המשיכה להכין את קציצות הבשר המיוחדות שלה – “כמו שברק שלנו הכי אוהב…”

February 13, 202608

היומן שלי אני חושבת הרבה על אמא ואבא שלי לאחרונה. אמא שלי הייתה יפהפייה אמיתית. אני כותבת “הייתה” כי חצי שנה חלפה מאז שנפטרה, רק שבועיים אחרי

Life Lessons

אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה יפהפייה. ואני אומר “הייתה” כי לפני חצי שנה היא נפטרה, הקדימה את אבא בשבועיים בלבד. ולמרות ששניהם כבר עברו את גיל השמונים בהרבה, עדיין יש בי תחושה שהם לא הספיקו באמת לחיות. כי הם הרי האמא והאבא שלי. אז ככה… אמא שלי הייתה יפה גדולה. אני בעצמי ראיתי, שהרי גם אני גבר, גם אם אני הבן שלה. ואבא שלי לא הפסיק להדגיש זאת כל החיים. אפילו כשהאמא הייתה כועסת עליי על ציונים בבית הספר או על דברים אחרים, אבא היה נכנס אליי לחדר, נאנח, מתיישב לידי, ומהדק את הידיים בין הברכיים כמוני, ושוב נאנח ושותק. ואחרי שתיקה ארוכה מסכם לי בלחישה: “עזוב, בן שלי, אל תכעס על האמא שלנו… אז מה אם צעקה, מה אם נזפה – גם אנחנו לא בדיוק מתנה. וחוץ מזה, היא הרי… ילדה. ואנחנו שנינו צריכים אותה, כמו אוויר לנשימה. אולי תלך, תבקש ממנה סליחה?” ואני… הייתי מלא רצון לצעוק, עיניים בוערות לכיוון אבא. אבל הוא, שצפה מראש את ההתפרצות, היה מושיט יד קדימה, כף פתוחה כלפיי, כאילו חוסם לי את הפה, ואומר בשקט אבל בתקיפות: “ואל תגיד לי מילה רעה על אשתי!” ואני מיד נרגע ולא מעז. כי אהבתי את אבא. ואת אמא גם. מאוד. כי ידעתי איך הם הפכו לבעל ואישה. אבא סיפר לי – בסוד מאמא, ואמא – בסוד מאבא. אמא שלי למדה באוניברסיטה, שנה ראשונה, והתכוונה להתחתן עם איזה אודי. יום אחד הגיע אודי לפגישה, אבל הביא איתו את החבר שלו, ברוך, שבדיוק הגיע אל העיר הגדולה שלנו ולא ידע מה לעשות לבד כל הערב. אז אודי פשוט לקח אותו איתו לדייט… בעצם – להיפגש עם הכלה העתידית שלו. אודי הציג את ברוך בפני אמא שלי, שעדיין לא הייתה אמא שלי. ברוך – כבר ניחשתם – זה היה אבא שלי. שלושתם בילו את כל הערב. היו בפארק, גנבו הצצה לסרט מצחיק מהגג של ביתן כדי לא לשלם בכניסה. זה היה רעיון של אבא (אודי בחיים לא היה חושב על זה). ואבא שלי גם עזר לאמא לעלות לגג, כי כבר אז היה גבר חסון ורחב כתפיים – לא כמו האודי הזה, שמעולם לא פגשתי, אבל הרגשתי שהוא, כמו שאומרים היום – “חלשלוש”, לא כמו אבא. אודי דיבר, התבדח, הקריא שירים, סיפר איך יחיו אחרי הלימודים. אבא שתק, הקשיב, נשם בכבדות (כך אמא סיפרה). וכשנפרדו – אבא, אחז בכף היד החמה והקטנה של אמא, ואמר: “ויקי! הוא לא בשבילך. תתחתני איתי.” אמא נבהלה ושאלה: “מתי?” אבא היה ברור וענה מיד: “מחר!” ואז להפתיע גם את אמא (ואת אודי), הוסיף: “יהיה לנו בן. נאהב אותו בלי סוף, ומזה רק נאהב אחד את השנייה עוד יותר. נקרא לו איגור. כמו הנסיך הרוסי הקדום…” “טוב,” ענתה אמא, והם התחתנו. אודי היה שושבין מהצד של החתן. אחר כך סיימו שניהם את האוניברסיטה ונסעו צפונה לגולן, כי בשניהם היה כתוב בתעודה: “גיאולוג-מודד”. שם, הרחק, קיבלו את הדירה הראשונה שלהם, אחרי שהמנהל של המכרה סידר מחסן נטוש במועדון המקומי במיוחד עבור זוג הצעירים שבאו מרחוק. כעבור הזמן, נולד הבן המיוחל – אני, איגור. ושניהם אהבו אותי “בלי גבול”, בדיוק כמו שאבא הבטיח לאמא. הוא מצא באורווה סוסה זקנה – אלכסנדרה – ולקח איתה את אמא ואותי מבית החולים ליולדות. כששלושתנו התקרבנו למחסן־דירה (ככה אבא סיפר), ראינו את אודי עומד בכניסה עם גיגית אמבט חורפנית לתינוקות, שהצליח להשיג בקשרים נוראיים. הגיגית הזו הפכה לאמבטיה, ובתחילה – גם לעריסה (כך אמא סיפרה). הכניסו כרית נוצות גדולה, עלייה קיבלה אמא מאמא שלה, הכיסו בסדין – ושם שכבתי. כשהגיע זמן הרחצה, הכרית עברה למיטת ההורים, ואני עברתי למים. אבא מיהר מהעבודה, כדי שהטקס… לא של “סוס אדום”, אלא של הבן… לא יעבור בלעדיו. הוא החזיק את ראשי, ואמא – רחצה את גופי ה”נסיכותי”. נסיך לא יצא ממני – אבל גיאולוג, כמו ההורים, דווקא כן. והכי יפה, שגם אשתי גאולוגית. כך הכרנו – בעבודה אחרי האוניברסיטה. אמא מיד התאהבה בה במיוחד, וגם אבא. כשהיו מגיעים אלינו או אנחנו אליהם, ואבא היה מזמין אותי למרפסת לעשן, היה אומר: “כן… אני חושב שזכיתי פעמיים: בפעם הראשונה שפגשתי את האמא שלנו, ובפעם השנייה כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה. היא הרי, כמו אמא שלנו – ילדה…” אבא נפטר פתאום בלילה. אמא מיד הבינה שהוא איננו, והתעוררה… אחרי מותו, היא הזדקנה מהר ושכחה הרבה. למשל, ששוב אין אבא. אפילו כשגרה איתנו כבר, ישבה ליד החלון וחיכתה שאבא יחזור מהעבודה. עד יומה האחרון, הכינה את הקציצות שלה “כמו שברוך’לה הכי אוהב”…

February 13, 202605

אמא ואבא שלי פעם, אמא שלי הייתה יפהפייה אמיתית. “הייתה” כי לפני חצי שנה היא הלכה לעולמה, אחרי שאבא הלך ממנה שבועיים קודם. למרות ששניהם כבר

Life Lessons

אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה תמיד היפה בנשים. “בהייתה” – כי לפני חצי שנה הלכה לעולמה, כששבועיים לפני כן כבר נפרדנו מאבא. אף על פי ששניהם עברו כבר את גיל השמונים, יש בי תחושה שלא הספיקו לחיות די. כי בכל זאת – הם הרי אמא ואבא שלי. אז ככה… אמא שלי הייתה יפהפייה – זה אני ראיתי בעצמי, כי גם אם אני הבן, בכל זאת גבר אני. וגם אבא לא הפסיק להזכיר לי את זה כל החיים. וגם כשאמא כעסה עליי בגלל ציונים או שטויות אחרות, היה אבא נכנס אליי לחדר, מתיישב לצידי, נאנח ומצמיד ידיים בין הברכיים, ומסיים בשקט: – אל תכעס על אמא שלנו, בן שלי… נו, עשתה לך רעש, נו, נזפה – גם אנחנו לא תמיד מתנהגים יפה, והיא בכל זאת… ילדה. ואנחנו צריכים אותה, כמונו כצורך באוויר לנשימה. כדאי שתלך לבקש ממנה סליחה. ואני? הייתי אוגר אוויר בחזה, מוכן להתפוצץ, מביט בו בעיניים זועמות. הוא תמיד הקדים אותי, מושיט יד כאילו לסתום לי את הפה, ואומר בתקיפות אך באהבה: – אפילו לא תעז לומר מילה רעה על אשתי! והייתי מניח לדבר, כי אהבתי אותו. ואהבתי גם את אמא, מאוד. כי ידעתי איך הפכו להיות זוג. אבא סיפר לי בסוד, וגם אמא – כל אחד מאחורי גבו של השני. אמא למדה אז באוניברסיטה, בשנה הראשונה, והתכוננה להתחתן עם איזה אדיר. יום אחד הגיע אדיר לדייט והביא איתו את חברו בוריס – שלא הכיר עדיין את העיר הגדולה. בוריס, כפי שאתם מנחשים, היה לימים אבא שלי. הם שלושתם הסתובבו בעיר, במקום לשלם כרטיסים טיפסו על גג ביתן וצפו משם בסרט מצחיק באוויר הפתוח. אבא חזק, סחב את אמא לגג (אדיר בחיים לא היה חושב על זה!). אדיר דיבר, קרא שירים, תכנן חיים משותפים, ואילו אבא שתק והקשיב. בסוף הערב, אוחז ביד חמימה של אמא שלי, לחש: – ויקה, הוא לא בשבילך. תתחתני איתי. אמא נבהלה מהפתאומיות ושאלה: – מתי? – מחר!, אמר בקול נחוש והוסיף – יהיה לנו בן, ונאהב אותו כל כך חזק – שזה יגרום לנו לאהוב זה את זו פי כמה. נקרא לו איגור, כמו נסיך ישן… – בסדר, – הסכימה מיד, הם נישאו. אדיר אפילו היה שושבין בחתונה. ואחרי סיום האוניברסיטה עקרו אמא ואבא לצפון, לגולן, כגאולוגים צעירים וקיבלו את הדירה הראשונה שלהם – מחסן שהפך לדירתם. וכך, אחרי זמן מה, נולד איגור – אני. ואהבתם אותי “סופר-חזק”, כמו שהבטיח אבא. מזל שהשיג אבא סוסה זקנה ממשק, כדי לקחת את אמא ואתי מבית החולים. כשניגשנו לדירה, חיכה לנו אדיר עם גיגית חדשה, וככה היה מקום לרחוץ אותי ולישון בו. אמא הניחה כרית עבה, פרי נדוניה מסבתא שלי, וחיתלה אותי שם. כשצריך היה, רצתה אותי, היו מוציאים את הכרית, ואני התרחצתי. אבא תמיד רץ מהעבודה כדי לא לפספס את רחצת הבן (“הנסיך” – אבא קרא לי). לנסיך לא הפכתי, אבל לפחות נהיה עוד גאולוג במשפחה. והכי מעניין – שגם אשתי גאולוגית. הכרנו בעבודה, אחרי האוניברסיטה. אמא מיד התחברה אליה, וגם אבא. כשהיו באים לביקור, ואבא ואני יוצאים לעשן במרפסת, היה נאנח: – אה… נדמה לי שהיה לי מזל פעמיים: פעם כשפגשתי את אמא שלך, והשנייה כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה – היא ילדה, כמו אמא שלנו… אבא שלי נפטר פתאום בלילה, ואמא מיד הרגישה שהוא איננו – לא הצליחה עוד לישון. מאז מותו הזדקנה במהירות, ושכחה דברים רבים. אפילו ששכחה שאבא איננו, ישבה ליד החלון, מחכה לו שיחזור מהעבודה, ועד יומה האחרון הכינה את הקציצות המפורסמות שלה, “כמו שבוריס’קה אוהב”…

February 13, 202606

הורי היקרים אמא שלי הייתה אישה יפהפייה. אני אומר “הייתה”, כי לפני חצי שנה הלכה לעולמה, אחרי שנשארה עוד שבועיים לבדה מאז שאבא נפטר.

Life Lessons

החיים מזמנים הכול: סיפורי קרדיולוג ילדים שלנו – ד”ר אדוארד יפים, הקיץ ההוא בפולין קיץ, לילה אחרון של מחנה ילדים בשנות ה-80, המאבק הלאומי בשתייה, בקבוק שכמעט עלה בעבודה ובחיים, ריצה עם נעליים על קצות האצבעות בדירה קומונלית ברחוב הרצל 84, השכנות הרכלניות, פני חמותי האהובים, טלפון שמפיל, חופשה בקישינב, חשד מתמיד וצחוק בלתי נשלט – על מקריות גורלית, מבוכה גדולה ואירוניה יהודית של החיים

February 13, 2026077

בחיים קורה הכול עבד אצלנו במרפאת הילדים קרדיולוג דוד אלקנה (כל השמות אמיתיים). כמו כל הרופאים של אז, הוא היה יוצא בקיץ חודש-חודשיים להיות רופא בקייטנת

Life Lessons

לא, אמא, עכשיו בטוח לא צריך לבוא. תחשבי לבד, הדרך ארוכה, לילה שלם ברכבת, ואת כבר לא צעירה. למה לך כל ההתעסקות הזאת? וחוץ מזה, עכשיו אביב, בטח יש לך הרבה עבודה בגינה – אומר לי הבן שלי. – בני, למה לא? לא התראינו כל כך הרבה זמן. ואני מאוד רוצה להכיר את אשתך, להכיר את הכלה שלי מקרוב – אני אומרת לו בכנות. – אז בואי נעשה ככה: תחכי עד סוף החודש, ואז נבוא כולנו אלייך, בדיוק בפסח יש הרבה חגים – מרגיע אותי בני. האמת שכבר התכוננתי לנסיעה, אבל האמנתי לו, הסכמתי לא לנסוע ולחכות להם בבית. אבל אף אחד לא הגיע אליי. התקשרתי לבני כמה פעמים, והוא ניתק. אחר כך הוא חזר אליי ואמר שהוא מאוד עסוק ושלא כדאי לי לחכות לו. הייתי מאוד עצובה. התכוננתי כל כך לבואו של בני עם הכלה. הוא התחתן כבר לפני חצי שנה, ועדיין לא ראיתי את הכלה שלי אף פעם. את בני, אלכסיי, ילדתי לעצמי. כשהייתי כבר בת 30, ולא התחתנתי. אז החלטתי לפחות להביא ילד לעצמי. אולי זה חטא, אבל אף פעם לא הצטערתי על הצעד הזה, למרות שלא היה לי קל, מבחינת כסף חיים לא היו, אלא הישרדות. עבדתי תמיד בכמה עבודות, רק שלבני לא יחסר כלום. הבן גדל ועבר ללמוד בירושלים. כדי לעזור לו בהתחלה, נסעתי לעבוד בפולין ושלחתי לו כסף ללימודים ולמחיה. הלב האימהי שלי היה גאה שאני עוזרת לילד שלי. אלכסיי התחיל לעבוד כבר בשנה ג’ וחי לבד. אחרי שסיים את הלימודים, מצא עבודה ודאג לעצמו. הוא היה בא הביתה, אבל לעיתים רחוקות, בערך פעם בשנה. ואני, לירושלים, אפילו פעם אחת לא נסעתי. חשבתי שכשהוא יתחתן, אסע. אפילו התחלתי לשים כסף בצד – 60,000 שקל חסכתי. לפני חצי שנה התקשר אליי והביא את החדשות: הוא מתחתן. – אמא, אבל אל תבואי, כי עכשיו רק נתחתן ברבנות, ואת החתונה נעשה אחר כך – הזהיר אותי בני. נעלבתי, אבל מה לעשות. אלכסיי הכיר לי את הכלה דרך וידאו. נראית בחורה טובה, מאוד יפה, עשירה. החותן שלי איש עשיר מאוד. נשאר לי רק לשמוח שטוב לו. והנה חלף הזמן, והבן לא נוסע אליי, לא מזמין אותי. כל כך רציתי לראות את הכלה ולחבק את הבן, אז החלטתי – קניתי כרטיס לרכבת, הכנתי אוכל ביתי, אפילו אפיתי לחם ולקחתי קצת שימורים – ונסעתי. התקשרתי אליו רגע לפני שעליתי לרכבת. – אמא, מה עשית? למה? אני בעבודה, לא אוכל לקבל אותך. טוב, הנה הכתובת, תקחי מונית – אמר אלכסיי. הגעתי לירושלים בבוקר, לקחתי מונית והופתעתי מהמחיר. אבל הבוקר הירושלמי כל כך יפה, אז לפחות נהניתי מהמראות. את הדלת פתחה לי הכלה. לא חייכה, לא חיבקה, רק הציעה לי להיכנס למטבח. הבן כבר לא היה, יצא מוקדם לעבודה. התחלתי להוציא את האוכל שהבאתי: תפוחי אדמה, סלק, ביצים, תפוחים מיובשים, פטריות כבושות, מלפפונים, עגבניות, ריבות. הכלה הסתכלה בשקט ואז אמרה שחבל שהבאתי, כי הם לא אוכלים כאלה דברים, והיא בכלל לא מבשלת בבית. – ומה אתם אוכלים? – הופתעתי. – מביאים לנו אוכל במשלוח כל יום. אני לא אוהבת לבשל – אומרת אילונה. לא הספקתי להירגע, ופתאום נכנס ילד קטן, בן 3 או 3 וחצי. – תכירי, זה הבן שלי. דניאל – אומרת הכלה. – דניאל? – שאלתי. – לא, דָּנִיאֵל, לא דניאל. לא אוהבת שמעוותים שמות. – טוב, איך שתגידי, אילונה. – ואני לא אילונקה, אני אילונה. בעיר לא משנים שמות, אבל איך תדעי… כאב לי לבכות. ולא בגלל שלבני יש אישה עם ילד, אלא בגלל שהוא לא סיפר לי על זה. אבל החוויות לא נגמרו. ראיתי על הקיר תמונת חתונה גדולה. – טוב שאתם לפחות צילמתם תמונות יפות – אמרתי. – מה זאת אומרת? הייתה חתונה, 200 איש. רק את לא היית. אלכסיי אמר שהיית חולה. אולי טוב שככה יצא – המדדה אותי הכלה. – תרצי לאכול? – כן… אילונה נתנה לי כוס תה וכמה חתיכות גבינה יקרה. זה, מבחינתה, ארוחת בוקר. אני רגילה לאכול טוב בבוקר, ועוד אחרי נסיעה. החלטתי להכין ביצה ולחם שהבאתי, אבל הכלה אסרה עלי – “הבישול משאיר ריח במטבח.” היא לא רצתה לאכול מהלחם, אמרה שהם בתזונה בריאה. לא רציתי כבר לאכול. כבר כאב לי על כך שהבן התבייש להזמין אותי לחתונה, שחיכיתי לה כל כך הרבה, שחסכתי כסף – והכול לשווא. ישבתי לשתות תה. הכלה שותקת, אווירה מתוחה ועוד הילד רץ אליי חיבק אותי. רציתי לחבק אותו, ואילונה מיד עשתה תנועות עם הידיים ואמרה שלא כדאי, מי יודע עם מה הגעתי. לא הבאתי ממתקים לילד, אז הצעתי לו צנצנת ריבת פטל – שיהיה לו משהו מתוק. הכלה חטפה לי את הצנצנת מהיד: “כמה פעמים צריך להסביר לך? אנחנו לא אוכלים סוכר!” עמדתי לבכות. לא סיימתי את התה שלי, הלכתי לרחוב, וישבתי על ספסל ובכיתי. אף פעם לא הרגשתי כל כך רע. אחרי זמן מה ראיתי את הכלה יוצאת עם הילד וכל השימורים שהבאתי – וזורקת אותם לפח. כשהיא הלכה, אספתי הכול וחזרתי לתחנה המרכזית. היה לי מזל ומצאתי כרטיס לאותו ערב. ליד התחנה נכנסתי למסעדה, קניתי מרק, בשר, תפוחי אדמה עם סלט. שילמתי הרבה, אבל מגיע לי לאכול משהו טעים, לא? הנחתי את השקיות בשמירת חפצים, והסתובבתי בירושלים. העיר מאוד מצאה חן בעיניי – אפילו שכחתי לרגע. ברכבת לא ישנתי. רק בכיתי. היה לי קשה, בני אפילו לא התקשר לברר איפה אני. יותר מחורף בלא שלג לא האמנתי שזה מה שיקרה. בני, יחידי, כל התקוות תלויות בו – ויצא שאני לא חשובה לו. עכשיו אני מתלבטת מה לעשות עם אותם 60,000 שקל שחסכתי לו לחתונה: לתת לו, שידע שאמא שלו תמיד דאגה לו? או לא לתת, כי לא הגיע לו?

February 13, 202601.3k.

לא, אמא, אל תבואי עכשיו. תחשבי, הדרך ארוכה, לילה שלם באוטובוס, ואת כבר לא צעירה. בשביל מה לך כל המאמץ הזה? חוץ מזה, עכשיו אביב, בטח יש לך הרבה עבודה בגינה