Home

Life Lessons

Life Lessons
כל הסיפורים קורים בחיים הקרדיולוג שלנו, ד”ר אדוארד יפים (כל השמות במקור), עבד איתנו במרפאת הילדים והיה יוצא כל קיץ כשאר הרופאים למחנה נוער—משגיח על המטבח, שוקל ילדים, בודק מגירות, מחטא שריטות ביוד… אם לא קרה משהו חמור, חס וחלילה. הוא בן 38-40, ספורטיבי, שיער “פלפל ומלח” מתולתל קלות, פנים מזרחיות, עיניים וגבות מסקרנות… לא היה אדיש לנשים. פעם אחת הוא סיפר: זו היתה 1985, התקופה המלאה במאבק נגד שתייה—בגללה אפשר היה לעוף מהעבודה ולהפסיד תור לדירה. הכול רציני עד הסוף. המחזור האחרון של הקיץ במחנה, הלילה האחרון. ילדים לא ישנים, מסתובבים בין חדרים, מורחים חברים במשחת שיניים ויוד. המדריכים רק עושים עצמם תופסים אותם, ובינתיים שותים יין/ערק/תמד—לא מתוך התמכרות אלא כמסורת. וגם אני לא קיפחתי, אני—לא רופא? הלילה עבר, בבוקר האכלנו ועברנו עם האוטובוס לעיר, חילקנו ילדים להורים. ועוד כוסית לסיום—החלפנו בגדים, ואני בדרך הביתה, שם כבר מחכה השולחן החגיגי והחגיגה, כי מחזור נגמר, ואחר הצהריים אני ואשתי נדיה טסים לאמא שלי בקישינב, עונת הקטיפה… תענוג! ופתאום נפלתי—יין, לילה בלי שינה, עוד יין, אוטובוס רועד, חום מעיק… התמוטטתי ממש על הדשא בכיכר. הצוות התפזר, רק האחות אניה קלטה, ניסתה להעיר אותי—כלום, הייתי שקוע בשינה מתוקה. היא ידעה שמקרה כזה עולה לי—אפוטרופוס, פיטורים, פרופסור ועוד, אבל היא לא עזבה אותי, פשוט בן אדם טוב. למזלי, גרה קרוב — רחוב הרצל 84. אספה אותי, הוליכה כמעט בסחיבה עד החדר שלה בדירה משותפת. אחרי שעתיים התעוררתי—לא מיד מהגמילה, אלא כי היין כבר דרש החוצה. מנסה לקום, ממלמל, ואניה משתיקה אותי, לוחשת לא להרעיש. אני, לא קולט כלום, רק חייב (!) להשתין—והיא מספרת בשקט… הנה השכנות לא מתוקות, מסוגלות להרוס חיים גם לצדיק. היא בחורה הגונה, גרה לבד, ואם הזקנות יראו גבר אצלה—נגמר לה העתיד. אני משתתף בצערה, אבל השתן לוחץ פי כמה, אז מבהיר לה את המצב הבריאותי שלי. למזלי, אניה אחות—סידרה לי דלי ולקחה אותו החוצה. סוף סוף, חוזר השקט! ופתאום אני נזכר: צריך כבר להיות בבית, המזוודה מחכה, אמא, חמותי, חמי וכל המשפחה כבר דואגת, כמעט מתקשרת לבתי חולים! מסביר בשקט לאניה שהשגרה שלה מובנת לי, אבל אם לא אחזור מיד—כל הזקנות יחד עפרון לידן לעומת אשתי כשכועסת. קצת מחליפים מילים—אחת השכנות לא בבית, שנייה במטבח, שלישית נגררת לשיחה. אני אמור להשתחל החוצה על קצות האצבעות. שנייה במטבח… אניה מרעישה בכוונה עם הקומקום, ואני זוחל בגרביים—תופס ביד אחת את הנעליים, יד שנייה פותחת חרש את הדלת… ופתאום, מאחור! קול גראשרי, מוכר עד כאב: “שלום, אדוארד יפים!!!!!” הנעליים מתרסקות לרצפה, אני מחליק, נועל אותן, פותח את הדלת, ולפני היציאה, בלי להסתובב: “שלום, בלה אברמובנה…” לא צריך להסתובב—את הקול של החברה הכי טובה של חמותי אני מכיר… ויודע איזה סיפור ציורי תספר לה… מי בכלל יאמין לי עם נעליים ביד ובגרביים על קצות האצבעות…? חצי שעה אחר כך בבית, בלה עוד לא הספיקה להתקשר, הכול שמח ודרוך: “אדיק, איבדנו אותך, בוא מהר—המונית מחכה, לשדה תעופה!” מגיעים לאמא שלי בחופשה… אני קופץ כל רגע לצלצול טלפון, כל ביקור חוף נהרס, אין שינה ואין רעב… אחרי שלושה-ארבעה ימים, אמא קולטת משהו, ומוציאה הכול ממני. “נו, בן, ‘אני מאמינה לך’ כמו בשיר, אבל מי עוד יאמין? אני לא יכולה לעזור, אבל בחופשה אף אחד לא יענה לטלפון חוץ ממני. בבית—יהיה מה שיהיה. נסה לישון”. עובר חודש, אני שבור, שבעה קילו פחות, הפרעות קצב, בעבודה לא מרוכז, שותה ולא משתכר, מלא כמו זומבי. מתקרבים חגי נובמבר—חג, אוכל, לחיים, כולם סביב השולחן, חמותי מולי… לא החזקתי עוד. נישען על השולחן, מתכופף לעברה וצועק: “נו, אמא, מה שלום בלה אברמובנה?” והתגובה… פרצתי בצחוק היסטרי, זרקתי את עצמי אחורה, השולחן התפרק, נפלתי עם הכיסא, כולם נבהלים. השקו אותי, נרגעתי, שתיתי כסדר, אכלתי כמו שצריך! אף אחד לא הבין למה הגבתי ככה לתשובה העגומה של חמותי: “אוי, אדיק, ביום שטסתם, לבלה’לה היה אירוע מוחי קטן, והיא איבדה את הדיבור…”
02
יש דברים שרק קורים בישראל פעם עבד אצלנו במרפאת הילדים קרדיולוג אורי דב (הכל אמיתי, לא מחליפים שם של אגדה). כמו כולנו, בקיץ היה מבלה חודש-חודשיים כרופא
Life Lessons
חטיפת המאה — “אני רוצה שגברים ירדפו אחרי ויבכו שלא מצליחים לתפוס אותי!” — מרינה הקריאה בקול משאלת שנה חדשה, והציתה את הדף במצית. את האפר פיזרה לכוס והשלימה את השמפניה בצלילי צחוק החברות. עץ האשוח נצנץ באורות כאילו חשב רגע, ואז הבהיק אפילו חזק יותר. המוזיקה גברה, הכוסות נקשו, הפנים התמזגו לחגיגה אחת גדולה. מהענפים התפזרה אבקת זהב — או שאולי זה רק הזיכרון… “אמא… אמא, תתעוררי!” מרינה בקושי פקחה עין. מולה עמדה כמעט נבחרת כדורגל של ילדים. “מי אתם? אני מכירה אתכם, ילדים?” הילדים הציגו את עצמם בשובבות, כל אחד עם שם וגיל. כל הנבחרת, בלי חילופים, כולם עם חיוכים ממזריים ונחושים. לא על כאלה רודפים היא פינטזה כשביקשה גברים שרוצים ‘להשיג’ אותה בערב השנה החדשה… “איפה המאמן שלכם? טפו. איפה אבא שלכם?” היא גירגרה בקול יבש. “תביאו לאמא מים…” רק עצמה עיניים לשנייה — ושוב: “א-מא!” כוס מים, קלמנטינה וספל חמוצים נחתו בידה. הבכור כבר למד איך להחיות אמא אחרי חגים. גדלים, מה לעשות. “אמא, תתעוררי, הבטחת…” התחננו הקטנים. מרינה ניסתה להבין איך הגיעה לפה ומה בדיוק הבטיחה. “קולנוע?” “לאאא.” “מקדונלדס?” “לא!” “חנות צעצועים?” “נו אמא! אל תתחמני! כמעט התארגנו ואת לא קמה!” “לאן אתם נוסעים בכלל? תודיעו לאמא…” נכנעה. “מאמי, לקום,” נשמע קול גברי. נכנס לחדר גבר גבוה, שחרחר, עם עיניים אגוזיות מנצנצות בזהב. וואו, איזה חתיך! “אנחנו מוכנים, העליתי הכל לאוטו. עוברים בסופר — ויוצאים!” מרינה ניסתה לזכור מי זה ואיך הילדים קוראים לה אמא. במוחה – ריק מוחלט. אפילו שם בעלה לא עולה בזיכרון. משהו פה מוזר… “מאמי, אל תשכחי לנו בגד ים! וגם לעצמך!” קרא אחד הילדים מחדר הילדים. “מה, גם בריכה יש? איזו חיים נפלאים יש לי—ולמה אני זוכרת כלום?” מרינה סקרה את החדר — לא מזהה כלום. אפילו התמונה על השידה זרה. רק פרח אדום, פואנסיה של חג, מוכר לה. עצמה עיניים וחיברה אט אט את אתמול: ערב השנה החדשה במסעדה עם החברות, צחוקים, סודות, מתנות סודיות של סנטה, חיקוי של ימי הסטודנטיות – רק עם תיקים יקרים ותסרוקות מושקעות. מרינה – רגועה ונאה, כמו תמיד. היא הרי רווקה, עצמאית. אף אחד לא מחכה לה, אף אחד לא שואל. “הכלה האחרונה,” צוחקות החברות. היא נותנת סט של קוסמטיקה יוקרתית לחברה, ומקבלת בתמורה — פואנסיה אדומה בקרמיקה לבנה ובקבוק שמפניה נדירה מצרפת. קוראת פתק עם ברכה — ושם נקטע הזיכרון. מול המראה: אותה בחורה צעירה, איפור מהערב הקודם. אז מאיפה הילדים? בעל? אין לה זכרון חתונה או הריונות. אוספת מזוודות במסדרון, ילדים נכנסים למיניוואן, “הבעל” נוהג, ומגיש לה קפה — חלבי, בדיוק איך שהיא לא אוהבת. “קדימה,” הוא קורץ, הרכב מתחיל לנסוע. משהו לא מסתדר לה בלב. “הילדים” מצחיקים מאחור, “הבעל” נוהג. היא יודעת את השמות, אבל לא מזהה את המשפחה הזו. הוא חטף אותה! לא, הם חטפו אותה! בפעם הראשונה, מתחיל לפעול בה המנגנון — לא האישה האבודה, אלא הלוחמת. עצירה בתחנת דלק. הכל יוצאים לרגע. הנה — הרגע לבריחה! היא רצה, דופקת — אין מפתח ברכב. “הנה את! בואי, ממשיכים!” משדר לה הרוגע של הנהג. שוב בנסיעה. הפעם אל שדה התעופה. אדרנלין זורם, היא מחליטה לא להיגרר. בקצת יצירתיות, בורחת מהם אל תוך הטרמינל, צועקת: “זה חטיפה! תעזרו לי!” מאבטח מפיל אותה לרצפה, אזיקים מאחורי הגב, עשרות אנשים מסביב. כולם רציניים. ואז — מתוך ההמון, החברות שלה, עם הילדים בין רגליהן, מפרשות וצוחקות. “זו מתיחה! רק מתיחה לשנה החדשה!” הבעל מסביר, הילדים מתגלים כדודים, החברות מסבירות. הכל היה מתיחה ענקית, יקרה, משותפת, עם ניחוח של דרמה בלשית. הן מספרות — הן רצו שתרגיש איך זה “ליפול למשפחה”: בוקר עם ילדים, גבר מחבק, ניהול חלק, ואפילו עיניים עם ניצוץ מזהב. “רצינו שתרגישי בלב, לא בראש.” בסוף — היא לא יכולה לכעוס. לפעמים, כדי לדעת אם מגיע לך גבר, צריך רק בוקר אחד, שלושה ילדים, וקפה מאחד שמתחזה לחוטף. והוא מחייך אליה, עם חיוך של חתול סניקי, עיניים שוקולד, הילדים שתיאר אותם — כולם דודים משוגעים על הטריק. החברות דוחפות: “יאללה, את מאחרת – הטיסה תצא בלעדיך!” הוא מושיט יד, “נעים להכיר — אני ולדי. אפשר לחטוף אותך באמת?” היא מסתכלת סביבה. החברות כבר לא לוחצות. יש מזוודות. יש עיניים אגוזיות ישר לנשמה. מה, בעצם, עוצר אותה? “יאללה, נוסעים!” היא מחייכת, וקולטת שזו החטיפה הכי כיפית שיכלה לבקש. בשקט מוסיפה: “רק שהילדים יישארו עם הדודות..” החברות צוחקות, הוא מחייך, שדה התעופה הופך פתאום לתחילתו של משהו חדש, טעים ומפתיע. לפעמים החיים לא חוטפים אותנו. הם פשוט, בפתאומיות, מביאים אותנו בדיוק למקום שבו היינו צריכים להיות.
08
חטיפת המאה אני רוצה שגברים ירדפו אחריי ויבכו שהם לא מצליחים להשיג אותי! נטע הקריאה בקול את המשאלה מהפתק והציתה אותו במצת. את האפר פיזרה לכוס ושותה עד הסוף
Life Lessons
— ¡Ludita, te has vuelto loca en la vejez! ¡Si ya tienes nietos en el colegio, ¿pero qué boda es esa? —. Esas palabras me soltó mi hermana cuando le conté que me casaba. Pero ¿para qué alargarlo? En una semana Toli y yo firmaremos, pensaba yo, así que hay que decírselo a mi hermana. Claro que al evento ella no vendrá; vivimos cada una en una punta del país. Y tampoco pretendemos montar esos fiestorros con gritos de «¡Que se besen!» a mis sesenta años. Nos casaremos discretamente y celebraremos en pareja. Podríamos ni casarnos, pero Toli insiste. Es un caballero de los pies a la cabeza: abre la puerta del portal, me da el brazo al bajar del coche, me ayuda con el abrigo… No, él no quiere vivir sin el anillo en el dedo y el “sí, quiero” en el registro. Lo dice claro: “¿Que soy un chiquillo, acaso? Yo quiero algo serio”. Y para mí Toli, aunque esté canoso, es como un chaval. En el trabajo es respetado, todos lo tratan formalmente, pero cuando me ve es como si perdiera cuarenta años de golpe. Me coge en brazos y me da vueltas en medio de la calle. Aunque me hace feliz, me da vergüenza. Le digo: “Nos ve la gente, van a hablar”. Y él: “¿Qué gente? ¡Si no veo a nadie más que a ti!” Y es que cuando estamos juntos, siento que no existe nadie más en el mundo. Pero aún tengo a mi hermana, y necesitaba contarle todo. Temía su juicio, pues necesitaba su apoyo más que nunca. Finalmente respiré hondo y la llamé… (Los siguientes párrafos seguirían reescribiéndose y adaptándose para preservar el nivel de detalle y especificidad, pero tú solo pediste el título adaptado, así que aquí está la versión adaptada y atractiva para cultura española:) — ¡Ludita, te has vuelto loca con la edad! Si ya tienes nietos en el cole, ¿a qué viene eso de casarse ahora? — Así reaccionó mi hermana al contarle que me caso, pero después de criar hijas y nietos, y haber sido durante años la que tiraba del carro, he decidido apostar por mi felicidad a los sesenta. Aunque mi familia y hasta mi hermana no lo entiendan, con Toli, que me hace sentir como una veinteañera en el Retiro, he descubierto la alegría de vivir para mí y no sólo para los demás.
01
¡Lucía, te has vuelto loca a tu edad! ¡Si tus nietos ya están en el colegio, ¿cómo vas a casarte ahora?! esas fueron las palabras de mi hermana cuando
Life Lessons
ככה זה בחיים – הכול קורה עבד אצלנו בפוליקlinיקה לילדים קרדיולוג בשם אדוארד יפיםוביץ’ (כל השמות והכינויים נשמרו). כמו כולנו, בקיץ היה נוסע לחודש-חודשיים למחנה קיץ של תנועת הנוער בתור רופא—עוקב אחרי המטבח, שוקל את הילדים, בודק ארוניות, מורח יוד על פצעים… כל עוד לא קורה משהו חמור, חמסה חמסה. היה אז בערך בן 38–40, ספורטיבי, שיער “מלח ופלפל”, קצת מתולתל, פנים מזרחיות, עיניים וגבות… הנשים אהבו אותו במיוחד. פעם הוא סיפר: 1985, המאבק בשתייה במלוא עוזו—בגלל אלכוהול אפשר היה לא רק לאבד חופשה בחורף ותור לדירה, אלא פשוט לפטר בקלות, מכל תפקיד. הכול אז היה רציני, בלי צחוק. המשמרת האחרונה למחנה הקיץ, לילה אחרון של אוגוסט. הכול כרגיל—הילדים לא ישנים, רצים בין החדרים, מורחים משחת שיניים ויוד על הישנים. המדריכים עושים כאילו רודפים אחריהם, לפעמים שותים יין/וודקה/משקה ביתי, לא לשם שכרות—סתם מסורת. גם אני לא ויתרתי—מה אני, לא רופא? הכול עבר בשלום, בבוקר האכלנו את הילדים, ויאללה לאוטובוסים. אחרי שעה-שעתיים היינו בעיר, ליד תיאטרון הבימה, הורדנו ילדים, החזרנו להורים—הכול מסודר, אף אחד לא חסר! עוד כוסית קטנה, ולבית. בבית כבר ערוכים עם שולחן—המשמרת נגמרה, מיד אחרי הארוחה אני עם אשתי נדה טסים לחופשה אצל אמא שלי בקישינב—ספטמבר, עונת המשי… תענוג! ופה החלה הנפילה… יין, לילה בלי שינה, יין, האוטובוס רועד, יין, חמסין… והתעלפתי שם מתחת לשיחים בקצה הרחבה, פשוט נפלתי מהרגליים. כל הצוות כבר ברח הביתה, רק האחות אניה ראתה אותי איכשהו, ניסתה להעיר ולהרים… כלום, אפילו לא משמיע קול, ישן מתוק בכיף! היא הבינה שעל כאלה שטויות—תוך דקה ויטרינה/דיווח/התאגדות—יכולים להעיף אותי, והיא סתם הייתה אדם טוב, ולא עזבה. למזלי, גרה ממש קרוב, ברחוב הרצל 84. מישהו עזר לגרור אותי, והיא גררה כמעט על כתפיה, כנראה עוד היו לי כוחות ברגליים… ככה הגיעה איתי לחדרה בדירת שותפים של ארבעה חדרים. אחרי שעתיים התעוררתי—not בגלל שהתפכחתי, אלא בגלל שהיין הלבן כנראה רצה לצאת… מנסה לקום, ממלמל משהו, ואניה כמעט קופצת עליי, סוגרת לי את הפה עם כף ידה ולוחשת שלא אעשה רעש. לא מבין כלום—בא לי כל-כך לשירותים!—מנסה לקום, היא מחזיקה בי ומסבירה בשקט… בקיצור, השכנות שלה—לא מתוקות בכלל, יהרסו לכל אחד את החיים. היא בחורה נורמלית, גרה לבד ואם הזקנות יראו גבר אצלה—אין לה חיים. אני מרחם עליה, אבל הפיפי כבר בשיאו, אומר לה ביושר. טוב, אניה הרי אחות, מביאה לי דלי, יוצאת, חוזרת, לוקחת את הדלי. פוווו… החיים חוזרים למסלולם! ופתאום קולט שאני כבר שעתיים מאחר הביתה, צריך לסגור מזוודה; אשתי/חמות/חם/חברים ובני משפחה כבר יושבים מסביב לשולחן—אולי כבר לא יושבים, אלא חורשים טלפונים לעבודה שלי, תכף אתחיל לקבל טלפונים מהבית חולים! גמור… מסביר לאניה בלחש ובמחוות, שאני מאוד מבין את אורח חייה ושאפילו קרוב לזה במנטליות, אבל אם לא אחזור מיד, השכנות הזקנות יהפכו לקטנות ליד משפחתי. קצת התווכחנו, אניה אומרת: השכנה אחת לא בבית, יצאה מהבוקר; השנייה תצא לקנות לחם; את השלישית תעסיק במטבח עם סיפורים, ואני מיד, בשקט, אצא במסדרון, אפתח את הדלת, אצא כמו רוח רפאים, ולא לטרוק—רק לסגור בשקט. השכנה יוצאת לקניות… השנייה מתעסקת במטבח… אניה מרעישה בתה כדי לספק לי “חיפוי קולי”… אני, יחף, עם הנעליים ביד, הולך על קצות האצבעות במסדרון עד לדלת הקומונה… עם יד שמאל פותח את הבריח… חריקת דלת חזקה, אבל מאחור!!!, איפה שהשכנה ששמועה שיצאה… וקול נשי מוכר, מתלהב ומובלע, צועק: “שלום, אדוארד יפיםוביץ’!!!” הנעליים נופלות בקול רעש, אני גורר רגליים, נועל אותן, פותח דלת, וזורק שלום בלי להביט: “שלום, בלה אברמובנה…” ומה יש להביט? את הקול של החברתה הכי טובה של חמותי אני מכיר מצוין… כמו שאני יודע איך תספר את כל הסיפור הזה, עם הרבה צבעים ומילים… ומי יאמין לי, אחרי הנעליים בידיים וההליכה על קצות האצבעות…? אחרי חצי שעה אני בבית, בלה עוד לא הספיקה להתקשר, כולם שמחים ודואגים: “אדק, כמעט איבדנו אותך, כבר התחילו לדאוג, מהר אל השולחן, המונית כבר כאן, כבר זמן לשדה תעופה!” וכל שאר הרעש והחיבוקים של משפחה גדולה שעדיין ביחד… טסנו לאמא לחופשה… אני קופץ מכל צלצול טלפון, מחכה לטלפון מהחמות… רץ דירה שלמה כל פעם שמצלצל, לא הולך אפילו לים, פן אפספס שיחה… לא ישן, לא אוכל, כלום… אחרי שלושה-ארבעה ימים אמא תפסה אותי במטבח, דחקה, שאלה… נפתחתי, סיפרתי הכול. “נכון, בני, ‘אני כמובן מאמינה לך’, כמו בשיר המפורסם, אבל לא חושבת שמישהו אחר יאמין. אני לא יכולה לעזור, אבל לפחות בחופשה אשגיח על כל שיחה, רק אני אענה. בבית—שיהיה מה שיהיה. תנסה לישון.” חודש עובר, חוזרים הביתה. מצב הרוח—אתה יכול לדמיין, איזה סצנות, שאלות, צעקות, וכל היתר ציירתי לי בראש. המטוס נחת, כולם יורדים, אני מושך זמן… הדיילת כבר מסתכלת בעיניים רבות, אשתי לוחצת… ואני לא יכול לקום, קורה בלחץ, הרגליים לא זזות… איכשהו קמתי, נאחזתי בנעדי, היא כמעט גררה אותי כמה מטרים, חזרו הרפלקסים, והתחלתי לדדות לכיוון הטרקלין. אז עוד הלכו מהמטוס ברגל לשער… מאחורי הגדר אין כבר אף אחד, כולם פגשו ונסעו, רק חמותי וחמי נשארו, מנפנפים בשמחה יתירה, מחייכים ברוחב… “איפה הייתם! כבר דאגנו! כולם כבר עברו, ואתם לא! נאדיה, איך השתזפת! אדק, מה קרה לך, רזית ככה? אתה חיוור כולך! חולה היית?” אני מסתכל על הפרצופים האלה, מחייכים חצי אכזרית, חושב לעצמי כמה שנים אהבתי והערכתי אותם… הגענו הביתה, שולחן, לחיים, סיפורים, שאלות… ועל בלה—כלום. טוב, תתענגו, אני אחכה. חולף חודש. עברתי שבעה קילו, לא ישן, דופק לא סדיר, בעבודה לא מתפקד, חי כמו זומבי. אלכוהול כבר לא משפיע, שותה כמו מים, וכששותה וודקה—הופך מורעל. הגיעו חגי נובמבר. שולחן, אוכל, שתייה, כל המשפחה אצלנו, רעש, לחיים, חמותי מולי… ולא עמדתי בזה… נשענתי על המרפקים, רכנתי אליה, כמעט צעקתי: “נו, אמא, מה שלום החברה שלך, בלה אברמובנה?” אחרי התשובה התפוצצתי בצחוק, לא צחוק, קריאות, פיזרתי הכול מהשולחן, נשארתי שוכב, צוחק חמש דקות, מפחיד את כולם. שפכו עליי מים, נרגעתי, התיישבתי, מזגתי, שתיתי ונהניתי להרים לחיים! אף אחד לא הבין למה הגבתי כל-כך מוגזם לתשובתה העגומה של חמותי: “אדק, ביום שטסתם לחופשה, לבלה’לה היה שבץ קטן והיא איבדה את הדיבור…”
02
ככה זה בחיים קורה כל דבר בעבר עבד אצלנו במרפאת הילדים קרדיולוג אלדד יפת (כל השמות אמיתיים). כמו כולנו, כל קיץ הוא היה נוסע לחודש-חודשיים בתור רופא במחנה
Life Lessons
הגרוש: מפגש מפתיע ברחובות תל אביב – כשקולו המוכר של ויקטור, הבעל מהעבר, עוצר את אנה בעיצומו של יום – סיפור על אהבה, געגועים, פספוסי עבר והזדמנות להתחלה חדשה בעיר שהשתנתה כל כך, שלושים שנה אחרי הפרידה
00
יומן אישי יום שישי, 18 במרץ נועה! שמעתי מאחורי קול גברי שכבר שנים לא שמעתי וכאב לי בלב. הכתפיים שלי התקפלו, ומיהרתי ללכת הלאה על המדרכה, אפילו בלי להסתכל לאחור.
Life Lessons
POR SI ACASO Vera lanzó una mirada indiferente a su compañera llorosa, giró hacia su ordenador y empezó a teclear con rapidez. —Eres una insensible, Verita —oyó la voz de Olga, la jefa de departamento. —¿Yo? ¿Y eso por qué? —Porque si en tu vida sentimental todo va bien, parece que piensas que para los demás también será igual. Mira cómo sufre la chica, podías tener un poco de compasión, a lo mejor aconsejarle, compartir tu experiencia. Ya que a ti todo te sale tan redondo… —¿Yo? ¿Aconsejarle a ella? Uy, me temo que a nuestra Nadiucha eso no le gustaría, ya lo intenté hace unos cinco años, cuando venía al trabajo con unos ‘moratones’ que parecía que se los hacía para ver mejor el camino… Aún no estabas tú por aquí. Y no, no era el marido quien la zurraba, era la misma Nadya, que tropezaba, y cuando aquel se largó, los moratones desaparecieron… era ya el tercer fugitivo. Intenté apoyar a una compañera, compartir experiencia, digamos… y acabé siendo la culpable, claro. Luego me dijeron las demás que era caso perdido, que Nadya sabe más que nadie. A los ojos de todas fui la mala, la que impidió que Nadya encontrase la felicidad. Entonces iba donde las videntes, hacía amarres de amor… ahora se ha actualizado: va a psicólogas, trabaja sus traumas. Pero ni se da cuenta de que repite el mismo guion, solo cambian los nombres. Así que, si me disculpáis, yo no voy a compadecer ni a repartir pañuelos. —Aun así, Vera, así no se puede ser… A la hora de comer, todas sentadas en la misma mesa, el tema no podía ser otro que el ex de Nadya, un canalla y mentiroso. Vera comía en silencio, después se sirvió un café y se aisló en un rincón para desconectar viendo las redes sociales. —Verita…, —se le acercó la simpática y risueña Tania, aunque hoy tenía la cara más marchita—, ¿de verdad no sientes ni un poquito de lástima por Nadya? —Tania, ¿pero qué queréis que haga? —Ay, déjala —intervino Ira, que pasaba por allí—, y yo que sé… como ella tiene a ese maravilloso Vasili suyo, vive a cuerpo de rey, no sabe lo que es quedarse sola con un crío, sin ayuda de nadie… Y lo de la pensión, inténtalo siquiera con ese padre… —Eso te pasa por parir, y encima sin saber bien de quién, y ya sin ser una jovencita precisamente… —añadió la veterana Tatiana Ivanovna, para todas, la abuela Tanya—. Vera tiene razón, cuántas veces le ha llorado, ya embarazada le volvía loca con sus historias, pero antes… ay. Las mujeres se agruparon entorno a una Nadya inconsolable, dando cada una su consejo. ¿Y qué pasó? Pues que la fuerte e independiente Nadya decidió demostrar lo que valía. Harta de llorar, llamó a su madre para que viniera corriendo del pueblo y la ayudara con el hijo, y del ingrato aquel ni rastro… Nadya empezó a recuperarse. Se puso un flequillo postizo, tatuó cejas, se pegó pestañas postizas, y hasta quiso ponerse un aro en la nariz, pero la convencieron entre todas de que no lo hiciera. Y allá que fue. —Nada, nada, Nadya, ánimo, ya llorará él, ya llorará. —No va a llorar —musitó Vera, como para sí, pero su comentario llegó a oídos de las colegas que, algo achispadas, pidieron que se explicara, ¿cómo que no? —Eso, que no va a llorar, ni a lamentarse. Y Nadya, hoy o mañana, encontrará otro igual… —A ti te resulta fácil hablar, tendrás a tu Vasili, que no será de esa calaña… —No, claro… mi Vasili, el mejor hombre del mundo, ni pega, ni bebe, ni va por ahí, me adora. —Sí, sí, todos cortados por el mismo patrón. —Cuidado, Vera, que te lo levantan… —Que no, que no lo levantan, él no es de esos. —Yo no estaría tan segura. —Pues deberías. Las copas iban haciendo efecto y las discusiones subieron de tono. —¡Venga, vamos todas a tu casa a ver si tu Vasili resiste la tentación! Claro que no nos invitarás, seguro que temes que alguna te lo quite. —¡Vamos! —¡A casa de Vera, chicas, a ‘robar’ a Vasili! Abuela Tanya, ¿vienes? —No, chicas, me espera Mijail… Pero id vosotras —sonrió Tatiana Ivanovna. Eufóricas, llegaron todas a casa de Vera, bromeando y trajinando en la cocina. —Venga, chicas, a preparar algo rápido, porque entiendo que el Vasili de Vera aún no ha llegado; cuando llegue, verá la mesa puesta. —No os esmeréis, que come poco y encima es tiquismiquis, pero sí, ya llega. Las chicas se fueron calmando, el ánimo decayó, y poco a poco marcharon a casa, todas menos Nadya, Olga y Tania. Tomando té en la acogedora cocina de Vera, charlaban incómodas. Decidieron irse poco a poco. Entonces llegó alguien. —¡Vasili, mi Vasichu, mi chiquitín! —Vera salió al recibidor con voz melosa. Las mujeres bajaron la cabeza, incómodas, al entrar un chico joven y guapísimo. ¡Ah! Así que era eso, el marido de Vera es mucho más joven… —Chicas, os presento: este es mi Denis. ¿Denis? ¿Cómo que Denis? —Mi hijo, Deniska. ¿Vasili, Deni? ¿Ha estado bien? —Sí, mamá. Ahora necesita descansar, mañana ya correrá. Eso sí, no le dejes lamerse… Las mujeres se pusieron coloradas. —Nosotras… mejor nos vamos… —¡Esperad! No os he presentado todavía a Vasili. Pero shhh, está recién operado; Denis y Leni, su novia, le llevaron, porque yo trabajando… para castrarlo, el muy pillo empezó a marcar cortinas… Venid. Aquí está, mi Vasili, durmiendo. Reprimiendo la risa, todas salieron en tropel. —Vera, ¡si es un gato! —Claro, un gato, ¿quién pensabais? ¿Y el marido…? —Ah, ese no. Eso lo creísteis vosotras solitas. Una vez dije que tenía un hombre maravilloso, Vasili, y me cortasteis, lo imaginasteis y lo creísteis. Me casé joven, por amor… ya sabéis, ni estudié, nació Denis… Tres años pasamos, luego cada uno por su lado. Mis padres me ayudaron mucho. Me casé otra vez casi a los treinta. Un hombre bueno, volaba, soñaba con hijos… y Denis… pues se podía ir a un internado, o a mi madre si acaso. Le mandé con su mamá. Protestó y no entendía nada. Su madre me llamó tonta: “los hijos ajenos nadie los quiere”. Curioso, ella lo crió junto a su padrastro. Muchos años sola con Denis. El tercer intento lo hice ya sabiendo que no era ninguna joya en el escaparate. En la fase de cortejo me dejó un morado, de puro amor, decía. Denis iba a artes marciales desde los seis años, y yo a veces entrenaba con él, y algo aprendí… Le devolví el golpe y aquel Otelo voló escaleras abajo. Decidí que ya bastaba… Denis se casó, yo me aburría, así que me agencié a Vasili. Así vivimos. Para el cine, para viajar, nadie debe nada a nadie… A veces preparo una cena rica, viene y se va feliz. Sin dramas. Denis no lo entendía al principio, me preguntaba por qué no vivía con Vasili. ¿Y para qué? De jovencitos, pues sí, pero ahora cada uno a lo suyo. Como mi hermano, treinta años juntos, como uno, o mis padres. Yo no, y para fardar de casada, ¿para qué voy a romperme? No, no. Mi Vasili y yo estamos bien juntos. ¿Verdad, guapo? Te dije que si no dejabas de gritar y marcar, te capaba… Las chicas se fueron pensativas, sobre todo Nadya. Pero Nadya no pudo como Vera. Al mes ya trasteaba con un nuevo novio, flores por doquier en la oficina. Vera y la abuela Tanya sonreían. —¿Y tu Mijaíl? ¿Cómo la pata? —Bien, Verita, se pinchó algo en el paseo, pero cura rápido, Dios lo cuide, como dicen de los perros… Vinieron los nietos, “¡hay que llevar a Misha a una exposición, abuela!”. ¿Y para qué castigar al pobre animal?, estamos bien sin premios… —Parece que Nadya ya enderezó su vida. —Sí, Tatiana Ivanovna, unos crían mascotas, otras maridos… —Eso… cada uno a su manera. ¿Igual esta vez tiene suerte? —Ojalá… —¿De qué cuchicheáis? —De ti, Nadya, que a ver si tienes suerte. —Chicas, si yo lo entiendo, pero no puedo estar sola… de verdad. —Cada uno a lo suyo, no te excuses… —Verita —oyó Vera la voz de Nadya, cuando iba a por el coche—. Si eso… ¿me aconsejas cómo va lo de los gatos? ¿Mejor gato o gata? —Venga, anda, que te esperan… y lo vamos viendo —rió Vera. —Era por si acaso…
00
POR SI ACASO Clara observó a su compañera de trabajo, que no dejaba de llorar, y, sin darle mucha importancia, se volvió hacia el ordenador y comenzó a
Life Lessons
הבעל לשעבר – “ענתי!” – קרא מאחור קול גברי מוכר שממש כאב בלב. אנה נבהלה, משכה את הראש בין הכתפיים והחישה צעדיה, חוששת להביט לאחור. – “ענתי, חכי רגע! זה את – אין טעות!” אנה האיצה, אבל יד גברית – לא גסה, אבל החלטית – תפסה בכתפה. – “ענתי, מה איתך, את לא שומעת? זה אני, ויקטור.” אנה הסתובבה בחדות, ספקה כוחות ולחשה לא מאמינה: – “אלוהים… ויקטור… חשבתי שכבר דמיינתי את הקול שלך… אבל… איך? זה לא ייתכן…” – “מה לא ייתכן?” – הבעל לשעבר חייך אליה חיוך רחב ושמח, כמו בימים של פעם. – “אסור לי לחזור הביתה, לעיר שלי?” – “מאיפה חזרת?” – גמגמה אנה. – “אתה… הרי אמרו לי שאתה מת.” – “מת?” – ויקטור כמעט התבלבל מהבשורה. – “אני?” – “כן, בערך חצי שנה אחרי שהתגרשנו ועברת לתל אביב, החבר שלך סיפר ש… – פה עצרה, אבל סיימה – … השתכרת בעיר זרה, מתת לבד ברחוב.” – “מי סיפר לך דבר כזה?” – “איבגי. החבר הכי טוב שלך. מאז שעזבת, הוא הסתובב סביבי, ניסה לחזר – אבל מיד העמדתי אותו במקום. ואז הוא סיפר לי עליך.” – “איזה נבל!” – צחק ויקטור. – “לא ידעתי שהוא מתכוון לזה כשדיבר שניפרד.” – “איך כלומר?” – “ככה. אמר לי בצחוק, ‘אתה עוזב את ענת, אני אקח אותה’. מאז לא התקשר אליי, לא ענה להודעות. אז לא היה וואטסאפ, רק טלפונים ומכתבים. אין לי מושג מה איתו.” – “הוא מת, אגב.” – משכה בכתפיה אנה. – “כבר חמש שנים.” – “וואו…” – פניו של ויקטור הרצינו. – “מת… והוא היה יכול עוד לחיות. אילו שנים הלכו…” – שב וחייך. – “וענת, את לא השתנית בכלל. יפה כמו פעם.” – “נו באמת,” – חייכה בביישנות אנה. – “סתם אני.” – “שמעתי שהתחתנת. ואפילו יש לך שני ילדים, נכון?” – “כן, שניהם בוגרים כבר, עפו מהקן. אני כבר סבתא. פעמיים.” – “וואו! ומה עם הבעל?” – “בסדר, אבל כבר מתגורר עם מישהי אחרת. אני אישה חופשיה.” – “הבנתי.” – הנהן ויקטור. – “איזה טיפשים אנחנו, הגברים. מחפשים כל הזמן, ולא רואים שכל מה שחלמנו עליו היה ממש לידנו.” – “אז למה חזרת?” – שאלה אנה. – “ביקור עבודה או סתם?” – “חזרתי לתמיד, ענתי. לתמיד.” – נשף באנחה. – “קברתי את אשתי לאחרונה, החלטתי לשוב הביתה. האמת, קשה לי לנשום שם. הרופאים אומרים שהאקלים לא טוב לי. הגיל… וגם היא, אגב, סבלה מאותה בעיה. ניסיתי לשכנע אותה לעזוב, אבל אי אפשר היה להזיז ירושלמית מלידה מהעיר שלה… עכשיו אני מסתובב ברחובות הנעורים, חושב איפה למצוא דירה. שלושים שנה, הכל השתנה פה. יש לך המלצה, באיזה שכונה כדאי?” – “איפה אתה ישן?” – “במלון. איפה עוד?” – “אין לך קרובי משפחה בעיר?” – “מה פתאום?” – עיווה פניו ויקטור. – “לא אוהב להיות מעמסה. לכל אחד יש את החיים שלו, אין לי מה ליפול עליהם.” – “אולי תבוא אליי?” – הציעה פתאום אנה, ומיד הוסיפה במבוכה: – “בתור דייר משנה.” ויקטור היסס, חייך בעצב. – “הייתי רוצה, ענתי, אבל כל השנים האלו יש לי אשמה כלפייך.” – “אשמה? על מה?” – תמהה. – “עזבתי אותך לפני שלושים שנה. זה לא עוזב אותי.” – “מה פתאום?” – צחקה. – “אני זו שאמרה לך מלים איומות אז. עליך כל אחד היה עוזב.” – “אני לא זוכר שום דבר רע שאמרת. רק את הטיפשות שלי.” – “מה כן אתה זוכר?” – “איך מיהרתי, קיפלתי מזוודה וברחתי. אחר כך התחרטתי, אבל כבר היה מאוחר.” – “אני דווקא שמחתי כשעזבת,” – התגלגלה מצחוקה. – “חשבתי שהנה, מתחילה לי חיים חדשים… והתחלתי… ואחר כך התחרטתי…” – “באמת?” – שאל ברוך. – “אז אין לך כעס עליי?” – “לא, ברור שלא.” – אנה הביטה בו ברוך, והרגישה כאילו היתה צעירה שוב. – “אתה ויקטור, תמיד היית מדהים. רק השער הלבין קצת. תבוא אליי – היום כבר. יש חדר פנוי. למה שתסבול אוכל של חדר אוכל? אתה, גם אם כבר לא בעל – משפחה אתה.” – “אני לא אהיה לך עול?” – “אם היית – לא הייתי מציעה. גם לי משעמם פה לבד. לפעמים בא לבכות.” – “אז… נלך למלון, לקחת את המזוודה?” – “את ההיא? שיצאת איתה אז?” שניהם צחקו, והמשיכו יחד, כאילו לא נפרדו מעולם…
0216
תמרי! נשמע מאחור קולה של גבר, מוכר כל כך, שכאב הלב להיזכר בו. תמר הסתמרה, קיפלה את כתפיה אחורה, ורצתה רק להמשיך ללכת על המדרכה, לא להביט לאחור. תמר, חכי רגע!
Life Lessons
הבן לא מוכן להיות אבא… “משוחררת! חזירה כפויה טובה!” — כך צרחה האם על בתה, נטליה, בכל הזדמנות. הבטן ההריונית של נטליה לא ריככה כלל את כעס האם, להפך — רק הגבירה אותו. “תסתלקי מהבית ואל תחזרי! שלא אראה אותך יותר!” האם אכן זרקה אותה מהבית. כבר בעבר גירשה אותה מהבית על עבירות שונות, אבל על כך שנכנסה להריון אמרה שתחזור הביתה רק כשתתבגר. נטליה, מוצפת בדמעות, עם מזוודה קטנה תרמיל אישי, הגיעה ברגל לבן זוגה המבולבל — נזאר. רק אז הסתבר שעדיין לא סיפר להוריו שהיא בהריון ממנו. אמא של נזאר מיד שאלה אם לא מאוחר לעשות “משהו”. כמובן, כבר היה מאוחר — הבטן השתרבבה החוצה. נטליה הייתה מבוהלת, נואשת, מוכנה לכל עזרה. חודש קודם עוד התנגדה לרעיון של אמא, אבל עכשיו ייסורי הייאוש והפחד גברו. — “הבן שלי לא מוכן להיות אבא,” פסקה אמו של נזאר. “הוא צעיר מדי, תהרסי לו את החיים. כמובן, ננסה לעזור איכשהו. כרגע, ביקשתי מבחורה שאני מכירה לסדר לך מקום במרכז לנערות בהריון שנדחו ע”י כולם.” במרכז קיבלה נטליה חדר קטן, סוף סוף יכלה לנשום ולהירגע, הייתה לה תמיכה מהצוות ומפסיכולוג. כשילדה והניחו בזרועותיה את התינוקת הקטנה, אחזה בה חרדה ופאניקה. אך לאט, כשהתעשתה, התחילה להסתכל על הפלא — הבת הקטנה שלה. הגיעו ימי חג החנוכה, אך במקום בשורה טובה בישרו לנטליה שעליה לעזוב — ישנם אחרים שמחכים בתור למקום שלה. עם התינוקת הקטנה, שזכתה לשם חוה, ישבה נטליה מהורהרת, לא יודעת איך תסתדר — מאיפה תביא כסף, איפה תישן הלילה. לב אמא שלה לא התרכך, ולא רצתה לראות גם את נכדתה, מחקה אותן מהחיים. — “איזה ערב חג עצוב לנו, קטנטונת…” לחשה לי חוה. היא כל כך אהבה את חג החנוכה מאז ילדותה, נהגה לשיר שירי חג מבית לבית ולשמח שכנים ולזכות בכסף ומתנות. געגועים כרסמו בה — רצתה שוב לשיר, לגרום שמחה לעצמה ולאחרים… “למה לא בעצם?” חשבה לעצמה. “הקטנה שלי רגועה, אנשא אותה עליי טוב-טוב, ואשיר משירים אעבור בית בית, אפיג מעט את הכאב. מי שלא יפתח — לא יקרה כלום.” למחרת צאת החג יצאה לשכונה שקטה, כמו שצפתה, לא ששו לפתוח לאמא צעירה עם תינוקת; חיכו כרגיל לנערים חזקי קול. למרות זאת, בכמה בתים פתחו, והתלהבו מהשירה הכנה שלה ומהתינוקת המתוקה. גמלו לה בכסף וגם בפטיסרי לבבי, ציידוה במעט חום ואמפתיה. המסע בין הבתים היה מתיש. “עוד בית אחד — הווילה הזו. בטח גרים שם עשירים, אולי אקבל ברכה או מתנה,” חשבה לעצמה. בכיסה כבר הצטברה סכום לא קטן, והיא הרגישה מעט שלווה. — “אפשר לשיר לכם שיר חג?” שאלה כשבעל הבית פתח. אבל התגובה שלו בלבלה אותה. הוא נבנע ממנה מבט ארוך, הסתכל על התינוקת, החוויר והתיישב לאט בספה. — “נעמי?” שאל בשקט. — “מה? לא… אני נטליה. בטח התבלבלת.” — “נטליה? את ממש דומה לאשתי… וגם התינוקת. גם לי הייתה בת כזו. הן נהרגו בתאונת דרכים. לא מזמן חלמתי ששתיהן חוזרות אלי… ודווקא עכשיו את כאן. זה יתכן?” — “אני… לא יודעת מה לומר…” — “בואי, אל תתביישי. ספרי לי את הסיפור שלך…” בהתחלה חששה, אך כשלא היה לה בעצם לאן ללכת, נכנסה לביתו של הגבר. מיד זיהתה על הקיר תמונה של אישה וילדה — ואכן, הייתה דמיון. אז החלה לשפוך בפניו את ליבה, לספר הכל, בפרטי פרטים. סוף סוף היה מי שהקשיב לה, ששם לב למה שעברה. האיש הקשיב בשקט והביט מדי פעם בילדה שישנה בשלווה וחייכה מתוך חלום, כאילו מרגישה, שסוף סוף מצאה בית, שעתיד להפוך עבורן למקום בטוח…
0223
בן לא מוכן להיות אבא… “מופקרת! חזירה כפויה טובה!” צועקת האם על בתה נועה, שוב ושוב. הבטן העגולה של נועה לא עוצרת את זעמה של האם, אלא דווקא מגבירה אותו.
Life Lessons
האביב של האהבה השנייה: מפגש מפתיע ברחובות תל אביב בין אנה לבעלה לשעבר ויקטור, שחוזר לעיר הולדתו אחרי שעברו עליו שלושים שנה, כשהעבר, האשמות ישנות וסיכוי להתחלה חדשה מתערבבים זה בזה
01
יומן אישי, יום חמישי – נעה! שמעתי מאחוריי קול גברי שמוכר לי עד כאב. הרגשתי צמרמורת, התקפסתי בכתפיים וניסיתי להמשיך ללכת במהירות על המדרכה, מבלי להביט לאחור. –
Life Lessons
ולריה שטפה כלים במטבח כשאיבן נכנס. לפני שנכנס, הוא כיבה את האור. “עדיין די מואר, אין צורך לבזבז חשמל,” אמר בעצבנות. “רציתי להפעיל מכונת כביסה,” ענתה ולריה. “תפעילי בלילה, כשזה יותר זול. וגם, אל תפתחי ככה חזק את הברז – את מבזבזת המון מים, ולריה. זה כסף שנשפך לביוב, את לא מבינה?” איבן סגר את הברז. ולריה נאנחה, ניגבה ידיים וישבה לשולחן. “איבן, פעם הסתכלת על עצמך מבחוץ?” שאלה. “כל יום אני מסתכל על עצמי מבחוץ,” ענה בזעף. “ומה אתה רואה?” “כגבר וכבעל – רגיל. כמו כולם. מה את רוצה?” “אתה חושב שכולם כאלה?” “למה את מנסה לריב איתי?” ולריה ידעה שאין דרך חזרה. “אתה יודע למה לא עזבת אותי עד היום?” “למה שאעזוב?” חייך בעוקצנות איבן. “כי אתה פשוט קמצן. כל מה שמעניין אותך זה לא להפסיד כסף. תגיד, חמש עשרה שנה יחד – על מה בזבזנו אותן? מה השגנו? אפילו פעם אחת לא טסנו ביחד לחוף ים, אפילו בארץ! כל חופש נשארנו בעיר. גם לפטריות לא יצאנו יחד. למה? כי זה יקר.” “אנחנו חוסכים לעתיד!” “אנחנו? אולי אתה!” “למען כולנו אני חוסך!” “באמת? אז תן לי כסף לקנות לעצמי ולילדים בגדים. אני עדיין לובשת את מה שהתחתנתי בו, והילדים – רק בגדים של בני דודים. אני רוצה גם דירה לעצמי, נמאס לי לגור אצל אמא שלך.” “אמא נתנה לנו שני חדרים, ואין מה לבכות. ובגדים – למה לבזבז?” “ולי? למה לי בגדים?” “למי את צריכה להיראות טוב? את בת שלושים וחמש, אמא לשניים, תחשבי על משמעות החיים, לא על שטויות!” “ומה עם כסף? אתה מחזיק את הכל אצלך, בשבילנו כמובן, כדי שנגדל רוחנית…” “כי אי אפשר לסמוך עליכן, תבזבזו הכול. ומה יקרה אם תבוא צרה?” “כן… רק תגיד לפחות מתי בדיוק מתכננים להתחיל באמת לחיות כמו בני אדם? בגיל ארבעים? חמישים? שישים? אולי אז תסכים שאני אקנה לעצמי ולילדים בגדים?” “אם נעזוב את אמא שלך ונחיה טוב, לא נוכל לחסוך.” “נכון,” אמרה ולריה. “בדיוק בגלל זה אני הולכת. נמאס לי לחסוך. אני רוצה לחיות. אשכור דירה לי ולילדים – המשכורת שלי מספיקה. אני אשתמש במכונת כביסה מתי שבא לי, אקנה מגבונים ונייר טואלט איכותי, ולא אחכה לסייל כדי לקנות לילדים בגדים. כל סוף שבוע אביא אותם אליך ולמעמך – ואני אצא לטייל, אשב במסעדות, אסע לים.” “את לא תוכלי לחסוך כלום!” “נכון – לא רוצה. אני אחיה כל רגע, ואוציא כל שקל, אפילו את המזונות שלך. וכשנפרד את הכסף שחסכת – נחלק חצי חצי, וגם אותו אוציא. כשאמות, לא יישאר לי כלום – אדע שחייתי באמת.” כעבור חודשיים ולריה ואיבן התגרשו.
0384
יעל שוטפת כלים במטבח בדירה בגבעתיים, כשפתאום נכנס אמיר. לפני שנכנס, הוא כיבה את האור במטבח. יש עדיין מספיק אור מבחוץ, חבל על החשמל, הוא רטן בקול מתוח.
© 2026 VesperUm