Home

Life Lessons

Life Lessons
הלב שב לפעום: מסעה של טניה – מאהבות סוערות, דרך אמהות ומאבקי הלב, אל אהבת אמת, אובדן בלתי נתפס ותקווה מחודשת במשפחה ישראלית מודרנית
03
הלב פועם מחדש אני כותב את השורות האלה בערב קריר של סתיו, כשנפש האדם בודקת שוב את הפצעים הישנים, משלימה עימם, ובוחרת לזכור רק את מה שעשה אותי לאב שבשל
Life Lessons
הלב שב לנצח: סיפורה של טניה – אהבותיה, אכזבותיה, הדרך לאמהות, הנישואין לאלכסיי, ואובדן גדול שהפך הכל – מסע חיים ישראלי מלא תקווה, כאב ותודה על עשרים וחמש שנות אושר
083
הלב שב אל פעימותיו פעם, בימים שכבר חלפו ואינם, נולדה לנעמה בתה רונית ולאיש לא היה ברור מיהו האב. כך, “החליקה” נעמה במדרון שלפני הנישואין.
Life Lessons
Tres destinos rotos: secretos de familia, errores del pasado y la herida que nunca sanó – Una historia de madres e hijas en la España de hoy
00
Tres destinos rotos Bueno, bueno… veamos, ¡aquí hay algo que promete ser interesante! Todo empezó con la rutina habitual de los sábados.
Life Lessons
הלב פועם מחדש טטיאנה ילדה את בתה ניקה, מבלי לדעת באמת ממי. אפשר לומר, “החליקה” לפני החתונה. אמנם חיזר אחריה בחור צעיר, יפהפה ומנומס – אבל לא הציע נישואין. טניה הייתה מתהלכת איתו בגאווה מול הסבתות שיושבות בכניסה לבניין – כמו חמניות שמסתובבות אחרי השמש. אותו בחור לא עבד בשום מקום, אהב לרחף בחיים כמו פרפר, טניה דאגה לו, האכילה, השקתה ושכבה לצידו – הייתה מוכנה לפרוש לו שטיח פרחוני בדרך. עד שיום אחד נמאס לו, והוא טען שהיא לא מספיקה מעריכה אותו, שהיא צריכה לקחת אותו לחו”ל, אם באמת היא אוהבת… טניה בכתה שבוע שלם, קרעה את התמונות ושרפה, סבלה חודש לבד, ואז הכירה את ויקטור. בוקר אחד, באיחור לעבודה, ויקטור עצר לה מונית – גבר מטופח, מגוהץ, עם ניחוח של יד נשית – כך הניחה טניה, כנראה של אמא. במהרה נשלטו חייה בפרחים ומתנות עד שבסוף הופיעה אצל טניה אשתו של ויקטור, עם שני ילדים, ודרשה שתטפל בהם. טניה לא ידעה שהוא נשוי. הבא היה ממוקה, גבר גיאורגי, שהופיע כסופה ונעלם כהרף עין, חזרה לגיאורגיה. טניה נשארה לבד, החליטה שלא תבכה עוד, ואז גילתה שצומחת בתוכה חיים נוספים – והיא לא ידעה מי האבא. לבסוף ילדה בת, קראה לה ורוניקה. ניקה הייתה כל עולמה, מזכירה לה את ממוקה בקווצות השחורות ובחיוך הקסום. ניקה התחילה כיתה א’, ומיד הסתכסכה עם דניאל, שישב לידה בכיתה. דניאל קרא לה ‘טיפשה עם תלתלים’, והם רבו כל הזמן. כשניקה חזרה הביתה עם סימנים, הלכה טניה לברר אצל ההורים. את הדלת פתח גבר צעיר, אלכסיי, שהגיש לה קפה ריחני שהיא לא תשכח לעולם. טניה מצאה את עצמה מפנטזת על דירה מסודרת ועל משפחה עם האיש הזה. ברבות הימים, טניה וניקה עברו לגור אצל אלכסיי ודניאל, לאחר שגם הילדים הסכימו. אלכסיי הפך אושרם, קנו דירה מרווחת, שניהם גידלו את הילדים באהבה, עד שעם השנים… דניאל וניקה התאהבו והתחתנו. טניה ואלכסיי נותרו רק שניהם, יצאו סוף סוף לחופשה יחדיו – ושם, על שפת ים שקט, אלכסיי נכנס לטבול… ולא חזר. טניה חזרה הביתה שבורה. לא היה קבר לבכות עליו, רק כאב חד בלב – שהזמן לא ריפא. ובמרוצת השנים, בין הנכדים, בטיולים בפארק עם גלידת וניל, עם כוס הקפה הארומטי, הרגישה את נפש אלכסיי לידה. החיים אולי מסתיימים, אבל אהבה – לעולם לא נגמרת.
05
הַלֵּב פּוֹעֵם שׁוּב תמר ילדה את נעה, ולא ברור ממי, אם להיות כנים. ככה, “החליקה” לפני החתונה. נכון, היה לה מחזר בחור צעיר, חתיך הורס, מנומס להפליא.
Life Lessons
קריסטינה התבוננה במראה ומרחה את שפתיה באותו הגוון – “ריבת דובדבנים”. אולג תמיד אמר שזה מתאים לה. בגילה כבר לא מצפים לנסים, אבל בכל זאת – היא פגשה אותו. בתחנת האוטובוס, תאמינו! הוא פינה לה מקום, היא הודתה, ומאז החל הכול. שלושה חודשים חלפו, כמו נצח. — ברסיק, מה דעתך? — פנתה אל החתול שלה, ששכב על אדן החלון ובחן את הדרורים. — אני יפה? החתול ילל בנחת, כאילו מאשר. ברסיק איתה כבר חמש שנים, מאז היום ההוא שנשארה לבד אחרי לכתו של בעלה. היא אימצה אותו, אמרה: “נחייה יחד, ננחם זה את זו”, ובסוף באמת חיו ביחד, לא רק התגלגלו באבל. חתול חכם, מבין. כשקשה – מתקרב, מגרגר. כששמח – מתרוצץ בבית, משמח. על הבוקר – מלטף לחיים בכפה, מעיר בעדינות. טלפון צלצל. — קריסטינה’לה, אני בדרך! — קולו של אולג היה שמח, חגיגי. — היום סוגרים עניינים סופית. — מחכה לך — צחקה. היום יביא את המפתחות לדירתו ליד הים. החליטו לגור יחד. במרפסת תהיה אפשרות לארוחת בוקר ונוף למפרץ, הוא – יושב וקורא עיתון. — ברסיקי, אנחנו עוברים! תאהב שם, יהיו הרבה חלונות, מלא ציפורים… החתול השתפשף ברגליה. — ברור שגם אתה בא. מה בלעדיך? דפיקה בדלת. אולג עמד עם זר פרחים וחיוך גדול. אלגנטי, מוצלח, לבוש כמו יזם מצליח. — יפתי — נישק אותה — מוכנה לחיים החדשים? — מוכנה! — קריסטינה קרנה. התיישבו במטבח. אולג הניח את צרור המפתחות על השולחן ברוב טקסיות. — הנה. המפתחות לביתנו. ברסיק הופיע בדלת. — שוב החיה הזאת — אולג קימט את מצחו. — צריך לדבר… — על מה? — קולה התקשח. — תראי, הדירה חדשה, יש ריח של שיפוץ… חתולים משאירים שיער, ריח. ויש לי אלרגיה. קריסטינה קפאה. — זאת אומרת? — אני לא מתכוון לגור עם חתול. תחליטי מה את עושה אתו. דבריו נפלו עליה כמים קרים. ברסיק הביט עליה, אחר כך עליו, מבט מבין. אולג עזב אחרי זמן קצר, משאיר את המפתחות על השולחן. קריסטינה ישבה, בוהה בצרור. ברסיק קפץ אל ברכיה והתחיל ללטף. — מה אני עושה, ברסיקי? — לחשה, מלטפת פרווה רכה. בראש עדיין הדהדו דבריו של אולג: “תבחרי בעצמך”. חמש שנים ברסיק המשיך לחיות עמה. מאז ויקטור איננו, הוא הציל אותה משיגעון. נזכרה כשהביאה אותו קטנטן, קולה פיפקה. בבוקר הבא הלכה לשכנה, גברת גאולה, שמאכילה חתולי רחוב: — גברת גאולה, אולי את מכירה מישהו שיכול לקחת חתול טוב כזה, ברסיק? — את ברסיק?! — התפלאה. — למה? — עוברת דירה, אי אפשר עם חיות… גברת גאולה הביטה בה ארוכות: — קריסטינ’ה, ברסיק אצלך כמו בן. אילו נסיבות יש חשובות מחבר נאמן? זהו בגידה, קריסטינה. המילה “בגידה” חתכה אותה. בבית ברסיק קיבל אותה, כמו תמיד, נצמד, ומיד הרגישה שהוא מבין שמשהו לא בסדר. בערב אולג התקשר: — נו, מצאת פתרון לחתול? — עוד מחפשת. — קריסטינה, בלי סנטימנטים. רוצה לחיות איתי? או עם החתול? — תן עוד זמן. — אין לנו הרבה. אני רוצה שעד סוף השנה תעברי. אחרי שהתנתקו, ישבה בשקט. חברה נינה התקשרה: — קראת, מה קורה? — סיפרה הכול. — מה, הוא אמר לך לבחור בינו לבין החתול?! — בערך… — ומה יקרה הלאה? יחליט מה תלבשי, עם מי תיפגשי… מי שמתחיל בתנאים כאלה — מסוכן! — אבל אני מפחדת להישאר לבד! — את כבר עכשיו לא לבד. קריסטינה שתקה. ברסיק כירבל לידה. — ואם אמסר אותך, תתגעגע? ואתה? — הוא גרגר תשובה. — ואני? אצליח להיות מאושרת אחרי שאבגוד בך? החתול הביט בה במבט מלא אמון. למחרת, אולג: — ברור פתרת? — צריכה לחשוב. — לחשוב?! בגלל חתול תהרסי חיים? — אולי תתרגל? — אמרתי, יש לי אלרגיה! את לא בשלה לקשר רציני. נפרדו בגערה. התלבטה בלילה, חלמה חלום על מסדרון ארוך ובסופו אולג וברסיק — והיא נאלצת לבחור למי לגשת. בבוקר ברסיק ליווה אותה בשגרה. — אולי הוא צודק? אבל ידעה שזה לא קולה. שוב נינה: — מה אומר הלב? — לא יכולה לבגוד בו. — הנה! מי שמעמיד אותך בפני בחירה כזו — לא אדם רציני. לקחה את ברסיק חבקה אותו: — כנראה את צודקת. אחר הצהריים דפיקה. בדלת הופיע אולג, קפדן, עם מזוודה. — מוכנה? העברת את החתול? ברסיק יצא מהמטבח, ישב, הביט בו. — אמרתי לך, צריך לבחור! — בחרתי. — מה?! — אי אפשר לעזוב אותו. — ומה איתי? — אתה יקר, אבל ברסיק אף פעם לא העמיד אותי באולטימטומים. — את משווה אותי לחתול?! — הוא פשוט אוהב אותי כמו שאני. — בגלל חיה תהרסי את חייך?! — לא הורסת — פשוט בוחרת במה שבאמת חשוב לי. ברסיק נצמד אליה. — אני גבר רציני, יש לי עסק, יכולתי לתת לך הכול, ואת בוחרת חתול?! — הוא לא “חתול”. הוא ברסיק. — מה יש בו?! — רק דבר אחד — הוא אף פעם לא הכריח אותי לבחור. אולג הלם בדלת ויצא. קריסטינה נשארה עם החתול, שקטה. — שוב אנחנו לבד. החתול הביט בעיניה ושפשף ראשה בידה. ופתאום, הרגישה הקלה. — תודה, ברסיק, שעזרת לי להבין — אהבת אמת לא דורשת בגידה. עברו שלושה חודשים, האביב בחוץ, קריסטינה השקתה את האפריקניות שלה, הבית התמלא שוב שמחה ומוזיקה. היא חזרה ללמד, תלמידים קטנים, וברסיק התיידד גם איתם. יום אחד פגשה את השכן ממעלה הבית, מורה בדימוס, שהתעניין בברסיק, אהב חיות. ישבו, שוחחו ארוכות, התיידדו, וגם החתול התרצה. קריסטינה חייכה — החיים הסתדרו, לא כמו שתכננה, אבל נכון. היא הרימה כוס תה, ברסיק קפץ אליה והתכרבל. — תודה שעזרת לי לזכור — אהבה אמיתית היא כזו שלא שואלת: ‘מי יותר חשוב?’. מרפקי ברסיק התחזקו. ומאז, קריסטינה כבר לא פחדה להישאר לבד — כי עם מישהו שאוהב אותך כמו שאת, לעולם אינך לבד.
09
מיכל ישבה מול המראה במקלחת ונמרחה באודם שלה “ריבת דובדבנים”. שחר פעם אמר לה שזה ממש מחמיא לה. בגילה כבר לא מחכים לניסים, ופתאום במפגש אחד על
Life Lessons
כריסטינה עמדה מול המראה, מרחה שפתון “ריבת דובדבנים” – זה שאולג תמיד אמר שמחמיא לה. בגילה, היא כבר לא ציפתה לניסים, אבל הנה – נס קרה בתחנת האוטובוס: הוא פינה לה מקום, אמרה תודה, התגלגל שיחה. שלושה חודשים – אבל נדמה שעברו חיים שלמים מאז. “ברסוק, איך אני נראית?” פנתה אל החתול שצפה בציפורים מהחלון. ברסוק איתה כבר חמש שנים, מאז שנשארה לבד אחרי מותו של בעלה. הוא שיודע להיות שם – כשטוב, כשהלב כואב, כשהיא הכי זקוקה. טלפון. “קריסטינוצ’קה, בדרך אלייך! היום מסיימים לתכנן הכול.” התרגשות בקולו של אולג. הערב, מפתחות הדירה על שפת הים – ההתחלה החדשה. רק יש בעיה אחת: החתול. אולג לא מסתדר, יש לו אלרגיה. “תבלי אותו,” אומר אולג, קולו מתקרר. “זמן להחליט.” והיא קופאת במקום, לוטשת מבט במפתחות ובחתול – החבר הבטוח בעולם. היו ימים של התלבטות, שיחות עם השכנה, עם נינה, הלב נאבק בהיגיון: “על מה את מוותרת כשאת מוותרת על ברסוק?” נינה שואלת. בסוף, היא בוחרת – ולא בו, אלא בברסוק. “מי שאוהב – לא מציב תנאים,” אומרת לנפש. אולג עוזב, והלב משתחרר. החיים מתמלאים צבעים חדשים: שיעורי מוזיקה, תלמידים קטנים, צחוק, ושכן נעים מהקומה החמישית, שמבין את האהבה לחתולים. תודה, ברסוק, שלימדת אותי שאהבה אמיתית לא דורשת לוותר על מי שאתה אוהב – ועם מי שאוהב אותך כמו שאת, את אף פעם לא לבד.
02
נו, תקשיבי, רציתי לספר לך סיפור מהימים האחרונים, כמו בשיחת חברות אמיתית. ערב אחד, יעל ישבה מול המראה בסלון בדירה שלה ברמת גן וצבעה את השפתיים בשפתון ההוא ריבת דובדבנים.
Life Lessons
קריסטינה ישבה מול המראה, מורחת שפתון “ריבת דובדבנים” – זה שאולג החמיא לה עליו. בגילה כבר לא מצפים לנסים, אבל הנה – פגשה אותו. בתחנת אוטובוס, לא תאמינו! הוא פינה לה מקום, התגלגל שיחה. שלושה חודשים עברו, ונראה שכבר חיים שלמים. — ברסיק, מה דעתך? — פנתה אל החתול שלה, שישב על אדן החלון והתבונן בציפורים. — אני יפה? ברסיק איתה מאז שקברה את בעלה, כבר חמש שנים. ביום ההוא, הביאה אותו גור קטן ואמרה: “נצטער יחד.” יצא שחיים יחד. הידידות בניהם עמוקה, שתיקה שמבינה לב. יום אחד אולג התקשר: — קריסטינצ’קה, אני בדרך! היום מחליטים סופית. הוא אמור להביא מפתחות לדירה שלו, על יד הים. יתחילו חיים משותפים, היא וברסיק בדירה מרווחת ומוארת. “ברסיק,” אמרה, “עוברים דירה! תראה איזה חלון גדול, תוכל לראות עוד ציפורים.” אך כשנכנס אולג — חגיגי, מצליח, עם חליפה וזר — הניח את המפתחות על השולחן והביט בברסיק: — קריסטינה, צריך לדבר. בדירה אצלי אי אפשר בעלי חיים — אלרגיה, ריח, שערות. אני לא אגור עם חתול, תחליטי בעצמך. המילים נפלו כמי קרח. ברסיק הביט בה בעיני זהב, שקט. אחרי שאולג הלך, היא ליטפה את ברסיק. “מה לעשות?” החלה לחפש לו בית חם, דיברה עם השכנה, חשבה לוותר. אבל בלב – מחאה איומה. לבסוף, אחרי הרבה מחשבות ושיחות, ובעיקר לאחר שיחה אחת עם החברה נינה, הבינה: גבר שמציב אולטימטומים כבר בהתחלה, מה יהיה אחר כך? ברסיק הוא המשפחה היחידה שנותרה לה באמת. אולג התקשר שוב: — סידרת את נושא החתול? — אני… צריכה עוד זמן. לבסוף, כשאולג הופיע בדלת — החלטתי, אמרה לו: “אני ובסריק — נשארים יחד.” אולג כעס, הטיח שהיא מפסידה הזדמנות, אך הלך. קריסטינה נשארה לבד. או שמא — אף פעם לא לבד, עם ברסיק לצידה. הגיע האביב, חיים התחדשו לאט, עם תלמידים חדשים, מוזיקה וצחוק. ושוב פגשה שכן טוב, מיכאל — אלמן אוהב בעלי חיים. הבית התמלא שוב צחוק, הידידות האמיתית נשארה. “ברסיק,” אמרה, “תודה שעזרת לי להבין: אהבת אמת — לא באה עם תנאים.” ומאז, לעולם לא חששה להיות לבד, כי עם מי שאוהב אותך באמת, אף פעם לא באמת בודדים.
013
יעלה ישבה מול המראה ומרחה שפתון באדום עמוק דובדבן ירושלמי. גיל, בן זוגה החדש, אמר לה לא מזמן שזה הצבע שהכי יפה עליה. בגיל שלה, היא כבר הפסיקה להאמין בניסים.
Life Lessons
אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ובכתה מרה – הדמעות התערבבו בטיפות על פניה. “לפחות הגשם יורד – אף אחד לא רואה את הדמעות”, חשבה לעצמה. היא ידעה שהיא אשמה – הגיעה לא בעיתה, אורחת לא קרואה, והמשיכה לבכות. פתאום נזכרה באנקדוטה בה החתן אומר לחמותו: “מה, אמא, אפילו לא תשתו תה?” – והיא עכשיו בדיוק כמו אותה “אמא”, צוחקת ובוכה לסירוגין. בבית, התעטפה בפליז רטוב והניחה לדמעות לזרום בלי מעצור – אף אחד לא שומע, חוץ מהדג זהב שבאקווריום! אנטונינה הייתה אישה מעניינת ומבוקשת, אך חייה עם אביו של בנה ניקיטה השתבשו – הוא שתה המון, ובסוף גם נעשה קנאי ואלים, עד שאביה שם לזה סוף. מאז לא נישאה שוב – היו לה מחזרים, אך פחדה מהעבר. הייתה לה פרנסה טובה כטכנולוגית במסעדה קטנה, וחסכה כסף לדירה לבן שהתחתן עם אנסטסיה, והשאיר אותה דואגת שוב – הפעם לרכב חדש עבורם. מקרה בגשם הוביל לכך שאנסטסיה לא הזמינה אותה פנימה ואפילו לתה לא הציעה. אנטונינה חזרה הביתה, חלמה שדג הזהב מדבר אליה: “מה את בוכה – גם לתה לא הזמינו אותך! את חיה בשבילם – אולי תתחילי פעם לחיות בשביל עצמך?”. בבוקר היא קמה, לקחה את כספי החסכון של הרכב, קנתה לעצמה חופשה בים וחזרה יפה וזוהרת – ואף אחד מהמשפחה לא שם לב. ואז, סוף כל סוף, צמח סיפור אהבה בינה ובין מנהל המסעדה. יום אחד הגיעה אנסטסיה ורמזה על הרכב, אך אנטונינה חייכה, קראה לבן זוגה לשתות תה וציינה: “לא, אנסטסיה כבר הולכת – והיא הרי לא שותה תה, נכון?” וחייכה לדג הזהב: “הנה, כך זה צריך להיות!”
03
Анна Бат-Яаков брела по улице Герцль, дождь лил как из ведра, и она утирала слёзы, которые тут же смешивались с каплями. Ну хоть дождь думала Анна, никто
Life Lessons
אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ובכתה מרה, הדמעות התערבבו בטיפות – “לפחות בגשם איש לא רואה,” הרהרה, והאשימה את עצמה על שהגיעה לא קרואה. אבל פתאום נזכרה בבדיחה בה החתן שואל: “אימא, אפילו תה לא תשתי?”, וצחקה בדמעות – בדיוק כמו אותה אמא. חזרה הדמעות וחזר הצחוק, עד ששבה הביתה, פשטה בגדים רטובים, התכסתה בפוך ופרצה בבכי, כששותקה היחיד הוא דג הזהב באקווריום. אנטונינה תמיד הייתה אישה מסקרנת, מבוקשת, אך בעלה ואבי בנה ניקיטה שקע באלכוהול, קינא בכל גבר – לשכן בחדר המדרגות, לקצב, לזקן עם מקל – ובפעם אחת, כי חייכה לשכן, היכה אותה באכזריות לעיני הילד. ניקיטה סיפר לסבתא וסבא בדיוק, ואביה גירש את החתן מהמדרגות. אנטונינה לא העזה לשוב ולהינשא – עדיף לגדל את הבן לבד. התפרנסה כהייטקיסטית של מטבח במסעדה קטנה, חסכה לדירה, ולבסוף נתנה אותה לניקיטה ואשתו אנסטסיה, ושוב חסכה להם לרכב. בלי להטריד, קפצה יום אחד לביקור ספונטני, בגשם שוטף ומבלי שהוזמנה, ורק רצתה כוס תה עם כלהּ – אך זו קיבלה אותה בקרירות ושיגרה חזרה אל הגשם. בוכה, נרדמה וחלמה שהדג מדבר – “את בוכה? ואפילו תה לא קיבלת! כל החיים שלך הקרבת – הגיע הזמן לחיות לעצמך.” אנטונינה התעוררה והבינה: לא עוד להקריב לבלתי-אסירי תודה, קנתה כרטיס לים במקום רכב לילדים, חזרה מאוששת ויפה והשיקה זוגיות חדשה עם מנהל המסעדה. כשאנסטסיה באה שוב לדרוש תשומת לב וכסף, אנטונינה, בידה כוס תה וחיוך, אמרה: “לא, אנסטסיה, היום – תה לא תקבלי!” וסגרה אחריה את הדלת, ושוב קרצה לדג הזהב באקווריום.
04
רות ברגמן הלכה ברחובות תל אביב הספוגих בגשם ונשימתה כבדה מדמעות שלא удавал להן להפסיק. דמעותיה התמזגו בטיפות המים שזלגו על פניה, כמעיין תמידי של כאב. “
Life Lessons
אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ומיררה בבכי. הדמעות זלגו על לחייה והתערבבו בטיפות. “לפחות הגשם מטשטש את הדמעות, אף אחד לא רואה”, חשבה. וגם: “אני אשמה, הגעתי בלי להודיע. אורחת לא קרואה”. היא הלכה ובכתה. ואחר כך אפילו צחקה, כשתזכרה בבדיחה על חתן ששואל את חמותו: “מה, אפילו כוס תה את לא שותה?” ועכשיו היא בצד של ה”חמות”. היא בכתה וצחקה, צחקה ובכתה. כשהגיעה הביתה, הורידה את הבגדים הרטובים, עטפה את עצמה בפליז, ונתנה לדמעות לזרום בלא בושה. אף אחד לא שומע – רק הדג הזהב באקווריום! אנטונינה תמיד משכה תשומת לב מגברים, אבל עם אבא של ניקיטה היה לה קשה. הוא שתה המון, הפך לקנאי ואלים, אפילו הרביץ לה מול הילד. אבא שלה לא שתק – הוריד את החתן לשכונה ונפטר ממנו אחת ולתמיד. מאז אנטונינה לא נישאה שנית – היה חשוב לה לגדל את הילד. גברים ניסו, היא לא יכלה. עבודה טובה הייתה לה, חיה בכבוד וחסכה כסף לדירה – שאותה נתנה לבן ולכלה הצעירה, אנסטסיה. עכשיו היא חוסכת להם לרכב חדש. באותו יום לא תכננה לבוא, אבל בגשם נקלעה לביתם ורצתה לכמה רגעים של שיחה נשית עם הכלה וכוס תה. אנסטסיה פתחה והופתעה לראותה בפתח, לא הזמינה להיכנס וחתכה בענייניות: “מה רצית, אנטונינה פטרובנה?” אנטונינה התבלבלה, ניסתה להסביר, חזרה לגשם ובכתה. ואחר כך נרדמה, וחלמה על הדג הזהב שדיבר אליה: “טיפשה, גם תה לא נתנו לך! את חוסכת להם על אוטו? תתחילי לחיות בשביל עצמך!” כשקמה מהחלום, הבינה את המסר – אסור להקריב את עצמה למען אנשים שלא מעריכים. היא לקחה את הכסף שחסכה, קנתה לעצמה חופשה בים, חזרה יפה וזוהרת, והילדים אפילו לא שמו לב. היא גם הפסיקה להימנע מגברים, התחילה מערכת יחסים עם מנהל המסעדה, והחיים השתנו. יום אחד אנסטסיה הופיעה: “למה את לא באה, ניקיטה רוצה לקנות רכב!” – “אנסטסיה, את רצית משהו?” שאלה אנטונינה בקור רוח ומנהל המסעדה קרא מהחדר: “טוניה, בא לך תה?” – “בטח, תזמין אורחת!” – “לא, אנסטסיה כבר הולכת. היא הרי לא שותה תה, נכון אנסטסיה?” אנטונינה סגרה את הדלת, קרצה לדג וצחקה.
06
נטע בת-צבי הולכת עכשיו ברחובות תל אביב, תחת מטר כבד, ודמעות זולגות לה על הלחיים ומתערבבות בגשם. “פחות רע שיש גשם, אף אחד לא מזהה שאני בוכה…
© 2026 VesperUm