Life Lessons
Los familiares de mi marido se ofendieron porque no les dejé pasar la noche en mi pequeño apartamento.
03
17 de noviembre Hoy volvió a ser una de esas jornadas que me dejan sin aliento. María estaba con el cucharón en la mano, a punto de servir la sopa, pero
Life Lessons
חוקי הקיץ: כשדנה ולירון יורדים מהרכבת הקטנה בתחנה של מושב נווה אור, סבתא נעמי כבר ממתינה בקצה הרציף, מחבקת תיק בד מלא תפוחים, ריבה תוצרת בית וקופסה עם בורקסים (שכמובן, הילדים מהעיר לא באמת צריכים, אבל הלב של סבתא תמיד רוצה להכין משהו). הרכב בחניה זו הסובארו הישנה של סבא יעקב, והוא מחכה שכולם יעלו כדי לא לפספס את הקציצות שמחכות על השולחן. בקיץ הזה, בתוך ריחות של קוטג’ מטוגן, שמיר ומלפפונים מהגינה, מתנגשים כללי הבית של הדור הישן – בלי טלפונים בארוחה, קמים לפני עשר, עוזרים בגינה ומודיעים לאן הולכים – עם הרצון לחופש של הדור החדש, שמחפש לעצמו קצת חופש ומרחב בין מדי יוֹם חם, פסטיבלים בעיר, תחרויות גיימינג באינטרנט וצילום לסטורי. בין ויכוחים על שעת שינה, מריבות על נסיעה לשוק או על מפגש עם חברים מהיישוב הסמוך, פורצים רגעים של הבנה, פשרות חדשות ותובנות קטנות בסוף קיץ אחד מיוחד בבית סבא וסבתא ישראלי.
05
חוקי הקיץ כשקטר הרכבת הקלה עצר בתחנת המושבה הקטנה, תרצה כהן כבר עמדה בקצה הרציף, מחבקת אל חזהה תיק בד ישן. בתיק התגלגלו תפוחים, צנצנת ריבת רימונים וקופסת
Life Lessons
La suegra me llamó mala ama de casa y decidí dejar de atenderles
03
Doña Mercedes, la suegra, me tachó de mala ama de casa y, a partir de ese instante, dejé de atenderla. Begoña, niña, ¿quién corta los pepinos para la ensalada
Life Lessons
Es momento de cuidar de ti mismo
02
Es la hora de uno mismo El despertador de María suena a las seis y media, aunque podría levantarse más tarde. Lo programa no por necesidad, sino por temor
Life Lessons
אמא של בעלי הציעה שנעבור לדירה שלה – ברור שיש לה תוכניות (ותנאים) מאחורי ההצעה — תודה רבה על ההצעה, זה באמת נדיב מאוד. אבל נוותר. פניה של חמותי התארכו. — למה? אתם גאים מדי? — לא, לא עניין של גאווה. פשוט כבר הסתדרנו אצלנו – לילדים זה סטרס להחליף בית ובית ספר באמצע השנה. ועוד אחרי שהשקענו הכל בבית שלנו – רהיטים חדשים, שיפוץ. אצלך… — קריסטינה עצרה רגע, בחרה מילים, והעדיפה לומר את האמת: — יש שם הרבה זכרונות וחפצים יקרים. הילדים קטנים, משהו ישבר או יתלכלך – למה לנו הכאב ראש? כשקריסטינה חזרה מהעבודה, בעלה עמד במסדרון, בבירור חיכה לה. היא חלצה נעליים, עברה בשקט לחדר, החליפה בגדים והלכה למטבח. בעלה נגרר אחריה בדממה. קריסטינה לא התאפקה: — שוב תתחיל? אמרתי: לא! דניס נאנח עמוקות. — אמא שוב התקשרה. אומרת שהלחץ דם שלה עולה, היא כבר לא מסתדרת שם לבד – הסבא והסבתא כבר במצב לא קל, היא איתם לבד, קשה לה. — ומה? — קריסטינה שתתה מים קרים, ניסתה להרגיע את עצמה. — זו הייתה הבחירה שלה לעבור למושב. משכירה את הדירה, מכניסה כסף, אוויר טוב – היה לה אחלה שם. — היה, כשהיו לה כוחות. היום כבר בודד לה וקשה לה. בקיצור… — דניס נשם עמוק. — היא הציעה שנעבור לגור בדירה שלה, בשלושה חדרים. קריסטינה פערה עיניים ורתחה: — לא. — למה ישר ‘לא’? אפילו לא הקשבת! — דניס מחה. — תראי: השכונה נהדרת. לעבודה שלך 15 דקות, לשלי 20. בית ספר שפות מול הבית, גן מתחת לחלון. נפסיק לבזבז חיים בפקקים! ואת הדירה שלנו נשכיר, המשכנתא תחזיר את עצמה – יישאר אפילו כסף בצד. — דניס, אתה שומע את עצמך? — קריסטינה התקרבה אליו. — אנחנו שנתיים וחצי פה. כל שקע בחרתי במו ידיי. לילדים יש חברים בשכונה. סוף סוף אנחנו בבית משלנו. באמת שלנו! — מה זה משנה איפה הבית, כשבפועל אתה רק ישן בו? שעתיים על כל כיוון מהעבודה! — ענה. — הדירה של אמא – תקרה גבוהה, קירות עבים, שקט. — ושיפוץ מהתקופה שהיינו בתיכון… — חתכה קריסטינה. — שכחת איזה ריח טחב? ובסוף – זה לא באמת הבית שלנו. זה של אנה לאונדובנה. — אמא אמרה שלא תתערב. היא תישאר במושב, רק תרגיש בטוחה שהדירה בידיים טובות. קריסטינה חייכה במרירות. — דניס, שכחת כבר מה היה בסיפור עם החלוקת דירות? בעלה הביט לצד. ברור שזכר. שבע שנים דפקנו דירות שכורות, חסכנו כל שקל. כשכבר היה הון עצמי, דניס פנה לאמא: נחליף את הדירה הענקית שלה במרכז – שתהיה לה דירה נוחה וטובה, ולנו התחלה אמיתית. אנה לאונדובנה רק חייכה: ‘ברור, ילדים יקרים, צריך להתרחב’. כבר בדקנו דירות, כבר חלמנו. ואז, ברגע האחרון: זו לא שכונה מספיק ‘יוקרתית’, מה אעשה עם ‘פועלים’ בכניסה? לא רוצה. בסוף לקחנו משכנתא יקרה ודירה 5 ק״מ מחוץ לעיר – לבד. בלי ה”עזרה” שלה. — אז טעית אז, פחדה משינויים, הגיל… — מלמל דניס. — עכשיו היא אחרת. לבד לה, רוצה נכדים קרוב. — קרוב? פעם בחודש רואה אותם כשאנחנו באים עם קניות – ואחרי חצי שעה כבר מתלוננת שכואב לה הראש מהרעשים. למטבח פרץ ארטיום בן שש, וליסה בת הארבע בעקבותיו. — אמא, אבא, אנחנו רעבים! — צעק. — וליסה הרסה לי את המטוס! — זה לא נכון! — ליסה צייצה. — זה נפל לבד! קריסטינה נאנחה. — ידיים לשטוף – ארוחת ערב. אבא הכין פסטה? — כן, — רטן דניס. — וגם נקניקיות. בינתיים הילדים התחילו לאכול והרוחות נרגעו. המשיכו לדון בזה רק בלילה במיטה. *** בשבת נסענו למושב – אנה לאונדובנה התקשרה בבוקר עם קול עייף: נגמרו תרופות לסבא, והיא עצמה “לא מרגישה טוב”. נסיעה של שעה וחצי. אנה לאונדובנה קיבלה אותנו בחיוך, שיער מסודר, לק ג’ל, צעיף משי קטן – בגיל 63 לא נראית יום אחד מעבר. — או, סוף סוף באתם, — הושיטה לחי לנשיקה. — קריסטינה, עלית במשקל? או החולצה רחבה? — בוקר טוב, אנה לאונדובנה. זה החולצה, — בלעה קריסטינה את ההערה. נכנסו הביתה. בסלון ההורים שלה – ישנים בכורסה, מול הטלוויזיה. — תרצו תה? — עלתה למטבח. — יש עוגיות (קצת יבשות)… לא הולכת לסופר, כי כואב לי הרגליים. — הבאנו עוגה, — דניס הניח קופסה. — אמא, אולי נדבר על הדירה… אנה לאונדובנה קפצה לחיים. — דניסיק, נגמרו לי הכוחות. פה אמנם טבע, אבל שעמום נורא. והדירה עומדת – דיירים הורסים לי הכל. דמעות! — אבל אלו משפחה טובה, — העיר דניס. — ראית! וילון תלוי עקום! ויש ריח שלא מתאים לי. אז למה שתסבלו שם? תעברו אליי – יש מקום לכולם. קריסטינה הסתכלה על דניס. — ומה את תעשי? — שאלה. אנה לאונדובנה הרימה גבה מופתעת. — מה זאת אומרת? כמובן אמשיך לגור כאן, עם ההורים. לפעמים אגיע, לביקור, לבדיקות, הרופאה שלי שם. החדר שלי יעמוד – אל תשימו שם ילדים, הם בגדול יישנו בחדר השני, החדר שלי יישאר שמור. מי יודע… קריסטינה כעסה. — את מציעה שנעבור לדירת שלושה, אבל חדר אחד שמור לך? אנחנו, עם הילדים, נדחסים לשניים? — בשביל מה לסגור? תשתמשו, רק לא לגעת בדברים שלי, ובוויטרינה – שם הקריסטלים, והספריה. דניס, כבר הסברתי! דניס התפתל בכיסא. — אמא, צריכה חדר לילדים, מיטות… — למה מיטות? יש לך ספה מצוינת! עוד מהימים של אבא… למה להוציא כסף? קריסטינה קמה. — דניס, בוא רגע החוצה. יצאה לפניו. דניס יצא אחריה. — שמעת? “אל תגעו בספה”, יש לה חדר קבוע, באה מתי שבא לה. אתה מבין מה זה? — היא רק מפחדת משינוי… — עזוב, דניס! אנחנו אמורים להיות שומרים על הדירה שלה, חינם! ולא נוכל להזיז ארון! היא תיכנס מתי שתרצה, תגיד לי איך לבשל ולנקות. לא תודה! — אבל לעבודה קרוב… — ניסה. — ממש לא מעניין! מעדיפה פקקים – בבית שלי, בו אני קובעת. דניס שתק. הבין היטב. — ועוד דבר, — שלבה ידיים. — תזכור את הסיפור עם החלוקה – אז היא נטשה אותנו בשביל ה’יוקרה’. עכשיו משעמם לה, רוצה ‘בידור’ – עלינו. אז אנה לאונדובנה פתחה את הדלת. — על מה אתם מדברים שם? קריסטינה פנתה אליה. — לא נפריע. לא נעבור. — שטויות, — אנה לאונדובנה מחתה. — דניס, אתה שותק? אשתך מחליטה? דניס הרים ראש. — אמא, קריסטינה צודקת. לא נעבור. יש לנו בית. היא נשכה שפתיים – הבינה שהפסידה, לא הודתה. — אני רק רציתי בטובתכם. תחיו איך שבא לכם, תיתקעו בפקקים. אל תבואו להתלונן. — לא נתלונן, — דניס ענה בשקט. — נוסעים, אמא. צריך משהו מהתרופות? — לא צריכה ממכם כלום, — הסתובבה וחזרה הביתה. נסענו בשקט. הפקקים התפזרו, הרחובות הראו ‘אדום’ בווייז. — את כועסת? — שאל דניס ברמזור. דניס נענע בראשו. — לא. פשוט דימיינתי את ארטיום קופץ על ה’ספה של אבא’ ואמא שלי מקבלת התקף לב. צדקת, זו הייתה טעות. — אני מוכנה לעזור, דניס, — חייכה. — נביא קניות, תרופות, נשכור מטפלת אם יהיה צריך. אבל נמשיך לגור לבד. מרחק – הסוד ליחסים טובים. — במיוחד עם אמא שלי, — חייך. *** ברור שאנה לאונדובנה נעלבה – ואפילו כבר פינתה את השוכרים, כי הייתה בטוחה שנעבור. חודש שלם הקפיצה את דניס בטלפונים. דניס עמד חזק – סוף סוף לא כזה נורא לומר “לא” כשצריך.
091
חמותי הציעה לנו לעבור לדירה שלה ברור שיש פה קאץ’ תודה רבה על ההצעה, זה באמת מאוד נדיב מצדך. אבל נוותר. פניה של שולה, חמותי, התארכו כמו במצעדים בבית אבות.
Life Lessons
חופשה משפחתית עם קרובי משפחה חצופים: הגיע הזמן להציב גבולות ברורים ולשים סוף לניצול – שבועיים של סבל בבית הארחה דל, דרמות סביב נינה ה”מסכנה”, מריבות על חשבון במסעדה, וערב גורלי שבו כל האמת התפוצצה סביב שולחן המטבח
018
יומן אישי, חוף נתניה, אוגוסט – כבר שבועיים שאני סובלת, ליאור. שבועיים בצריף הזה שהם קוראים לו “מלון”. למה בכלל הסכמנו לבוא? –
Life Lessons
Ninguna de las abuelas puede recoger al niño de la guardería. Tengo que pagar verdaderas fortuna por su cuidado.
06
Ninguna de las abuelas puede recoger al niño de la guardería. Tengo que desembolsar una fortuna para la atención. Me revuelvo de ira como una tormenta.
Life Lessons
Escuché la conversación de mi marido con su madre y entendí por qué realmente se casó conmigo.
04
24 de octubre de 2024 Hoy, mientras ajustaba los papeles del presupuesto en mi despacho de la oficina central de la constructora, escuché una conversación
Life Lessons
Todos son iguales, ¿no?
04
Querido diario, Diego, ¿de verdad? ¿Otra vez esas rosas que no me gustan? dije, frunciendo el ceño al observar el ramillete. Ya te lo he repetido cien
Life Lessons
Rivalidad en la Corte: La Historia de una Competencia Desgarradora
02
22 de noviembre de 2023 Hoy, mientras caminaba entre los campos de olivos que rodean nuestra caballeriza en la sierra de Granada, vi a los socorristas