Life Lessons

הבעלים החדש של הקוטג’ “נשהב לנו בקוטג’ כל הקיץ”, הכריז האח. איבדתי כמעט את מילת הפועל שלי. לא! אין לי סבלנות לאורחים הלא מוזמנים;

האוויר בגינה של הבית בתל אביב נדמה לעצור בזמן. הוא היה סמיך, כבד, כאילו נושא לא רק ניחוחות הקיץ, אלא גם מרק של פלסטיק שרוף ועשן מתוק של ריקבון, ריח שמזכיר

אייל, בקור הרגיז של המקרר, משך את דלתיו בתסכול עד שהמגנטים הקטנים נצמו על הרצפה בנקישה ריקה. אביטל עמדה מולו, פחורה, אצבעותיה נמתחות כמו קצות של דגלים

הזכרתי את אותם ימים ההם, כשהאיש, אריאל, נסע לשבוע לבעלת קשר, כדי להשפיע על אשתי, נועה. הוא חזר ובקושי נודע מה קורה במדרגות של הבית. אריאל ישב על הספה עם

Me levanté aquella mañana como de costumbre: dejé mi taza de café humeante en el fregadero, metí la maleta en el maletero del coche y, al pasar por la

הייתי עד לסיפור של קיום אירוע יובל של אהבתי האחות, תזילה, וכיצד זה גרם לנו למריבה משפחתית. קירן, יוסי כבר סיפר לך? שאלה החמות, ריבקה לוי. תאזיני!

Sonó el teléfono. Una voz al otro lado, fría y formal, recitó como un texto aprendido: Señora, su marido ha tenido un accidente. Pero eso no es todo.

Recuerdo, como si fuera ayer, aquella tarde en que todo se desbordó en la pequeña casa de la sierra de Segovia, donde yo vivía con mi marido Andrés y mi

בזכרוני, ביום ההלוויה של בעלי, ניגש אליי איש זקן לבן וחשש אליי בלחש: «עכשיו אנחנו חופשיים». הוא היה אותו שאהבתי בגיל עשרים, אך גורלו פיזר בינינו.

Recuerdo, como si fuera ayer, que hacía ya muchos años, en la casa de campo que compartía con mi hermana Sofía en las afueras de Ávila, la conversación