״אמא, עדיף שלא תבואי ליום ההולדת ה־40 שלי. יהיו שם אנשים חשובים, ואני לא רוצה שתביכי אותי…״
אלה היו המילים שאמר לי בני היחיד, שלושה ימים לפני יום הולדתו הארבעים.
עמדתי במטבח הקטן שלי בחיפה, הטלפון עדיין צמוד לאוזני, ולא הצלחתי להוציא מילה. ארבעים שנה קודם לכן הבאתי אותו לעולם. אחרי שאביו נפטר, עבדתי שעות נוספות, ויתרתי על בגדים חדשים ועל חופשות, ועשיתי הכול כדי שלא יחסר לו דבר.
ועכשיו הבן שלי התבייש להזמין אותי לחגיגה שלו.
״זה בגלל הבגדים הישנים שלי, דניאל?״ שאלתי בשקט.
״אמא, בבקשה, אל תתחילי. פשוט תנסי להבין אותי.״
אחרי השיחה ישבתי ליד שולחן המטבח ובהיתי בקופסה הקטנה שעטפתי במיוחד בשבילו. בתוכה היה שעון היד של אביו המנוח. שמרתי עליו יותר מעשרים שנה, כדי לתת לו אותו בדיוק ביום הולדתו הארבעים.
ביום החגיגה נשארתי בבית. אפיתי את עוגת התפוחים האהובה עליו, הכנתי תה והנחתי שתי כוסות על השולחן. ואז נזכרתי שאין מי שישב מולי, והחזרתי אחת מהן לארון.
בשעה עשר בלילה הטלפון שלי נדלק.
כלתי, מיכל, שלחה לי תמונה מהמסעדה והודעה:
״אמא, את חייבת לדעת מה קרה כאן הערב. אבל בבקשה, אל תתקשרי לדניאל לפני שתקראי הכול…״
פתחתי את התמונה. בני עמד ליד שולחן חגיגי, ולצדו גבר שלא הכרתי.
כשהתחלתי לקרוא את ההודעה, הידיים שלי רעדו.
ועשרים דקות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת ביתי…
הסיפור המלא והסוף המרגש מחכים לכם בכתבה. 👇







