היא ילדה בת למרות שידעה על האבחנה הקשה. שנים אחר כך השכנה קראה לה אנוכית — אבל מה שהילדה אמרה לה גרם לה לרדת על ברכיה ולפרוץ בבכי…
אינגה כרעה מול אגליה והביטה בפניה הקטנות. היא ציפתה לשמוע בכי, אולי צעקה, אולי עוד אחד מאותם קולות שהוציאו אותה מדעתה בכל בוקר. אבל המילים של הילדה היו שונות לגמרי.
“אל תיקחי אותי, בבקשה,” לחשה אגליה. “סבתא תישאר לבד. אמא כבר לא באה… וגם סבתא תלך?”
לרגע נדמה היה שכל האוויר נעלם מן החדר.
נינה פטרובנה הרימה את ראשה. אינגה הרגישה כאילו מישהו הכה אותה בחזה.
הילדה הזאת, שאינגה הייתה בטוחה שאינה מבינה דבר, הבינה משהו שאיש בחצר לא טרח לראות: היא כבר איבדה את אמא שלה, ועכשיו פחדה לאבד גם את האדם האחרון שאהב אותה.
“אגליה…” ניסתה אינגה לומר, אבל קולה נשבר.
הילדה נסוגה לאחור ונצמדה לסבתה.
“אני טובה,” חזרה ואמרה. “אני לא אגע בילדים. אני אשב ליד העץ. רק אל תיקחי אותי.”
אינגה הביטה בזרועה של הילדה. במקום שבו אחזה בה קודם נראו סימנים אדומים של אצבעותיה.
היא הושיטה יד, אבל עצרה את עצמה.
“אני מצטערת,” אמרה בשקט. “לא הייתי צריכה לתפוס אותך ככה.”
אגליה לא ענתה. היא רק אחזה חזק יותר בשמלתה של סבתא.
נינה פטרובנה ניגבה את דמעותיה בקצה השרוול.
“את יודעת מה הכי קשה לי, אינגה?” שאלה לפתע. “לא הרגליים שלי. לא הלב. אפילו לא הפחד מהמוות. הכי קשה לי להתעורר בכל בוקר ולחשוב מה יהיה איתה כשאני כבר לא אהיה.”
אינגה שתקה.
“אני יודעת שהיא צריכה עזרה. אני יודעת שאני לא מספיקה. לפעמים היא רעבה ואני לא שמה לב. לפעמים אני שוכחת מתי נתתי לה תרופה. ואני מפחדת לספר את זה למישהו, כי אני חושבת שמיד ייקחו אותה ממני.”
“ולמה לא ביקשת עזרה?”
הזקנה חייכה חיוך עצוב.
“ממי? מהשכנים שמגרשים אותה מהמגרש? מהרופאים שאני לא יכולה להגיע אליהם? אפילו ריטה, החברה הכי טובה של לריסה, הפסיקה לבוא אחרי ההלוויה.”
אינגה הרכינה את ראשה. רק עכשיו הבינה עד כמה שונה התמונה שראתה מבחוץ מן החיים שהתנהלו מאחורי הדלת הזאת.
על השולחן עמדה צלחת ובה חתיכת לחם יבשה. ליד החלון היו מונחות כמה תרופות, מחברת ישנה ומשקפיים שבורים. במטבח טפטף הברז. על הכיסא נח מעיל ילדות קטן שכבר מזמן נעשה קצר מדי.
ואינגה, שבאה לצעוק על הרעש בחצר, הרגישה פתאום בושה.
אבל הבושה לבדה לא יכלה לפתור דבר.
“נינה פטרובנה,” אמרה לבסוף, “את לא יכולה להמשיך ככה. זה מסוכן לשתיכן.”
“אני יודעת.”
“אני לא אומרת שצריך לשלוח אותה למוסד. אבל צריך למצוא לה מסגרת, רופאים, אנשים שמבינים מה היא צריכה. וגם את צריכה עזרה.”
הזקנה הביטה בה בחשדנות.
“את שוב רוצה שייקחו אותה?”
“לא,” השיבה אינגה. “אני רוצה שלראשונה מישהו יעזור לשתיכן כמו שצריך.”
באותו רגע אגליה התקרבה אל החלון.
“העץ,” אמרה. “העץ מחכה.”
אינגה הביטה בה.
“למה את כל כך אוהבת את העץ הזה, אגליה?”
הילדה הסתובבה אליה.
“אמא אמרה שהוא חזק. כשהייתי קטנה, אמא אמרה: אם עצוב לך, תחבקי את העץ. הוא לא יברח.”
נינה פטרובנה עצמה את עיניה.
לריסה באמת הייתה אומרת את זה.
כשאגליה הייתה בת חמש, והתקשתה להירגע אחרי התקף בכי, אמה הייתה מוציאה אותה לחצר. הן היו עומדות ליד הצפצפה הגדולה, ולריסה הייתה מניחה את כף ידה על הגזע.
“תראי, אגליה, כמה הוא חזק. גם כשיש רוח הוא נשאר כאן. וכשקשה לך, את יכולה לחבק אותו.”
אחרי מותה של לריסה המשיכה הילדה לעשות זאת לבדה.
איש לא ידע.
השכנים ראו ילדה שנצמדת לעץ ומשמיעה קולות מוזרים.
אבל בשביל אגליה, העץ היה זיכרון של אמא.
אינגה קמה לאט.
“אני אבוא מחר,” אמרה.
“את לא חייבת,” לחשה הזקנה.
“אני יודעת.”
והפעם, כשיצאה מן הדירה, היא סגרה את הדלת בשקט.
באותו ערב אינגה ישבה במטבח ביתה ולא הצליחה לאכול.
בעלה חזר שתוי, השליך את המעיל על הרצפה ושאל למה אין ארוחת ערב חמה.
בדרך כלל הייתה מתחילה מריבה. אבל הפעם אפילו לא השיבה לו.
בנה בן החמש־עשרה, מקסים, ישב ליד השולחן ועשה שיעורים.
“אמא, מה קרה לך?” שאל.
“שום דבר.”
“צעקת שוב על הילדה הזאת?”
אינגה הסתובבה אליו.
“מאיפה אתה יודע?”
“כל החצר שמעה.”
היא השפילה את מבטה.
מקסים סגר את המחברת.
“את יודעת, אמא, היא לא רעה. פעם ראיתי אותה מוצאת גוזל שנפל מהקן. היא ישבה לידו כמעט שעתיים ולא נתנה לחתולים להתקרב.”
“באמת?”
“כן. היא לא ידעה איך לעזור לו, אז פשוט ישבה ושמרה עליו.”
אינגה לא אמרה דבר.
בנה הוסיף בשקט:
“כולם מפחדים ממנה כי היא מתנהגת אחרת. אבל לפעמים נראה לי שהיא מפחדת מאיתנו הרבה יותר.”
המשפט הזה נשאר איתה כל הלילה.
למחרת בבוקר היא קמה מוקדם, הכינה סיר מרק, ארזה לחם טרי וכמה פירות ועלתה לדירתה של נינה פטרובנה.
הזקנה פתחה את הדלת ונראתה מופתעת.
“אינגה?”
“הבאתי לכן אוכל. ואחר כך, אם תסכימי, נתקשר למרפאה ונברר איך אפשר להשיג ביקור בית.”
נינה פטרובנה הביטה בסיר שבידיה כאילו לא ידעה מה לעשות איתו.
“אני לא יכולה לשלם לך.”
“מי ביקש כסף?”
“אבל אתמול אמרת…”
“אתמול אמרתי הרבה דברים שלא הייתי צריכה לומר.”
הזקנה זזה הצדה והניחה לה להיכנס.
אגליה ישבה על הרצפה וסידרה פקקים צבעוניים בשורות מדויקות.
כשראתה את אינגה, נבהלה והסתתרה מאחורי הכורסה.
אינגה נעצרה.
“שלום, אגליה. הבאתי בננות.”
הילדה הציצה בזהירות.
“לא תיקחי?”
“לא.”
“לא תצעקי?”
אינגה הרגישה את גרונה מתכווץ.
“אני אשתדל לא לצעוק יותר.”
אגליה חשבה לרגע, ואז שבה אל הפקקים שלה.
זו לא הייתה סליחה. גם לא אמון.
אבל זו הייתה התחלה.
בימים שלאחר מכן התחילה אינגה לעשות דברים שמעולם לא חשבה שתעשה.
היא התקשרה למרפאה, שוחחה עם עובדת סוציאלית, ביררה על שירותים לילדים עם מוגבלויות ועל אפשרויות להסעה למסגרת חינוכית מתאימה.
התהליך לא היה פשוט.
פעם הפנו אותה למספר טלפון שלא ענה. פעם ביקשו מסמכים שהלכו לאיבוד שנים קודם לכן. בפעם אחרת נאמר לה שנינה פטרובנה חייבת להגיע בעצמה למשרד.
“אבל היא בקושי הולכת!” התפרצה אינגה.
“אלה הנהלים,” השיבו לה.
בעבר הייתה מנתקת בכעס ומוותרת.
הפעם לא ויתרה.
היא מצאה דרך לתאם ביקור בית, ביקשה עזרה מהצוות המקצועי בבית הספר שבו עבדה, ולמדה אילו זכויות ושירותים עשויים להיות זמינים לאגליה.
אחרי כמה שבועות הגיעו לדירה עובדת סוציאלית ואשת מקצוע בתחום החינוך המיוחד.
הן שוחחו עם נינה פטרובנה, התבוננו באגליה, שאלו על שגרת יומה, על הדברים שמפחידים אותה ועל הדברים שמרגיעים אותה.
לראשונה מזה שנים, מישהו שאל לא רק מה הילדה אינה מסוגלת לעשות, אלא גם מה היא אוהבת.
והתברר שהיא אוהבת הרבה דברים.
היא אהבה למיין חפצים לפי צבעים. אהבה מוזיקה שקטה. אהבה מים זורמים, בובות בד רכות, לחם עם חמאה, ואת הצפצפה הגדולה בחצר.
היא הכירה את שמה של סבתה, זכרה מילים שאמה הייתה אומרת לה, והצליחה להביע אהבה ופחד בדרכה שלה.
לא כל יכולותיה היו ברורות. לא כל צרכיה קיבלו מענה מיד.
אבל בפעם הראשונה הייתה תחושה שאגליה אינה בלתי נראית.
חודשיים לאחר מכן החלה אגליה להשתלב בהדרגה במסגרת חינוכית וטיפולית מותאמת.
בבוקר הראשון היא סירבה לצאת מהבית.
היא ישבה ליד הדלת, חיבקה את ברכיה וחזרה שוב ושוב:
“לא. לא. סבתא נשארת.”
נינה פטרובנה עמדה מולה, חסרת אונים.
אינגה התיישבה על הרצפה, במרחק קטן מהילדה.
“אגליה, את זוכרת את העץ שלך?”
הילדה הרימה את ראשה.
“העץ שלי.”
“נכון. הוא יישאר כאן. וגם סבתא תהיה כאן כשתחזרי.”
“סבתא לא תלך?”
“לא היום. היום את נוסעת וחוזרת.”
אגליה הסתכלה על סבתה.
“מחכה?”
“מחכה, ילדה שלי,” ענתה נינה פטרובנה. “אני אחכה לך.”
אותו בוקר הצליחה אגליה לצאת רק לזמן קצר, בליווי שהותאם לצרכיה. גם למחרת היה קשה. היו ימים שבהם בכתה, היו ימים שבהם סירבה לעלות להסעה, והיו ימים שבהם חזרה מותשת ומוצפת.
אבל בהדרגה נבנתה שגרה.
היא התחילה להכיר את הצוות. למדה לבקש הפסקה במקום להיכנס למצוקה ממושכת. הצליחה להשתתף בפעילויות קצרות, ולאט לאט מצאה דרכים נוספות לתקשר.
השינוי לא היה נס.
אגליה לא הפכה פתאום לילדה אחרת. המוגבלות שלה לא נעלמה.
אבל היא התחילה לקבל את מה שנמנע ממנה שנים רבות: תמיכה, טיפול, הזדמנות ללמוד, וסביבה שהשתדלה להבין אותה.
וגם החצר התחילה להשתנות.
באחד מימי הסתיו ישבה אינגה על הספסל כאשר ראתה אישה צעירה מושכת את בנה הקטן הרחק מאגליה.
“תתרחק ממנה!” אמרה האם. “אתה לא יודע מה היא עלולה לעשות!”
אינגה קמה.
לרגע רצתה לצעוק, בדיוק כפי שעשתה בעבר.
אבל נזכרה בעיניים המבוהלות של אגליה ובסימני האצבעות האדומים שהותירה על זרועה.
היא ניגשה אל האישה ואמרה בשקט:
“אני מבינה שאת דואגת לילד שלך. אבל אפשר לשמור עליו בלי להפחיד או להשפיל אותה.”
האישה הופתעה.
“אבל היא מתנהגת מוזר!”
“נכון. ולפעמים קשה לה להבין מצבים. לכן צריך להשגיח, להסביר ולעזור. לא לצעוק עליה.”
האם משכה בכתפיה והלכה.
אינגה נשארה לעמוד ליד העץ.
אגליה הביטה בה.
“לא צעקת,” אמרה.
אינגה חייכה בעצב.
“לא, אגליה. לא צעקתי.”
הילדה התקרבה אליה בזהירות והושיטה לה פקק כחול.
“קחי.”
“בשבילי?”
“כחול. יפה.”
אינגה לקחה את הפקק כאילו היה מתנה יקרה.
באותו ערב הניחה אותו על מדף קטן במטבח, ליד תמונתו של בנה.
לקראת החורף הידרדר מצבה של נינה פטרובנה.
ערב אחד, כשאגליה כבר הייתה במיטה, הרגישה הזקנה כאב חד בחזה. היא ניסתה להגיע לטלפון, אבל רגליה לא נשאו אותה.
היא התיישבה על הרצפה ליד הכורסה.
“אוי, אלוהים…”
אגליה שמעה את הקול ויצאה מחדרה.
“סבתא?”
“אני בסדר, ילדה שלי…”
אבל נינה פטרובנה לא הייתה בסדר.
אגליה התקרבה אליה, נגעה בכתפה והתחילה להיבהל.
“סבתא קומי. סבתא קומי!”
הזקנה ניסתה לדבר, אך נשימתה הייתה כבדה.
הילדה עמדה באמצע החדר, מבולבלת. היא לא ידעה מה לעשות.
ואז נזכרה במשהו שאינגה לימדה אותה.
במשך השבועות האחרונים תרגלה איתה הצוות המקצועי, בשיתוף עם אינגה, כיצד לבקש עזרה כשהסבתא מרגישה רע. ליד הדלת הייתה תלויה תמונה של אינגה, ומתחתיה המילים: “לבקש עזרה”.
אגליה רצה אל הדלת, פתחה אותה ויצאה יחפה אל חדר המדרגות.
היא דפקה על דלתה של אינגה בכל כוחה.
כשאינגה פתחה, ראתה מולה ילדה רועדת.
“סבתא… סבתא נפלה… בואי!”
אינגה לא שאלה דבר. היא מיהרה לדירה, ראתה את נינה פטרובנה על הרצפה והזעיקה מיד אמבולנס.
עד שהגיע הצוות הרפואי נשארה אגליה ליד הדלת, מחבקת את עצמה וממלמלת:
“סבתא תחזור. סבתא תחזור.”
אינגה התקרבה אליה.
“הרופאים יעזרו לה.”
“לא תלך כמו אמא?”
אינגה לא ידעה מה לענות.
היא לא רצתה להבטיח הבטחה שאיש אינו מסוגל לקיים.
אז רק אמרה:
“אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לעזור לה. ואת לא לבד.”
נינה פטרובנה נשארה בבית החולים כמה ימים.
בזמן הזה דאגו אנשי המקצוע לסידור זמני מתאים עבור אגליה, ואינגה שמרה איתם על קשר רצוף. היא ביקרה את הילדה, הביאה לה את הבובה האהובה עליה ודאגה שתוכל לראות את סבתה כשהדבר התאפשר.
כשנינה פטרובנה חזרה הביתה, היא נראתה חלשה יותר, אבל פניה היו רגועות.
אינגה ישבה מולה ומזגה לה תה.
“את יודעת,” אמרה הזקנה, “חשבתי שאמות שם.”
“אל תגידי דברים כאלה.”
“אני כבר לא צעירה, אינגה. אני יודעת מה יכול לקרות.”
היא שתקה לרגע.
“כל השנים פחדתי שמישהו ייקח את אגליה. עכשיו אני מבינה שפחדתי כל כך, שלא נתתי לאף אחד לעזור לנו.”
אינגה אחזה בידה.
“אנחנו צריכים לדאוג שיהיה לה מי שיעזור, גם אם את לא תוכלי.”
“אני יודעת.”
ביחד עם העובדת הסוציאלית הן התחילו לבנות תוכנית מסודרת לעתידה של אגליה: המשך טיפול, מסגרת מתאימה, סידורי תמיכה ומענה למקרה שסבתה לא תוכל עוד לטפל בה.
הן לא פתרו הכול ביום אחד. היו החלטות קשות, מסמכים רבים ושיחות שהסתיימו בדמעות.
אבל הפעם נינה פטרובנה לא נאלצה להתמודד עם הכול לבדה.
באחד הערבים, כשאינגה עזרה לסדר את הארון הישן של לריסה, היא מצאה קופסת נעליים קשורה בסרט דהוי.
“מה זה?” שאלה.
נינה פטרובנה הרימה את עיניה.
“הדברים של לריסה. לא פתחתי אותם שנים.”
בתוך הקופסה היו תמונות, בגדי תינוקות קטנים, צמיד מבית החולים וכמה מכתבים.
אינגה הוציאה מעטפה ועליה נכתב בכתב יד עגול: “לאמא, אם יום אחד לא אהיה.”
הזקנה ביקשה ממנה לקרוא.
המכתב היה קצר.
“אמא יקרה,
אני יודעת שאת מפחדת. גם אני מפחדת.
כשהרופאים סיפרו לי על מצבה האפשרי של הילדה, חשבתי על כל מה שהיא לא תוכל לעשות. אבל כשהחזקתי אותה בפעם הראשונה, חשבתי גם על מה שהיא כן תוכל להרגיש.
אני לא יודעת כמה שנים יישארו לי. אני מקווה להרבה יותר ממה שהרופאים חוששים.
אני יודעת שטעיתי כשחשבתי שאהבה לבדה תספיק. למדתי שאהבה צריכה גם עזרה, ידע ואנשים נוספים.
אם לא אהיה כאן, בבקשה אל תנסי לעשות הכול לבד.
תני לאגליה לחיות. תני לה ללמוד, לקבל טיפול, להכיר אנשים טובים. אל תסתירי אותה מפני העולם בגלל הפחד.
והכי חשוב, אל תתני לה להאמין שהיא נטל.
היא הבת שלי. ואני אוהבת אותה.”
כשאינגה סיימה לקרוא, דמעות זלגו על לחייה.
נינה פטרובנה הביטה במכתב זמן רב.
“כל השנים חשבתי שאני מגינה על הבת שלי כשאני לא מוסרת את אגליה לאף אחד,” אמרה. “אבל לריסה ביקשה בדיוק את ההפך. היא ביקשה שלא אעשה הכול לבד.”
אינגה קיפלה את הדף והחזירה אותו בזהירות למעטפה.
“אני אמרתי על הבת שלך דברים איומים,” לחשה.
“היית כועסת.”
“זה לא מצדיק את זה.”
“לא,” הסכימה הזקנה. “זה לא מצדיק.”
שתיהן ישבו בשקט.
ואז אמרה אינגה:
“הייתי בטוחה שאני יודעת הכול על החיים שלכן. ראיתי את אגליה בחצר וחשבתי שהיא מפריעה לי לחיות. לא שאלתי פעם אחת איך היא חיה.”
נינה פטרובנה הניחה את ידה על ידה של אינגה.
“עכשיו שאלת.”
האביב הבא הגיע מוקדם.
הצפצפה הגדולה בחצר התמלאה עלים ירוקים, הילדים חזרו לשחק בחוץ, ונינה פטרובנה התחילה לשבת מדי פעם ליד החלון ולצפות בהם.
אגליה עדיין אהבה לעמוד ליד העץ שלה.
לפעמים השמיעה קולות, לפעמים דיברה אליו, לפעמים פשוט חיבקה את הגזע ועמדה בשקט.
אבל עכשיו היה לה גם מקום שאליו נסעה במשך השבוע, אנשים שהכירו אותה, פעילויות שחיכתה להן וסדר יום ברור יותר.
באחד הימים חזרה הביתה ובידה ציור.
היו עליו שלוש דמויות. אחת קטנה, אחת כפופה ואחת גבוהה. לידן עץ ירוק גדול.
אינגה שאלה:
“מי אלה?”
אגליה הצביעה על הדמות הקטנה.
“אני.”
אחר כך על הדמות הכפופה.
“סבתא.”
ועל הגבוהה:
“אינגה.”
אינגה חייכה.
“ומה עם העץ?”
“אמא.”
נינה פטרובנה, שישבה ליד החלון, כיסתה את פיה בכף ידה.
“זה העץ של אמא,” הסבירה אגליה. “היא אמרה שהוא נשאר.”
אינגה הביטה בציור.
הוא היה פשוט, ילדותי, לא מדויק. הדמויות נראו כמו קווים, והשמש הייתה גדולה כמעט כמו הבית.
אבל בשביל אינגה הוא היה יפה יותר מכל תמונה שראתה בחייה.
היא ביקשה מאגליה רשות לתלות אותו במטבח.
הילדה הנהנה.
“מטבח שלך?”
“כן.”
“לא תזרקי?”
“לא, אגליה. אני אשמור עליו.”
כעבור זמן מה, באחד מביקוריה של אינגה, שאלה אותה נינה פטרובנה שאלה שלא העזה לשאול קודם.
“תגידי, אינגה, את עדיין חושבת שלריסה לא הייתה צריכה ללדת אותה?”
אינגה הביטה מבעד לחלון.
בחצר עמדה אגליה ליד הצפצפה. מקסים, בנה של אינגה, עבר לידה בדרכו הביתה. היא אמרה לו משהו, והוא נעצר, הקשיב וחייך.
“אני עדיין חושבת שלריסה לא הבינה עד כמה קשה זה יהיה,” אמרה אינגה לבסוף. “אני חושבת שהיא הייתה צריכה לדאוג מראש להרבה דברים. אבל מי אני שאחליט אם לאגליה הייתה צריכה להיות זכות לחיות?”
נינה פטרובנה לא אמרה דבר.
אינגה המשיכה:
“פעם חשבתי שהשאלה הכי חשובה היא למה לריסה הביאה אותה לעולם. היום אני חושבת שיש שאלה חשובה יותר: מה אנחנו עושים עכשיו, כשהיא כאן?”
הזקנה חייכה חיוך קטן.
“ואת יודעת מה התשובה?”
“אנחנו עוזרים לה לחיות.”
באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת.
אגליה נכנסה, מחזיקה בידיה שלושה עלים שנשרו מן העץ.
אחד נתנה לסבתה. אחד לאינגה. ואת השלישי שמרה לעצמה.
“משפחה,” אמרה בפשטות.
אינגה הרגישה כיצד עיניה מתמלאות דמעות.
היא נזכרה באותו יום שבו גררה את הילדה במדרגות, בצעקות שלה, במילים האכזריות שאמרה על אמה המתה.
היא לא יכלה למחוק את העבר.
אבל יכלה לבחור איך להתנהג מעתה.
היא התכופפה אל אגליה ושאלה:
“מותר לי לחבק אותך?”
הילדה חשבה לרגע, ואז פתחה את זרועותיה.
אינגה חיבקה אותה בעדינות.
לראשונה בחייה היא לא ניסתה לשנות את הילדה, להשתיק אותה או להפוך אותה למישהי אחרת.
היא פשוט נתנה לה להיות אגליה.
ובאותו ערב, כשישבה אינגה במטבח ביתה, הביטה בציור שעל הקיר ובפקק הכחול שהיה מונח לידו, הבינה משהו שלקח לה ארבעים וחמש שנים ללמוד.
לא כל אדם יכול לחיות כמו כולם. לא כל ילד יכול ללמוד, לדבר או לשחק כמו ילדים אחרים. ולא כל משפחה מסוגלת להתמודד עם הכול בכוחות עצמה.
אבל אף אחד לא צריך להרוויח את הזכות שיתייחסו אליו בכבוד.
לפעמים אנחנו רואים רק את ההתנהגות שמפריעה לנו, ושוכחים שמאחוריה עומד אדם עם פחדים, זיכרונות, צרכים ויכולת לאהוב.
ולפעמים דווקא מי שחשבנו שאינו מבין דבר הוא זה שמלמד אותנו את השיעור החשוב ביותר.
אגליה לא ידעה שהצליחה לשנות את חייה של השכנה הקשוחה ביותר בבניין.
היא רק ידעה שבבוקר, כשהשמש תעלה מעל הגגות, היא תוכל לצאת אל העץ שלה, לחבק אותו וללחוש:
“אמא, אני טובה. סבתא בבית. אינגה חברה. אני לא לבד.”
והפעם, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, המילים האלה היו אמת.







