שירה טסה יום אחד לפני כולם ליום ההולדת של חמותה. בקושי התיישבה במושב המטוס, ונרתעה – מישהו קרא לה בשם.
אצבעותיה ננעצו ברצועת תיק היד כשעמדה בתור לצ’ק-אין. ליום ההולדת של חמותה לשעבר נשאר עוד יום אחד, אבל שירה בחרה בכוונה את הטיסה המוקדמת. היא ידעה שיונתן, כמו תמיד, ידחה הכול לרגע האחרון – והוא בטח יטוס רק למחרת בבוקר. שלוש שנים עברו מאז הגירושים, ובכל התקופה הזאת הם הצליחו לחיות באותה עיר בלי להיתקל זה בזה ולו פעם אחת. עכשיו שירה רצתה פחות מתמיד להפר את האיזון השברירי הזה.
מושב 12A, היא קראה על הכרטיס. ליד החלון, כמו שהיא אוהבת. במטוס היא הושיטה יד אל הספר שלה כמו תמיד – רומן חדש שהתחילה אתמול ולא יכלה להניח מהיד. סיפור על אהבה, בגידה וסליחה. פעם היא הייתה נמנעת מסיפורים כאלה, אבל הזמן מרפא.
שירה? קול מוכר גרם לה להצטמרר. איזה צירוף מקרים.
לאט לאט היא הרימה את המבט. יונתן עמד במעבר, אוחז בידית המזוודה שלו. מטופח כמו תמיד, בז’קט האפור האהוב. רק ליד הרקות ניכרו כמה שערות אפורות שלא שמה לב אליהן מעולם.
אתה הרי תמיד מאחר, נשמט מפיה במקום ברכה.
ואת תמיד מתכננת הכול מראש, הוא ענה בחיוך ושלף את הכרטיס. הממ, 12B.
שירה חשה שהלחיים שלה בוערות. שעה וחצי טיסה ליד האיש שהקפידה להימנע ממנו בקפדנות כה רבה כל השנים. נראה שהגורל מרשה לעצמו לצחוק על שניהם.
אני יכול להחליף מקומות עם מישהו, פתח יונתן.
אל תתאמץ, קטעה אותו שירה. אנחנו מבוגרים.
יונתן הנהן והתיישב לידה. ריח האפטר שייב המוכר שלו נשב אליה, והריח הכה בה כמו דקירה באמצע הלב. כמה פעמים התעוררה עם הריח הזה באף?
איך העבודה?, שאל אחרי ההמראה, כשהשקט הפך לבלתי נסבל.
טוב. פתחתי סטודיו ליוגה משלי, ענתה בקול רגוע. ואתה? עדיין שם?
לא, עברתי לייעוץ. זוכרת שתמיד חלמתי על זה?
ברור שהיא זכרה. והיא זכרה גם את הוויכוחים האינסופיים בנושא. לה היה פחד משינוי, לו היה געגוע אליו. עכשיו, שנים אחרי, כל אחד קיבל את מה שרצה. אז למה הלב שלה כאב כל כך?
אמא תשמח מאוד לראות אותך, אמר יונתן אחרי רגע של שתיקה. היא עדיין שומרת על אגרטל החרס שנתת לה ליום ההולדת האחרון.
חנה תמיד הייתה… שירה נעצרה וחיפשה את המילים הנכונות… כל כך טובה אליי.
גם אחרי הגירושים היא אמרה שהיית כלת חלומות.
שירה הרגישה דמעות בעיניים. היא תפסה את הספר כדי להסתיר את התרגשותה.
מה את קוראת?, יונתן העיף מבט לכריכה.
זמן הסליחה, ענתה, ושניהם שתקו כשהבינו את האירוניה בשם.
את שארית הטיסה העבירו בשתיקה, אבל זו הייתה שתיקה אחרת – לא מתוחה כמו מיתר, אלא כמעט נעימה, כמו פעם. כשהמטוס נחת באילת, יונתן עזר לה להוריד את התיק מהמדף.
אנחנו מתחלקים במונית?, הציע. אנחנו נוסעים לאותו כיוון בכל מקרה.
שירה היססה. לפני שלוש שנים הם נפרדו, משוכנעים שלעולם לא יוכלו לעמוד שוב זה לצד זה. ובכל זאת הנה הם, והעולם לא נחרב.
בסדר, היא הנהנה. אבל אני שומרת על הוויז – אתה תמיד רב עם הטכנולוגיה.
יונתן צחק, והצחוק המוכר הזה גרם למשהו לרעוד בתוכה. אולי לפעמים צריך לשחרר את העבר כדי שההווה יוכל להיות בהיר יותר?
כשיצאו מהמטוס, היא הבינה שזו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהיא לא מתחרטת על מפגש מקרי. לפניהם חיכה יום ההולדת, שולחן ערוך וחגיגי ומבטים מהוססים של קרובי משפחה. אבל עכשיו היא ידעה: הם יצליחו. הרי תמיד ידעו.
המונית התפתלה ברחובות הערב של אילת. שירה, כמו שהבטיחה, שמרה על המסלול, ויונתן ישב לידה, מופרד ממנה רק בתיק על המושב האמצעי.
פה ימינה, אמרה שירה, ויונתן חייב לחייך: היא הכירה את הדרך לבית הוריו טוב ממנו.
את זוכרת את הפעם הראשונה שנסענו לאמא?, שאל פתאום. היית כל כך לחוצה כל הדרך.
ברור!, נחרה שירה. החלפתי בגדים שלוש פעמים לפני שיצאנו. רציתי לעשות רושם טוב.
ואז שפכת על עצמך את המרק.
שניהם צחקו, ולרגע נדמה היה שהזמן עצר מלכת. אבל אז המונית עצרה מול הבית המוכר, והרגע נמוג בדמדומים.
חנה קיבלה את פניהם בפתח והרימה את ידיה בהפתעה:
באתם יחד? איזו הפתעה!
נפגשנו במקרה במטוס, הסבירה שירה בחיפזון, וזיהתה בעיני חמותה לשעבר ניצוץ של תקווה.
היכנסו, היכנסו! שירה, הכנתי לך את החדר, אותו אחד כמו תמיד.
שירה קפאה. החדר שלה – חדר השינה בקומה השנייה, שבו היא ויונתן תמיד ישנו כשבאו לבקר. מקום שבו שמש הבוקר ציירה דוגמאות שובבות על הקיר ומהחלון אפשר היה לראות את עץ הזית הישן.
אמא, אולי אני אקח את חדר האורחים?, ניסה יונתן.
בלי דיונים!, קטעה חנה. שם ישנים מחר האורחים. שירה נשארת בחדר השינה, ואתה בחדר הילדים הישן שלך. הכול כמו פעם.
כמו פעם – המילים האלה הדהדו בראשה של שירה. האמת הייתה ששום דבר לא היה כמו פעם, אבל עם חנה לא העזו להתווכח.
הערב עבר בהכנות לחגיגה. שירה עזרה במטבח, ויונתן מיון קופסאות ישנות בעליית הגג – משימה שאמא שלו ביקשה ממנו כבר מזמן. הם נמנעו במודע מלהישאר לבד, אבל תחת קורה אחת זה לא היה פשוט.
בלילה שירה לא הצליחה להירדם במשך זמן רב. המיטה נראתה לה גדולה מדי, ריקה מדי. מאחורי הקיר, בחדר הילדים, חרק הרצפה – כנראה שגם יונתן לא ישן. היא זיהתה את הצלילים: שלושה צעדים אל החלון, ארבעה אחורה. ככה הוא תמיד הלך כשהיה חושב על משהו.
לפתע היה שקט. שירה התהפכה על צדה והביטה מהחלון. עץ הזית רשש ברוח, ולרגע נדמה היה לה ששלוש השנים האחרונות מעולם לא היו.
