“מאיפה התמונה הזאת?” יאיר אלמוג החוויר כשראה את תמונת אביו שנעלם.
כשיאיר אלמוג חזר מהעבודה, אמו, אורית אלמוג, השקתה בדיוק את הפרחים במרפסת. כפופה מעל העציצים התלויים, היא ליטפה בעדינות את העלים. פניה הקרינו שלווה מיוחדת.
“אמא, את כמו דבורה,” אמר יאיר, הניח את הז’קט וכרך את זרועותיו סביב כתפיה. “על הרגליים כל היום?”
“אוי, זאת לא עבודה,” היא הניפה יד בחיוך. “שם הנפש נחה. תראה איך הכול פורח. הריח – כאילו אנחנו לא במרפסת, אלא בגן הבוטני.”
היא צחקה בשקט, בלבביות, כמו תמיד. יאיר שאף את ריח הפרחים ונזכר בעל כורחו בתקופה שגרו בדירת שותפים, כשעל אדן החלון עמד עציץ אחד עם פיקוס קמל.
הרבה השתנה מאז. אמו בילתה עכשיו זמן רב בבקתת הגן שקנה לה לרגל יום השנה. בקתה קטנה, אבל עם חלקת אדמה גדולה שבה יכלה לגדל מה שרצתה. באביב שתלה שתילים, בקיץ עבדה בחממות, בסתיו הכינה צנצנות שימורים מהיבול. בחורף חיכתה שהאביב יחזור.
אבל יאיר ידע: כמה שחייכה, בעיניה היה תמיד צער שקט. צער שלא ייעלם עד שתתגשם משאלתה – לראות שוב את האיש שחיכתה לו כל החיים.
אביו, רן אלמוג, יצא בוקר אחד לעבודה ולא חזר. יאיר היה אז בן חמש. אמו סיפרה שבאותו בוקר נשק לה על הרקה, נופף לבנו ואמר: “תתנהג יפה.” אחר כך הלך, בלי לדעת שזו פרידה לנצח.
אחר כך פנו למשטרה, וסריקות נמשכו חודשים. קרובים, שכנים, מכרים – כולם לחשו: “אולי הוא ברח.” “אולי יש לו משפחה אחרת.” “או שקרה משהו נורא.” רק אמו אמרה תמיד:
“הוא לא היה עוזב סתם כך. הוא לא יכול לחזור.”
המחשבה הזאת לא הרפתה מיאיר גם יותר משלושים שנה אחר כך. הוא היה בטוח: אביו לא היה עוזב אותם לעולם. לעולם.
אחרי בית הספר למד יאיר הנדסה, אף על פי שבסתר לבו חלם להיות עיתונאי. אבל הוא ידע שעליו לעמוד במהירות על הרגליים. אמו עבדה כמטפלת בבית החולים, עשתה משמרות לילה, אף פעם לא התלוננה. גם כשכפות רגליה בערו מהעמידה הממושכת ועיניה היו אדומות, היא אמרה רק:
“הכול בסדר, בני. יהיה בסדר. תתרכז בלימודים.”
וכך עשה. בלילות חיפש במאגרי נעדרים, בדק מסמכים ישנים וכתב בפורומים. התקווה לא מתה – היא התחזקה והפכה לחלק ממנו. הוא נעשה עקשן. הוא גדל עם הידיעה שעליו להיות שם בשביל אמו, במקום שבו אביו חסר.
כשהשיג עבודה ראשונה בשכר טוב, כיסה את כל החובות, פתח חשבון חיסכון, ולבסוף קנה את בקתת הגן. ואז אמר:
“הנה, אמא, עכשיו את יכולה לנוח.”
היא בכתה אז, בלי להסתיר את דמעותיה. הוא חיבק אותה ולחש:
“מגיע לך אלף מונים. תודה על הכול.”
יאיר חלם על משפחה. על בית עם ריח של לחם טרי ונזיד, שבו בערבי שבת מתאספים האהובים וצחוק ילדים מהדהד בחדרים. אבל עד אז המשיך לעבוד, חסך וצבר הון, כדי שיוכל יום אחד לפתוח עסק עצמאי. היו לו ידיים מיומנות, ומאז ומתמיד אהב לתקן ולבנות.
אבל עמוק בלבו בערה משאלה אחת: למצוא את אביו. הוא רצה שהאיש ייכנס יום אחד לחייהם ויאמר:
“סלחו לי. לא יכולתי לחזור קודם.”
והם יבינו, יסלחו, ושלושתם ייפלו זה לזרועות זה. ואז הכול יהיה כמו שצריך להיות.
לפעמים, כשחשב על אביו, הוא עדיין שמע את קולו. חש איך אביו הרים אותו ואמר: “נו, גיבור קטן שלי, בא נטוס?” – לפני שתפס אותו שוב בצחוק.
באותו לילה חלם עליו שוב. אביו עמד על גדת הנהר, במעיל ישן, וקרא לו. הפנים היו מטושטשות, כאילו הוא מסתכל מבעד לערפל – אבל העיניים, אפורות, עמוקות ומוכרות, היו אותן עיניים.
ליאיר הייתה עבודה יציבה, אבל משכורת לבדה לא עושה עשיר, במיוחד כשיש לאדם תוכניות משלו. לכן בערבים עבד גם בצד – תיקן מחשבים והתקין מערכות בית חכם. בערב אחד הספיק שניים, לפעמים שלושה לקוחות: מדפסת מקולקלת כאן, נפילת אינטרנט שם, עדכוני תוכנה – הוא הכיר את התחום. אנשים מבוגרים במיוחד חיבבו אותו: אדיב, סבלן, לא פולשני. הוא הסביר בפשטות ומעולם לא דחף שירותים מיותרים.
באותו יום הגיעה הזמנה דרך אחת ממכריו: משפחה אמידה – שכונה סגורה מחוץ לתל אביב, מאבטח בשער, כניסה רק עם תעודה. הם חיפשו מישהו שיקים עבורם רשת ביתית.
“בוא נא אחרי שש. בעלת הבית תהיה שם והיא תלווה אותך,” נאמר.
יאיר הגיע בזמן. אחרי הבדיקה בשער הוא עצר מול בית גדול עם עמודים לבנים וחלונות פנורמיים. את הדלת פתחה צעירה, בת עשרים ומשהו, רזה ועדינה, בשמלה אלגנטית.
“אתה הטכנאי? קוראים לי ליטל. בבקשה, היכנס. המכשירים בחדר העבודה של אבא. הוא בנסיעת עסקים, אבל רצה שהכול יהיה מוכן היום,” אמרה בחיוך עדין.
יאיר הלך אחריה במסדרון ארוך. האוויר היה מלא בבושם יקר, והכול נראה סטרילי, כמעט קליני. בסלון עמד פסנתר כנף, ועל הקירות נתלו ציורים, כונניות ספרים ותמונות ממוסגרות. חדר העבודה היה מרוהט בפשטות: עץ כהה, מנורת שולחן ירוקה, מסך גדול וכיסא מנהלים מעור.
יאיר הנהן, הוציא את הכלים והתחיל לעבוד. הכול התנהל כרגיל – עד שעיניו נפלו על תמונה על הקיר. זוג צעיר. אישה בשמלה לבנה ופרחים בשערה. לצדה – גבר בחליפה אפורה, מחייך. הזמן חרט את תווי פניו, אבל בתוכו שמע יאיר קול ברור: זה הוא. אבא.
הוא קם, ניגש קרוב ובהה. עיניים אפורות, אותן עצמות לחיים, אותה גומה בחיוך. אין טעות.
“סליחה… מי זה בתמונה?” שאל בהיסוס.
הצעירה הביטה בו בהפתעה.
“אבא שלי. אתה מכיר אותו?”
יאיר לא ידע מה לומר. הוא בהה בתמונה כאילו ראה רוח רפאים. לבו הלם כל כך חזק שהיא בטח שמעה. לבסוף הוציא מפיו בקושי:
“אני חושב… אולי. האם תוכלי…”
הוא רק הנהן, הסתובב ועזב את הבית לנצח. וזה היה הלקח שלמד באותו ערב: יש עבר שעדיף להשאיר בשקט.
