הלילה הזה לא אשכח לעולם. זאב משך סל מסתורי מתוך היער המכוסה שלג והביא אותו ישר אל הקתה המבודדת שלי. אחר כך סירב לעזוב, כמעט כאילו חיכה שהאדם שבפנים יגלה משהו. אבל כשפתחתי לבסוף את הסל וראיתי מה יש בו, כל הדם נסוג מפני.
החורף ההוא היה אכזרי במיוחד. השלג ירד בלי הפסקה ימים שלמים, כיסה את שבילי היער בערמות ענק, עד שכמעט נעלמו מהעין. אני, אליהו שביט, איש זקן שגר לבדו בבקתה קטנה בקצה יער בגולן. מאז שאשתי נפטרה, התרחקתי כמעט מכולם. נסעתי לכפר הקרוב פעם בשבוע כדי לקנות צידה, ואת שאר הימים העברתי בבדידות מוחלטת.
בערב ההוא ישבתי ליד תנור העצים והשלכתי בול עץ נוסף על הלהבות, כשנשמע לפתע רעש מוזר מעבר לדלת. בהתחלה חשבתי שזו רק הרוח שמטיחה שלג בקירות הקתה. ואז שמעתי יבבה חלושה.
לבשתי את מעיל החורף הכבד, נטלתי עששית ויצאתי בזהירות החוצה. זאב אפור גדול עמד ליד המרפסת. הוא לא נהם ולא הראה שום סימן תוקפנות. בין לסתותיו, בעדינות, נאחז סל קלוע מכוסה בשמיכת צמר עבה. במשך רגעים אחדים נותרנו דוממים, הזאב ואני, בוהים זה בזה.
“לך מפה…” לח�תי, כמעט לא מעכל את מה שראיתי. הזאב נשאר עומד במקומו. לאט לאט הוריד את הסל אל הרצפה ליד הפתח, התרחק כמה צעדים, והמשיך להביט בי במבט קבוע.
“מה זה?” מלמלתי. ניגשתי בזהירות רבה. הסל היה כבד בהרבה ממה שציפיתי. ברגע שהרמתי קצה אחד של השמיכה וגיליתי מה מסתתר בפנים, פניי החווירו מאימה. מתחת לשמיכה נשמע קול חלוש. ידיי החלו לרעוד. לאט לאט הרמתי עוד קצת מהכיסוי, וכל הצבע נסוג מפניי.
תינוק שזה עתה נולד שכב בפנים. הוא היה קטן להפליא. לחייו הפכו לכחלחלות מהקור העז, ונשימתו הייתה כה רדודה עד שחששתי שמצאתי אותו מאוחר מדי.
“אלוהים… מי יכול היה לנטוש אותך כאן?”
בלי היסוס הרמתי את התינוק מהסל, הצמדתי אותו אל חזהי, ורצתי איתו חזרה אל הבקתה. בעוד אני ממלא את התנור, מחמם בקבוק חלב ועוטף את הילד בשמיכות חמות ויבשות, הזאב נשאר בחוץ. הוא לא ניסה ללכת. הוא רק שמר את עיניו על חלון הבקתה.
אחרי כמה שעות התינוק החל להתאושש. החום והצבע חזרו ללחייו, ולראשונה הוא פרץ בבכי חזק וחודר. נשמתי לרווחה.
“אז תחיה…”
הזאב עדיין חיכה בחוץ.
למחרת בבוקר החלטתי ללכת בעקבות הטביעות בשלג. עקבותיו של הזאב הובילו רחוק אל תוך היער. אחרי שהלכתי קילומטרים אחדים, גיליתי מזחלת הפוכה. חפצים אישיים היו מפוזרים על השלג, ובקרבת מקום שכבו גופות של איש ואישה צעירים, כמעט מכוסים בשכבות השלג. נראה שאיבדו את דרכם בסופת השלגים. בסמוך הבחנתי בשביל צר שנחרט בשלג, כזה שנוצר כשמשהו נגרר על פני הקרקע.
עמדתי שם זמן רב, עד שהאמת המבעיתה התבררה. כשהבינו שלא ישרדו, הניחו ההורים את תינוקם בסל, עטפו אותו בכל השמיכות שהיו ברשותם, והשאירו אותו ליד השביל בתקווה שמישהו ימצא אותו. אבל היצור הראשון שמצא את הילד לא היה אדם.
הסתובבתי לאט. הזאב עמד במרחק קצר ממני, מתבונן בי בשקט.
“אז… אתה הבאת אותו אליי.”
החיה השיבה לי במבט רגוע.
קברתי את הורי התינוק בבית הקברות הקטן שלמרגלות הגבעה. אחר כך אימצתי אותו כחוק, קראתי לו דניאל שביט, וגידלתי אותו כבני.
בכל חורף חזר הזאב אל הבקתה. הוא מעולם לא התקרב יותר מדי, ומעולם לא ביקש אוכל. הוא רק צפה בילד הגדל מרחוק, ואז נעלם בשקט בין העצים המושלגים. כך נמשך הדבר כמעט שתים-עשרה שנים.
ואז, בחורף אחד, הזאב לא הגיע. במקום זאת, דניאל ואני גילינו שובל של טביעות ענק בשלג. השביל הוביל עמוק אל תוך היער, ונעצר בפתאומיות ליד סלע ישן. שם מצאנו ניב יחיד של זאב אפור.
הרמתי אותו בזהירות ולחשתי:
“נראה ש… הוא בא להיפרד היום.”
דניאל הביט אל תוך היער הקפוא זמן רב, ואז סגר את ידו על הניב בחוזקה. הוא הבין, וגם אני, שאלמלא נשאה אותה חיה פראית את הסל אל בית אדם באותו לילה קטלני – והמתינה עד שמישהו פתח אותו – הוא לא היה שורד, לא גדל, ולא מגלה מה פירושו להשתייך למשפחה אוהבת.
