בחרתי גור כלבים כאילו הייתי בוחר מתנה לכל החיים. המגדלת חייכה.
– הילד כבר מזמן חולם על כלב, – אמרתי ויישרתי את הז’קט האפור עם החפתים השחוקים.
אחר כך בחנות החיות מילאתי שקית שקופה במזון, הורדתי מהמדף רצועה עם ידית מרופדת, הנחתי על הדלפק קערת נירוסטה. אפילו לא שאלתי כמה זה עולה.
התברר שהגור אדמוני, עם אוזן אחת קצת יותר גבוהה מהשנייה. כבן שלושה חודשים, לא יותר. כשהרמתי אותו, הוא נעץ את האף בכף יד רחבה וקפא.
הצמדתי אותו אל החזה, ביד השנייה התנדנדה שקית הקניות, והדלת נסגרה מאחורי.
יוני חיכה בבית על הספה. בן שבע, ברכיים עם כתמי דשא, שער בהיר פרוע לכל הכיוונים. כשנכנסתי עם נס קטן בידיים, הילד לא צרח. הוא החליק אל הרצפה, כרע על ברכיו והושיט אצבעות.
הגור ריחרח את היד. אחר כך ליקק.
הילד הרים את הראש והביט בי מלמטה למעלה. במבט הזה היה משהו שגרם לליה להסתובב בשקט אל החלון. היא עמדה ליד אדן החלון, וכתפיה היו מעט מורמות, כאילו חיכתה כבר הרבה זמן לאכזבה.
– איך נקרא לו? – שאלתי.
הבן ענה בשקט, בלי להוריד עיניים מהגור:
– ג’ינג’י.
ליטפתי את שערו. ליה לא הסתובבה.
הלילה הראשון עבר בכבדות.
ג’ינג’י יילל במסדרון, גירד ברגליו בלינוליאום, נעץ חוטם בדלת הסגורה של חדר השינה. ליה קמה בשלוש. אחר כך בחמש. ניגבה שלולית עם עיתונים רטובים, והם השמיעו קול סחיטה מתחת לרגליים יחפות, כאילו כל המסדרון ספוג במשהו שעוד לא המציאו לו שם.
אני לא קמתי אפילו פעם אחת.
בבוקר עמד במטבח ריח לא מוכר.
– הוא יתרגל, – אמרה ליה אל הריק.
אני מרחתי חמאה על לחם בשקט. הסכין חרקה על הקרום, והגור מתחת לשולחן רעד בכל הגוף.
במהלך היום יוני התיישב על הרצפה בחדרו, וג’ינג’י נשכב לידו, מניח את החוטם על ברכו. יוני קרא מתוך ספרון קריאה בקול רם, בלבל אותיות, והגור הקשיב כאילו הבין כל מילה. אוזניו נעו לסירוגין לכל צליל.
ליה נעצרה בפתח והביטה. אחר כך סגרה את הדלת בשקט מאחוריה.
בשני בלילה ג’ינג’י כרסם את נעלי הבית. בשלישי הפך את פח האשפה. אספתי קליפות תפוחי אדמה מהרצפה על ארבע, והלחיים שלי התכווצו כאילו לעסתי משהו בלתי נראה ומר.
– נו, בקיצור… – התחלתי ונעצרתי.
ליה חיכתה להמשך. לא זכתה.
המריבה פרצה ביום החמישי.
יוני נרדם מזמן. השעון על קיר המטבח הראה רבע לעשר.
ישבתי ליד השולחן. שרוולי הז’קט האפור מגולגלים עד המרפקים.
– אני לא ישן מספיק, – אמרתי.
ליה עמדה ליד הכיור.
– תחכי קצת. הוא קטן.
נטיתי קדימה.
– ליה, אני קם בשש. כל יום. אם הכלב הזה…
לא סיימתי. ליה שמעה את הסוף לבדה. ידה נמתחה אל המגבת, למרות שהאצבעות כבר היו יבשות.
מהמסדרון נשמעה יבבה. שקטה, צליל אחד. כאילו ג’ינג’י הריח שמדברים עליו.
– הילד חלם על זה, – אמרה ליה.
קמתי. הכיסא חרק.
– אני לא מדבר על עכשיו. אני אומר: אם שום דבר לא ישתנה.
נכנסתי לחדר. לא טרקתי את הדלת. סגרתי אותה בעדינות, כאדם שכבר מזמן החליט, וניהל את השיחה רק כדי ליצור סדר.
בשבת בבוקר יוני התעורר ורץ יחף על הלינוליאום הקר אל ג’ינג’י.
השטיחון במסדרון היה ריק. הקערה ליד הקיר נקייה, בלי אוכל ובלי מים. הרצועה עם הידית המרופדת תלתה על הוו.
הילד הציץ מתחת לשולחן. בחדר האמבטיה. מאחורי הארון, שאליו ג’ינג’י אהב להחביא את נעל הבית שכרסם. שום מקום.
נכנס למטבח.
– אבא, איפה ג’ינג’י?
שתיתי קפה. הספל בידי יציב, האצבעות לא רועדות.
– ברח, כנראה. בבוקר הדלת הייתה פתוחה, הוצאתי את הזבל, ו…
פרשתי ידיים. כפות ידיים רחבות ורגועות. אותן כפות, שאליהן נעץ הגור את האף בביטחון לפני שישה ימים.
יוני עמד. הביט בשטיחון הריק. ברצועה שתלתה על הוו כל כך ישר, כאילו לא הורידו אותה מעולם. והלך לחדרו.
לא בכה. לא שאל שוב. פשוט הלך.
ליה עמדה במשקוף, מצמידה אצבעות לשפתיים. כאילו תפסה מילה שאיחרה לומר. מאחורי המקרר עמדה שקית שקופה עם מזון, חצי מלאה, עם תווית מחיר מחנות החיות.
באותו ערב רבקה לוי חזרה מהשוק הביתה.
הגשם התחיל עוד במהלך היום, והאספלט נצץ כאילו משחו אותו בשמן.
ליד הספסל בתחנת האוטובוס משהו נע.
רבקה עצרה. יישרה את הקרדיגן הסרוג בצבע חרדל והתכופפה. ידיה היו מכוסות בכתמים כהים של אדמת שתילים: סוף אפריל, האצבעות לא מתנקות עד הקיץ.
גור. אדמוני, אוזן אחת קצת יותר גבוהה מהשנייה. רטוב, צמוד לרגלי הספסל, הוא רעד רעד עדין ומהיר, כמו מנגנון שאין לו כפתור כיבוי.
לידו עמדה שקית. שקופה, עם מזון. חדשה, עם תווית מחיר.
רבקה התיישרה. הסתכלה סביב. אף אחד.
הגשם התחזק. טיפות הכתיתו על גג התחנה, כאילו מישהו הקיש באצבעות בחוסר סבלנות. הגור לא התחבא עמוק יותר, לא יילל. הוא כבר לא חיכה.
ואז הוא הרים את החוטם. אף קר, פרווה נדבקה לצלעות דקות. עיניים כאלה, שגם לרבקה היה כאב מתחת לצלעות, למרות שלא בכתה בפני אנשים כבר עשרים שנה ולא התכוונה לבכות עכשיו.
– נו, הנה אתה, – אמרה לאט. ככה מדברים אנשים שרגילים לדבר עם שתילים ועם דממה.
הרימה אותו ביד אחת. ביד השנייה לקחה את השקית. הגור נעץ את האף בפרק כף ידה וקפא, בדיוק כמו שקפא קודם, בין כפות זרות. גשם זרם על הקרדיגן, על השקית, על הפרווה האדמונית. האוטובוס לא הגיע, אבל זה כבר לא היה חשוב.
בבית רבקה ניגבה אותו במגבת עם פסים כחולים. הגור ישב בשקט על שרפרף ועקב בעיניו אחריה בזמן שחיממה חלב בסיר אלומיניום קטן.
הדירה הייתה שקטה. קקטוס יחיד על אדן החלון. שעון עם מטוטלת, שבעלה תיקן חודש לפני שנפטר.
שמונה שנים היא גרה לבד. ופתאום נשפך חלב על הרצפה, נשמעו טפיפות ציפורניים על האריחים, ונהיה לא שקט, אלא רגוע. ההבדל עצום.
הגור ליקק מהצלוחית. הצליל היה כל כך ביתי, שרבקה התיישבה על הרצפה ליד השרפרף, וישבה והקשיבה.
– טוב, – אמרה. השתתקה, וחזרה: – טוב.
כעבור שלושה ימים רבקה הוציאה את הגור לחצר.
את הרצועה קנתה בחנות לכלי בית במאה שקלים. רצועת בד עם סגירת פלסטיק. לגור לא היה אכפת: הוא דדה בחצר והריח כל עמוד, כאילו היה מרכיב מפה של עולם חדש.
ליד הכניסה עישנה ורד פרץ מהקומה הרביעית. היא פזלה בשמש, ועשן הסיגריה עלה כלפי מעלה.
– אה, יש לך כלב? – שאלה.
רבקה משכה בכתפיים.
– מצאתי. בתחנה, בשבת. בגשם.
ורד שאפה. הביטה בגור, אחר כך ברבקה.
– אדמוני? עם אוזן?
רבקה הנהנה.
– אז זה גדעון כהן מדירה 12. הוא לקח כלב לבן שלו. לפני שבוע. ליה סיפרה לנועה ביטון מהקומה השלישית שהכלב ברח.
ורד הורידה את הקול.
– ונועה אומרת שהיא ראתה בשבת בבוקר גבר בז’קט אפור בתחנה. עם שקית. הוא הניח משהו ליד הספסל והלך. מהר. לא הסתכל אחורה.
רבקה שתקה.
הגור ישב ליד רגליה וכרסם שרוך נעל. ורד זרקה בדל סיגריה לפח והלכה.
ורבקה עמדה. אחר כך התכופפה, הרימה את הגור והצמידה אותו אל הקרדיגן. הסוודר בצבע חרדל נשם אדמה ושתילים. הוא לא יילל, רק נעץ את החוטם בצווארה. חם ורטוב.
בערב רבקה שטפה את הצלוחית והביטה מהחלון.
בחצר, ליד הנדנדה, עמד ילד. שער בהיר פרוע. הוא לא התנדנד. הוא רק הביט בספסל, שבו ישבו אחר הצהריים שכנות עם כלבים קטנים.
עמד דקה, אולי שתיים. אחר כך הכניס ידיים לכיסים והלך לכיוון הכניסה. לאט.
ג’ינג’י ישן על שמיכה ישנה בפינת החדר. אוזן אחת בלטה גבוה מהשנייה.
רבקה יבשה ידיים. הניחה את המגבת.
אי שם בדירה 12, על וו, תלתה רצועה עם ידית מרופדת. חדשה, מחנות חיות. אף אחד לא השתמש בה אפילו פעם אחת.
אני כותב את זה עכשיו, אחרי שהבנתי מה עשיתי. הלקח שלי פשוט: מי שמביא הביתה יצור חי, מביא גם אחריות. אם נמאס לו, האחריות לא נעלמת – היא נשארת, בצורת שתיקה של ילד ורצועה שלא הייתה בשימוש אף פעם. ילד לא צריך שקר כדי לדעת מה קרה. הוא צריך אבא שיישאר, גם כשקשה.
