נועה ברק העבירה אצבע על מסך הסמארטפון ובדקה את היתרה בכרטיס האשראי. הסכום באפליקציה גרם לה לעצום עיניים ולספור לאט עד עשר.
– עומרי, – קראה לבעלה עומר ברק, שהסתובב מול המראה במסדרון.
עומר משך בצווארון של חולצה חדשה.
– מה קרה, נועה? – ענה.
– אתה הולך לשלם על המונית למסעדה מהכרטיס שלך?
הוא הפסיק למשוך בחולצה והביט בה במבט אשם.
– נועה, נו, אל תתחילי. נשאר לי קצת כסף. ועליי לשלם על חנייה באמצע השבוע. תזמיני את המונית?
נועה נעלה את המסך.
לעומר מלאו היום ארבעים שנה. גיל מכובד. לפני חצי שנה הם סיכמו שיחגגו בצניעות, בבית, שלושתם – הם והבן. הייתה להם משכנתה על דירת שני חדרים, שלקחו לפני שנתיים. ההחזר החודשי בלע כמעט את כל המשכורת של עומר. נועה נשאה על עצמה את חשבונות החשמל והמים, את הקניות, את החוגים של הילד ואת הבגדים. המשכורת שלה כמנהלת בכירה אפשרה זאת, אבל כמעט לא נשאר כסף פנוי.
חודש לפני כן נכנסה לתמונה רבקה ברק, החמות. היא הכריזה שיום הולדת ארבעים של הבן היחיד הוא אירוע בקנה מידה עולמי. לא יושבים במטבח כמו קבצנים. צריך להזמין קרובים, לשכור אולם במסעדה ולהראות לכולם שעומר הצליח בחיים.
לניסיונות המהוססים של עומר להסביר שאין כסף למסעדה, ענתה רבקה בקצרה:
– נועה מרוויחה יפה. לא תהפכו לעניים בגלל אירוע כזה.
ונועה נכנעה. היא בעצמה מצאה מסעדה נעימה עם מטבח טוב, היא בעצמה הרכיבה את התפריט, והיא בעצמה שילמה את המקדמה.
– מזמינים מונית, – הסכימה נועה ולבשה את המעיל.
במסעדה כבר התרוצצו מלצרים. שולחן לחמישה עשר אורחים היה עמוס במנות ראשונות. נועה בחרה בכוונה שמלה רפויה בגוון חול, כדי שתרגיש נוח אחרי יום שלם של ריצות בעבודה וארגון האירוע.
האורחים החלו להגיע לקראת שש. רבקה הופיעה אחרונה, מלווה בתהילה ברק, אחותו של עומר. החמות צעדה אל השולחן כאילו הוזמנה לקבלת פנים בבית הנשיא.
– מזל טוב ליום הולדת! – הכריזה רבקה בקול רם, והושיטה לבן שקית נייר.
עומר הציץ פנימה ופניו קרנו.
– אימא, תודה! הבושם ההוא!
נועה הסתכלה מיד על השם. מחיר הבקבוק היה שליש מההחזר החודשי של המשכנתה.
– לבן אהוב לא חסר כלום, – הכריזה רבקה בגאווה, ומסרה למלצר שהתקרב את המעיל החדש שלה עם צווארון פרווה.
אחר כך העבירה מבט לכלתה. החיוך נעלם מפניה ברגע.
– נועה, מזל טוב, – אמרה בקצרה, בקול יבש.
– ערב טוב, רבקה, – השיבה נועה בנימה ניטרלית.
החמות העיפה מבט על האולם.
– נו, מה אפשר לומר… – משכה, והתיישבה בראש השולחן. – פה חשוך. והמפות פשוטות. עומר, דיברתי איתך על מסעדת “הארמון” במרכז תל אביב. יש שם נברשות!
– אימא, את “הארמון” אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, – ענה עומר בשקט, והתיישב ליד.
– אוי, תפסיקו עם סיפור העניים! – הניפה תהילה יד כדי לסדר את שערה. – לנועה יש משכורת של מנכ”לית מפעל. הייתם יכולים פעם בחיים לעשות לאחיך חגיגה נורמלית.
נועה הרגישה גירוי עולה בגרון, אבל התאפקה. לא הזמן לחשבונות מול כל האורחים.
– תתכבדי, רבקה, – הגישה נועה לחמות את צלחת הדגים. – יש כאן מטבח מצוין.
החמות הרימה בגועל חתיכת דג על המזלג.
– איזה סלמון חיוור. קניתם בשוק את הזול?
– זה פורל מומלח קלות, של השף, – הסבירה נועה ברוגע.
החגיגה תפסה תאוצה. האורחים אכלו, שתו ונשאו נאומים. כולם החמיאו לעומר – איזה איש מקצוע מוכשר, איזה איש משפחה, איך הצליח בחיים.
רבקה לא סגרה את הפה כל הערב. היא סיפרה סיפורים מהילדות של עומר, התפארה בהצלחות דמיוניות בעבודה, ואף פעם אחת לא הזכירה את נועה.
הכלה הייתה בעיניה כוח עזר, שתפקידו למזוג מיץ בזמן ולא להפריע.
כשהגיעה המנה העיקרית, האווירה ליד השולחן כבר הייתה רתוחה.
נועה התעייפה. היא קמה כדי לבקש מהמלצרים להביא תה, וכשחזרה למקומה, שמעה את קולה הרם של רבקה.
– איזו שמלה לבשת לך, נועה.
המזלגות הפסיקו להקשקש. האורחים נעצו מבטים בצלחות, מעמידים פנים שהם שקועים בסלטים.
נועה עצרה בדרך לכיסא.
– סלחי? – שאלה.
– בשמלה הזאת את נראית כמו סוסה זקנה. מילה שלי! – הכריזה רבקה בקול רם, וסיקרה את האורחים השקטים.
עומר הסמיק.
– אימא, די, – אמר בחוסר ביטחון. – שמלה רגילה.
– עומר, העיניים שלך כבר לא רואות, – הניפה האם יד וסידרה את צווארון חולצת המשי החדשה. – אני רוצה בטובתך. יקירתי, את בת שלושים ושמונה, ואת לבושה כמו סבתא בגינה. אין מותניים, אין גזרה. פשוט חוסר טעם!
תהילה חייכה בלעג וכיסתה את הפה במפית.
נועה ניגשה לאט לשולחן. כל הערב רבקה עשתה פרצופים בהפגנתיות. המנות פשוטות מדי, המסעדה זולה מדי, האישה של הבן לא יפה מספיק.
– ואני דווקא אוהבת את השמלה, – ענתה נועה בשלווה, והביטה ישר בעיניים של רבקה. – היא נוחה.
– נוחה לה! – נחרה רבקה. – אישה צריכה לקשט את בעלה. להיות כרטיס הביקור שלו.
היא יישרה את הכתפיים.
– תראי אותי, – המשיכה החמות. – יצאתי לפנסיה, אבל אני שומרת על הרמה. כי צריך לכבד את עצמך, ולא ללבוש את השק הראשון שמוצאים בשוק.
האורחים החליפו מבטים נבוכים. דוד של עומר נעל את עיניו בכוס והעמיד פנים שהוא חוקר בועות במים המינרליים.
– נועה, שבי, אל תיכנסי, – לחש עומר, ומשך בשרוולה.
זה היה צפוי. עומר תמיד העדיף לשבת בצד בזמן שהנשים מסדרות את העניינים. הכי נוח לו היה שנועה שותקת וסובלת.
אבל היום נועה לא התכוונה לשתוק. נמאס לה לסחוב את המשכנתה, לממן את הגחמות של החמות, ולהקשיב להשפלות פומביות על חשבונה.
– רבקה, – נשענה נועה על קצה השולחן. – והחולצה הזאת, שאת לובשת עכשיו, מאיפה היא?
– מה הקשר לחולצה שלי? – התבלבלה רבקה.
– יש קשר, – השיבה נועה בלי להניד עפעף. – חולצה איטלקית, משי טבעי. ונעלי עור – ראיתי כשנכנסת. וגם המעיל החדש עם צווארון הפרווה תלוי במלתחה. דברים יפים, נכון?
– יפים, – הסכימה רבקה בזהירות. – אני יודעת לבחור דברים איכותיים.
– לבחור את יודעת, – הסכימה נועה. – ולשלם?
מישהו בשולחן שיעל בעצבנות. עומר הסמיק וניסה לקום.
– נועה, די, – מלמל בין השיניים.
– לא, עומר, זה לא נגמר, – עצרה אותו נועה בתנועת יד. – כבר דיברנו על מראה חיצוני ועל כבוד עצמי. בואי נדבר בכנות.
היא הגביהה את הקול, כדי שכולם ישמעו.
– את החולצה האיטלקית, את הנעליים ואת המעיל המפואר קנית בחודש שעבר, רבקה. בעשרים אלף שקל, שהעברתי לך מהבונוס הרבעוני שלי. כי לא היה לך, אני מצטטת, “מה ללבוש לקופת החולים, והתביישת מול הרופאים”.
הפנים של החמות התארכו. השפתון הבוהק על שפתיה נראה פתאום מגוחך. היא סרקה את האורחים במבט, חיפשה תמיכה, אבל כולם התעמקו לפתע בבשר שהתקרר.
– אני ביקשתי מהבן שלי! – זרקה רבקה.
– אבל הבן לא נתן, – קטעה נועה. – כי המשכורת של עומר, הבן שלך, מספיקה בדיוק להחזר המשכנתה, דלק וארוחות עסקיות.
תהילה ניסתה להתערב.
– נועה, למה את סופרת כסף של אחרים? כבר אין לך בושה?
– אני סופרת את הכסף שלי, תהילה, – חתכה אותה נועה. – והחגיגה הזאת, שאתם יושבים בה עכשיו, מבקרים את המסעדה ואת המראה שלי, שולמה עד השקל האחרון מהארנק שלי.
נפלה דממה כבדה, שנקטעה רק בצלצול כלים מהשולחנות השכנים.
– והבושם היקר שקנית לבן שלך היום, נקנה מהכסף שנתתי לך בשבוע שעבר לטיפול שיניים, – הוסיפה נועה, ישר בעיניים של רבקה.
רבקה התכסתה בכתמים אדומים.
– איך את מעזה… – גמגמה.
– אז ככה, – הזדקפה נועה. – אני יכולה ללכת לבושה אפילו בשק של תפוחי אדמה. את השק הזה קניתי לעצמי בכסף שהרווחתי בעצמי!
היא משכה אליה כוס מיץ.
– וכשתלמדי להתלבש מהפנסיה שלך, נדבר גם על הגזרות שלי. בתיאבון!
נועה התיישבה בשלווה על הכיסא.
רבקה תפסה אוויר. היא ציפתה שהבן יגן עליה, יצעק על האישה שמרשה לעצמה יותר מדי. אבל עומר ישב בראש מורכן, ותחב את המזלג בחתיכת תפוח אדמה אפוי.
אין מה לעשות. החמות קימטה את המפית, זרקה אותה לשולחן, וקמה בזעם.
– הרגל שלי לא תדרוך יותר בבית שלכם! – אמרה, בלי לפנות לאף אחד.
היא הסתובבה וצעדה במהירות אל היציאה. תהילה, שרצחה את נועה במבט, קפצה ממקומה ורצה אחריה.
שאר הערב עבר באווירה מדוכאת. האורחים סיימו את המנה העיקרית, שתו תה, נפרדו במבוכה והתפזרו.
הביתה נסעו נועה ועומר בשתיקה.
עבר שבוע. החיים נמשכו כרגיל. רבקה לא התקשרה, בהפגנתיות. עומר הסתובב כמה ימים עם פרצוף נעלב. הוא ניסה להאשים את נועה בחדות יתר, אבל לא מצא טיעונים.
בשבת בבוקר, כשנועה הכינה קפה, נכנסה הודעה לטלפון של עומר. הוא ישב ליד השולחן, הביט במסך והתמהמה.
– נועה, – פתח בטון נעים. – אימא כותבת. המקרר שלה התקלקל. הטכנאי אמר שהתיקון יהיה יקר.
נועה לגמה מהקפה החם.
– איזו צרה, – ענתה בניטרליות.
– צריך לעזור, – גירד עומר בעורפו. – תשלחי חמשת אלפים? אחזיר מהמשכורת הבאה.
– לא, עומרי, לא אשלח, – הניחה נועה את הספל.
– איך לא? האוכל שלה יירקב!
– בדיוק, – הביטה נועה בבעלה. – אימא שלך הבהירה שאני חוסר טעם מהלך, ושלא אכפת לי מעצמי. החלטתי להקשיב לעצה החכמה שלה.
היא ניגשה לכיריים וכיבתה את הלהבה.
– אתמול קבעתי תור במספרה לגזירה וצביעה. בסוף השבוע אני נוסעת לקניון לקנות שמלות חדשות. אני שומרת על הרמה!
עומר מצמץ במבוכה.
– אבל המקרר, מה איתו?
– המקרר, יקירי, הוא עכשיו הטיפול שלך, – חייכה נועה. – קח עבודה נוספת, תבקש מקדמה. אתם משפחה, בשר ודם. אני בטוחה שתסתדר!
היא לקחה את הספל והלכה לחדר, והותירה את עומר לבד, עם מחשבות ועם המקרר המקולקל של רבקה. מי שזרע רוח, יקצור סערה.
ואתם, מה הייתם עושים במצב הזה? כתבו בתגובות, ושימו לייק!
