נועה העבירה את האצבע על מסך הסמארטפון, בודקת את היתרה בכרטיס האשראי. הסכום באפליקציית הבנק גרם לה לעצום עיניים ולספור לאט עד עשר.
– יוני, – קראה לבעלה, שהסתובב מול המראה במסדרון.
יונתן יישר את הצווארון של החולצה החדשה.
– מה קרה, נועה? – ענה.
– אתה תשלם על המונית למסעדה מכרטיס שלך?
הבעל הפסיק למשוך בחולצה והביט באשמה באשתו.
– נועה, נו, למה את מתחילה? נשאר לי שם גרושים. אני עוד צריך לשלם על חנייה במשך השבוע. שתוזמני את ההזמנה?
נועה נעלה את המסך.
ליונתן מלאו היום ארבעים. גיל מכובד. לפני חצי שנה סיכמו שיחגגו בצניעות, בבית, שלושתם – הם והבן.
הייתה להם משכנתא על דירת שלושה חדרים שלקחו לפני שנתיים. ההחזר בלע כמעט את כל המשכורת של יוני. נועה סחבה על עצמה את החשבונות, את האוכל, את החוגים של הילד ואת הבגדים. ההכנסה שלה כמנהלת בכירה אפשרה את זה, אבל כסף פנוי幾乎 לא נשאר.
וגם לפני חודש נכנסה לחייהם שוש.
החמות הכריזה שיום ההולדת הארבעים של בן יחיד הוא אירוע בקנה מידה עולמי. לא יפה לשבת במטבח כמו עניים. צריך להזמין קרובים, לשכור אולם במסעדה, ולהראות לכולם שיוני הצליח בחיים.
לניסיונות החלשים של יוני להתנגד, שאין כסף למסעדה, שוש ענתה בפשטות:
– נועה מרוויחה יפה, לא תפשטו את הרגל בשביל אירוע כזה.
ונועה נכנעה. היא בעצמה מצאה מסעדה נעימה עם מטבח טוב, בעצמה הרכיבה תפריט, בעצמה שילמה מקדמה.
– מזמינים מונית, – הסכימה נועה, לובשת את המעיל.
במסעדה כבר התרוצצו מלצרים. שולחן לחמישה עשר אורחים היה עמוס במנות ראשונות. נועה בחרה בכוונה שמלה רפויה בצבע חאקי, כדי שאחרי יום שלם של ריצות בעבודה וארגון החגיגה הזאת תרגיש בנוח.
האורחים התחילו להתאסף לקראת שש. שוש הופיעה אחרונה, מלווה באחותו של יוני, מאיה. החמות צעדה אל השולחן כאילו זה אירוע קבלת פנים אצל מלכת אנגליה.
– מזל טוב, חתיך! – הכריזה שוש בקול רם, והושיטה ליוני שקית נייר.
יוני הציץ פנימה ופרץ בחיוך.
– או, אמא, תודה! אותו בושם!
נועה זרקה מבט על השם. המחיר של הבקבוק הזה היה שווה לשליש מההחזר החודשי של המשכנתא.
– בשביל הבן האהוב שום דבר לא יקר, – הצהירה החמות בגאווה, ומסרה את המעיל החדש שלה עם צווארון הפרווה למלצר שניגש.
לאחר מכן העבירה מבט אל כלתה. החיוך על פניה של שוש דעך מייד.
– נועה, שלום, – בירכה ביובש.
– ערב טוב, שוש, – ענתה נועה בניטרליות.
החמות סרקה את האולם.
– נו, מה יש לומר… – גררה, והתיישבה במקום שהוצע לה בראש השולחן. – חשוך כאן. והמפות נראות זולות. יוני, הרי אמרתי לכם על המסעדה “האחוזה” במרכז. יש שם נברשות כאלה!
– אימא, את “האחוזה” לא נוכל להרשות לעצמנו, – ענה יוני בשקט, והתיישב לידה.
– אוי, די להתמסכנים! – הניפה מאיה יד. – לנועה שלך יש משכורת כמו למנהל מפעל. יכולתם פעם בחיים לעשות לאחיך חגיגה אמיתית.
נועה הרגישה גוש של כעס עולה לגרון, אבל התאפקה. לא הזמן לעשות סצנה מול האורחים.
– תתכבדי, שוש, – נועה הזיזה לעבר החמות את הצלחת עם מבחר הדגים. – יש כאן מטבח מצוין.
החמות דקרה בסלידה במזלג חתיכת דג.
– איזה סלמון חיוור. בטח קנו דג זול בשוק.
– זה פורל מומלח קלות מהשף, – הסבירה נועה בשלווה.
הארוחה תפסה תאוצה. האורחים אכלו, שתו, נשאו כוסית. שיבחו את יוני – איזה איש מקצוע נפלא, איזה איש משפחה למופת, כמה מזל יש לו בחיים.
שוש לא סגרה את הפה כל הערב. היא סיפרה סיפורים מהילדות של יוני, התפארה בהצלחות דמיוניות בעבודה שלו, ואף פעם לא הזכירה את נועה.
כלתה הייתה עבורה כמו צוות שירות – תפקידה למזוג מיץ בזמן ולהיעלם בין הקירות.
ברגע שהגיעו המנות העיקריות, האווירה סביב השולחן התחממה.
נועה עייפה. היא קמה כדי לבקש מהמלצרים להביא תה, ובדרך חזרה שמעה את קולה הרם של החמות.
– איזו שמלה עשית לך, נועה.
מזלגות הפסיקו לצלצל מעל השולחן. האורחים יחד נעוצים עיניים בצלחות שלהם, מעמידים פנים שהם עסוקים מאוד בסלט.
נועה עצרה באמצע הדרך לכיסא שלה.
– סליחה? – שאלה.
– בשמלה הזאת את נראית כמו סוסה זקנה, בכנות! – הכריזה שוש בקול רם, סורקת במבט את האורחים השקטים.
יוני הפך אדום.
– אימא, די, – קולו לא היה בטוח. – שמלה רגילה.
– יוני, פשוט התרגלת אליה, – הניפה האם את ידה, מיישרת את צווארון חולצת המשי החדשה שלה. – אני רוצה בטובתך. נועה יקרה, את בת שלושים ושמונה, אבל התלבשת כמו סבתא בגינה. בלי מותן, בלי קו. חוסר טעם מוחלט!
מאיה חייכה בזדון, מכסה את פיה במפית.
נועה ניגשה לאט לשולחן. כל הערב החמות עשתה פרצופים מופגנים: המנות פשוטות מדי, המסעדה זולה מדי, ואשתו של הבן לא יפה מספיק.
– לי דווקא יפה, – ענתה נועה בקול רגוע, והביטה היישר בחמות. – נוח.
– נוח לה! – נחרה שוש. – אישה צריכה לקשט את בעלה. להיות כרטיס הביקור שלו.
היא יישרה את הכתפיים.
– תראה אותי, – המשיכה החמות. – יצאתי לפנסיה, ואני עדיין שומרת על רמה. כי צריך לכבד את עצמך, ולא לשים על עצמך שק מתישהו מהשוק.
האורחים החליפו מבטים נבוכים. הדוד של יוני נעל עיניים בכוס, מעמיד פנים שהוא בוחן את הבועות במים המינרליים.
– נועה, שבי, אל תיכנסי למריבה, – לחש הבעל, מושך אותה בשרוול.
זה היה צפוי. יוני תמיד העדיף לשבת בצל, בזמן שהנשים מסדירות חשבונות. רצוי שנועה פשוט תשתוק ותסבול.
אבל היום נועה לא התכוונה לשתוק. היא נמאס לה לסחוב על הגב משכנתא, לשלם לגחמות של החמות, ולהקשיב להעלבות פומביות על חשבונה.
– שוש, – נועה נשענה בידיה על קצה השולחן. – מהחולצה הזאת שאת לובשת עכשיו?
– מה הקשר לחולצה שלי? – נבוכה החמות, מופתעת מהשינוי הפתאומי בנושא.
– יש מאוד קשר, – שאלה הכלה בנונשלנטיות. – חולצה איטלקית. משי טבעי. וגם נעלי עור, שמתי לב כשנכנסת. והמעיל החדש שלך שמחכה בחדר המעילים, עם צווארון פרווה. דברים יפים, נכון?
– יפים, – הסכימה שוש בזהירות. – אני יודעת לבחור דברים איכותיים.
– לבחור את יודע–את, – הסכימה נועה. – ולשלם?
מישהו סביב השולחן שיעל בעצבנות. יוני האדים וניסה לעמוד.
– נועה, מספיק, – מלמל בין שיניו.
– לא, לא מספיק, יוני, – נועה עצרה אותו בתנועת יד. – כשכבר דיברנו על מראה חיצוני וכבוד עצמי, בואי נהיה כנים.
היא הגביה קול מספיק כדי שכולם ישמעו.
– את החולצה האיטלקית, הנעליים והמעיל המהודר הזה קנית בחודש שעבר, שוש. בחמשת אלפים שקל שהעברתי לך מהבונוס הרבעוני שלי.
פניה של החמות נמתחו.
– כי, בציטוט, “לא היה לך מה ללבוש לקופת החולים, והתביישת מול הרופאים”, – הזהירה נועה.
השפתון הבוהק על שפתיה של שוש פתאום נראה מגוחך. היא העבירה עיניים בין האורחים, חיפשה תמיכה, אבל הקרובים פתאום התעניינו מאוד בבשר שהתקרר.
– אני ביקשתי מהבן שלי! – זרקה החמות באתגר.
– אבל לא הבן נתן, – קטעה נועה. – כי המשכורת של יוני שלך מספיקה בדיוק להחזר המשכנתא, דלק וארוחות עסקיות.
מאיה ניסתה להתערב.
– נועה, למה את סופרת כספים של אחרים? נמאס?
– אני סופרת את הכסף שלי, מאיה, – ירתה נועה בגיסתה. – והמשתה הזה, שאתם יושבים בו עכשיו, מבקרים את המסעדה ואת המראה שלי, שולם עד השקל האחרון מהארנק שלי.
באולם נפל שקט מביך, שנקטע רק על ידי צלצולי כלים מהשולחנות השכנים.
– והבושם היקר שנתת לבן שלך היום… – הוסיפה נועה, מביטה היישר בעיניה של החמות. – קנית אותו בכסף שנתתי לך בשבוע שעבר לטיפול שיניים.
שוש הפכה סגולה.
– איך את מעזה… – גמגמה.
– אז ככה, – נועה זקפה את קומתה. – אני יכולה ללכת אפילו עם שק תפוחי אדמה. כי אני קניתי את השק הזה בעצמי, עם הכסף שלי! היא משכה לכוס המיץ. – ואת, כשתדעי להתפרנס על הפנסיה שלך, נדבר על הסטייל שלי. בתאבון!
נועה התיישבה בשלווה על הכיסא.
שוש תפסה אוויר. היא ציפתה שהבן ייצא להגנתה, יצעק על אשתו שהעזה. אבל יוני פשוט ישב עם ראש מושפל, ודקר במזלג את חתיכת תפוח האדמה הצלוי.
אין מה לעשות. החמות קימטה את מפית הבד, זרקה אותה על השולחן וקמה בחדות.
– הרגל שלי לא תדרוך יותר בבית שלכם! – הצליחה לצאת מפיה, בלי לפנות לאף אחד ספציפית.
היא הסתובבה וצעדה במהירות אל היציאה. מאיה, שזרקה על נועה מבט מוחץ, התרוממה ורצה בעקבותיה.
שארית הערב עברה באווירה מדוכאת. האורחים גמרו את העיקריות במהירות, שתו תה, נפרדו במבוכה והתפזרו.
הביתה נסעו נועה ויוני בשתיקה.
עבר שבוע. החיים זרמו כרגיל. שוש לא התקשרה, באופן מופגן. יוני הסתובב כמה ימים בפרצוף נעלב, ניסה להאשים את אשתו בחומרה יתרה, אבל לא מצא טיעונים.
בשבת בבוקר נועה הכינה קפה, כשהתקבלה הודעה בטלפון של הבעל. יוני, שישב ליד השולחן, הציץ במסך והתלבט.
– נועה, – פתח בנימה מתחנפת. – אימא כותבת. המקרר שלה התקלקל. הטכנאי אמר שהתיקון יהיה יקר.
נועה לגמה מהקפה החם.
– איזה חבל, – ענתה בניטרליות.
– צריך לעזור, – יוני גירד בעורפו. – תעבירי איזה אלף שקל? אני אחזיר מהמשכורת הבאה.
– לא, יוני, – לא אעביר, – נועה הניחה את הספל על השולחן.
– איך לא? האוכל שלה יתקלקל!
– פשוט מאוד, – נועה הביטה בבעלה. – אימא שלך הבהירה שאני חסרת טעם ואני לא מכבדת את עצמי. החלטתי לאמץ את העצה החכמה שלה.
היא ניגשה לכיריים וכיבתה את הלהבה.
– אתמול קבעתי תור במספרה לתספורת וצבע. ובסוף השבוע אני נוסעת לקניון לקנות שמלות חדשות. אני שומרת על הרמה!
יוני מצמץ מבולבל.
– אבל המקרר?
– המקרר, יקירי, הוא עכשיו הדאגה שלך, – חייכה נועה. – קח עבודה נוספת, תבקש מקדמה. אתם משפחה, דם סמוק. אני בטוחה שתסתדר!
היא לקחה את הספל שלה וצעדה לחדר, והותירה את הבעל לבד עם מחשבותיו ועם המקרר המקולקל של שוש. כפי שהצעת, כך תישן.
ואיך הייתם נוהגים במצב כזה? כתבו בתגובות, תשאירו לייק!
