תשמע, סיפור לא רגיל. עשור אחרי שקרן לוי עזבה את בעלה איתי ברק ואת שתי הבנות הקטנות, נועה ותמר, כי סירבה להיות האחות המטפלת שלו אחרי שנכרך לכיסא גלגלים — היא פתאום חזרה לבית שהיה פעם הבית שלהם וביקשה עזרה כלכלית. אחרי שהבעל השני שלה עזב אותה והיא מצאה את עצמה על סף קריסה מוחלטת, היא הופיעה בדלת, כשהיא נראית שבורה מהשנים, עם עייפות שרובה על הפנים. איתי, שגידל לבד את נועה ותמר כל הזמן הזה, הכניס אותה בחוסר רצון, והמתח באוויר היה כל כך כבד שאי אפשר היה כמעט לנשום. הבנות, בנות שלוש עשרה ועשר, עמדו לידו בשקט מוחלט, בלי חיוך, בלי חום.
הם ישבו לארוחת ערב, אבל זה לא היה ערב נעים. זה היה מבחן מביך, מלא בשיחות כפויות ובמציאות כואבת על כל החיים שקרן השאירה מאחור. הבנות הכירו היטב את השגרה שלהן עם איתי, ולכל ניסיון שלה להתקרב הן הגיבו במרחק מנומס אבל קר מאוד. קרן ישבה בבית שנבנה על זיכרונות שאין לה חלק בהם, והתמונה הייתה ברורה: היא זרה, שמנסה למצוא לעצמה מקום במשפחה שלמדה מזמן לתפקד בלעדיה.
אחרי הארוחה, איתי הוציא ספר אגדות ישן, בלו ומודבק בנייר דבק, עם הכותרת ‘הרפתקאות השועל הקטן’. זה לא היה סתם ספר ילדים. בשוליים שלו היו רשימות בכתב ידו על כל הרגעים החשובים של הבנות — ההצלחות, הקשיים, הרגעים הקטנים שהיא פספסה. הוא ביקש ממנה לקרוא אותו לנועה ותמר, וזה היה כמו להפוך לה את הבית. היא נאלצה פתאום לראות בעיניים את כל המשקל של חיי היומיום, ואת הנטל הרגשי של הילדות שהיא בעצמה בחרה לוותר עליו.
קרן התחילה לקרוא, והקול שלה רעד. הבנות הסתכלו עליה, על האישה שהכירו עד אז רק מתמונות ישנות. הרגע הזה הוציא מהן דמעות, ואחר כך הן שאלו אותה שאלות קשות, בלי רחמים, והכריחו אותה להסתכל לאמת בעיניים. היא כבר לא יכלה להתחבא מאחורי תירוצים. היא הודתה שהיא לא הייתה שם בימי ההולדת, לא חלקה איתן את הפחדים, את החוויות ואת רגעי הגדילה.
בסוף, איתי נתן לה מספיק שקלים כדי שתוכל לעמוד שוב על הרגליים, אבל הוא הבהיר לה שזה לא סימן למחילה, ושהעבר לא נמחק. הוא נתן לה את הספר כדי שתסיים סוף סוף את הסיפור שהיא עצמה השאירה באמצע. הבנות למדו ממנו שחמלה היא דבר חשוב, אבל היא לא אומרת שצריך להכחיש את הכאב. כשקרן יצאה, המשפחה הפכה דף חדש. הסיפור הישן והכואב נשאר מאחור, והם התחילו לכתוב נרטיב חדש לגמרי.
