— את מבינה, תמר, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נוח, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ומעיין? היא עקבים גבוהים. ניצוץ. חיים.
יונתן אמר את זה במסדרון של הדירה שלנו בתל אביב, אוחז במזוודה. במזוודה שלי. את האפורה, הקשיחה, שקניתי בברלין אחרי נסיעת עסקים, כשבפעם הראשונה קיבלתי בונוס כזה שיכולתי לקנות משהו לא מתוך צורך, אלא מתוך גאווה.
את המזוודה שלו, כמובן, הוא לא מצא. במשך חמש עשרה שנות נישואים, יונתן תמיד לא הצליח למצוא משהו: גרביים, מסמכים, מברג, אחריות.
עכשיו הוא מצא את מעיין.
היא הייתה בת עשרים ושבע. צעירה ממנו בחמש עשרה שנים. צעירה מספיק כדי לבלבל בין חוסר בגרות לחופש.
הסתכלתי עליו: בן ארבעים ושתיים, עם שיער מתדלדל, כרס קטנה, וסוודר שאני בעצמי קניתי לו בחנוכה. והוא עמד מולי כאילו הוא גיבור של דרמה גדולה, ולא סתם אדם שעוזב את הבית עם מזוודה לא שלו.
— יונתן, — אמרתי בשלווה, — ספה ישנה מחזיקה אדם כשהוא עייף. עקבים גבוהים יפים, עד שצריך ללכת על האבנים בעיר העתיקה.
הוא אפילו שמח.
— הנה. הנה את. תמיד עונה בחוכמה. מדויקת. הגיונית. נמאס לי מההיגיון. אני רוצה רגש. מעיין צוחקת כשכיף לה. היא בוכה בסרט. היא יכולה באמצע הלילה לומר: בוא נסע לים.
— ואני, לדעתך, מה אני רוצה?
— את רוצה שהחשבונות ישולמו, שהכלים יהיו במקום, שאני אחזור בזמן. את כבר לא אישה, תמר. את מערכת.
שתקתי. לא כי לא היה לי מה לומר. פשוט באותו רגע, בפעם הראשונה, ראיתי אותו בלי ערפל האהבה. גבר שבמשך חמש עשרה שנה ניצל את הסדר שלי, את העבודה שלי, את הכסף שלי, את היכולת שלי למתוח את הכול — ועכשיו הוא קורא לזה שעמום.
— מעיין יודעת על החובות שלך?
יונתן קפא.
— איזה חובות?
— ליסינג על הרכב. כרטיס אשראי. כסף שאתה עדיין חייב לאחיך אחרי “ההשקעה הנהדרת” שלך בעסק של חבר. בחיים החדשים אין חובות?
— אלה עניינים משותפים.
— לא. הרכב על שמך. הכרטיס על שמך. האח שלך. והדירה שבה אתה עומד עם המזוודה שלי — שלי. נקנתה לפני החתונה. בכסף שלי. זוכר, צחקת אז שאני עובדת יותר מדי בשביל קירות?
הוא השתתק.
— אז תניח את המזוודה. אתן לך שקית אשפה. גדולה. זה יספיק לדברים שלך.
— את אכזרית.
— לא. סוף סוף אני בהירה.
הדלת נסגרה ב-21:34. אני זוכרת, כי שעון התנור האיר מול העיניים.
עמדתי במסדרון דקה. אחר כך נכנסתי למטבח, מזגתי לעצמי יין אדום, שיונתן לא אהב כי הוא “חמוץ מדי”, והתיישבתי ליד החלון.
חיכיתי לדמעות. אפילו הכנתי מפיות. הנחתי אותן על הספה, כאילו העצב צריך להגיע לפי לוח זמנים. אבל הדמעות לא הגיעו. הגיעה הקלה.
אחרי שבוע בכיתי. לא על יונתן. על עצמי. על האישה שבצעירותה רצתה לכתוב, לטייל, ללמוד צילום, אבל בחרה בכספים כי “צריך מקצוע רציני”. על כל הפעמים שהשתקתי את הרצונות שלי כדי שיהיה שקט בבית. על זה שהפכתי בלי לשים לב לנוחה.
בכיתי עד שנגמרו הדמעות. התקלחתי. והלכתי לעבודה.
הייתי מנהלת כספים בחברת בנייה. יונתן ידע שאני מרוויחה טוב, אבל אף פעם לא התעניין בדיוק. הוא קרא לחסכונות שלי “חרדה נשית”. החרדה הזאת שילמה על שיפוץ, על חופשות, על תרופות של אמא שלו, על טלוויזיה חדשה ועל יותר מבעיה זמנית אחת שלו.
הוא עבד כמנהל מכירות. הוא הרוויח לא רע, אבל חי כאילו המחר הוא רק תיאוריה. הוא שילם על האינטרנט, ובצחוק אמר:
— לפחות במשהו אני ראש המשפחה.
החסכונות שלי היו בנפרד. הוא חשב שזו “הכרית שלך ליום סגריר”. הוא לא ידע שהכרית הזאת גדולה מספיק כדי שהעזיבה שלו לא תהיה אסון כלכלי. הוא לא ידע גם על בית כפרי קטן ליד ראש פינה, רשום רשמית על שם אמא שלי.
את ההודעה הראשונה קיבלתי אחרי שלושה ימים.
— איפה המסמכים של הרכב?
— במגירה. אותה מגירה שבה הם תמיד היו.
— אפשר להיכנס?
— לא. אני אשאיר את המסמכים למאבטח.
אחרי שבועיים:
— אני צריך לקחת בגדי חורף.
— אשים אותם בקופסאות.
— את אפילו לא נותנת לי להיכנס?
— הספה לא מקבלת יותר אורחים.
ברשתות החברתיות מעיין העלתה תמונות: קפה, קוקטיילים, ציטוטים על אומץ לחיות. יונתן נראה בהן קצת יותר מדי מתאמץ, עם נעלי ספורט חדשות וחיוך שמבקש אישור יותר מאשר מביע אושר.
אחרי חודש הוא התקשר.
— אולי אפשר לדבר?
— בבית הקפה ליד הבית.
הוא הגיע עייף. בלי ברק. בלי סצנות.
— מעיין עזבה? — שאלתי.
הוא הרים עיניים.
— מאיפה את יודעת?
— עקבים גבוהים יפים, עד שהם רואים חשבונות.
הוא אפילו לא כעס.
— היא אמרה שאני לא כמו שהיא ציפתה.
— ואיך אתה עצמך ציפית להיות?
שתיקה ארוכה.
— צעיר יותר.
כמעט ריחמתי עליו.
— זה לא עבד?
— לא. מסתבר שאני גבר בן ארבעים ושתיים עם חובות, ועם הרגל לחכות שמישהו יסדר את החיים בשבילו.
זה היה המשפט הכנה הראשון מזה הרבה זמן.
— לא הערכתי אותך, — הוא אמר.
— לא.
— את החזקת הכול.
— ואתה קראת לזה מערכת.
הוא הנהן.
— האם אפשר לחזור?
הסתכלתי עליו והרגשתי שלווה מוזרה.
— לגמרי?
— יונתן, לא יצאת מבית סוהר. יצאת מבית שאני החזקתי על הכתפיים. וסוף סוף אני לא צריכה להחזיק אותו בשבילך.
הגירושים היו מהירים. הוא לקח את הרכב, את החובות, קופסאות עם בגדים, ואת ההבנה שצעירות לא מדבקת בזוגיות.
אני נשארתי עם הדירה, עם השקט ועם החיים שלי.
בקיץ נסעתי לבד לאילת. ישבתי ליד המים, אכלתי דג מעושן, הלכתי יחפה על החול. קניתי עקבים יפים, נעלתי אותם לארוחת ערב, ואחרי שעה החלפתי לסנדלים נוחים.
צחקתי על עצמי.
כי סוף סוף הבנתי: אני לא צריכה להיות לא ספה ולא עקבים. אני יכולה להיות אדם שטוב לו בחיים שלו.
אחרי שנה יונתן כתב:
“אני מתגעגע הביתה.”
עניתי:
“אתה מתגעגע לאיך שאני יצרתי את הבית.”
הוא לא כתב יותר.
באותו ערב, כשהוא יצא עם המזוודה שלי, הוא חשב שהוא עוזב חפץ נוח בשביל חיים אמיתיים. אבל בעצם הוא פשוט עזב אישה שסוף סוף נזכרה שהיא לא רהיט, אלא בית שלם.
