את מבינה, יעל, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נעים, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ושירה – אלה עקבים גבוהים. ניצוץ. חיים.
יונתן ליכט אומר את זה במסדרון הדירה שלנו בתל אביב, כשהוא אוחז במזוודה. במזוודה שלי. בזו האפורה והקשיחה, שקניתי בברלין אחרי נסיעת עסקים, כשבפעם הראשונה קיבלתי בונוס כזה גדול שיכולתי לקנות דבר לא מתוך צורך, אלא מתוך גאווה.
את המזוודה שלו הוא, כמובן, לא מוצא. במשך חמש עשרה שנות נישואים יונתן תמיד לא מוצא משהו: גרביים, מסמכים, מברג, אחריות.
עכשיו הוא מצא את שירה גולן.
היא בת עשרים ושבע. צעירה ממנו בחמש עשרה שנים. צעירה מספיק כדי לחשוב שחוסר הבשלות שלו הוא חופש.
אני מסתכלת עליו: בן ארבעים ושתיים, עם שער הולך ומידלדל, בטן קטנה, וסוודר שקניתי לו בחנוכה. והוא עומד מולי כאילו הוא הגיבור של דרמה גדולה, ולא אדם שעוזב את הבית עם מזוודה זרה.
“יונתן,” אני אומרת בנועם, “ספה ישנה מחזיקה אדם כשהוא עייף. עקבים גבוהים יפים עד שלא צריך ללכת בהם בשבילים המרוצפים של יפו.”
הוא אפילו שמח. “הנה. את בדיוק כזאת. תמיד עונה בחוכמה. במדויק. בהיגיון. נמאס לי מההיגיון. אני רוצה רגש. שירה צוחקת כשהיא שמחה. היא בוכה בסרט. היא יכולה באמצע הלילה לומר: בוא נסע לים.”
“ומה, לדעתך, אני רוצה?”
“את רוצה שהחשבונות ישולמו, שהכלים יהיו במקום, שאחזור בזמן. את כבר לא אישה, יעל. את מערכת.”
אני שותקת.
לא כי אין לי מה לומר. פשוט באותו רגע, לראשונה, אני רואה אותו בלי ערפל האהבה. גבר שבמשך חמש עשרה שנה נהנה מהסדר שלי, מהעבודה שלי, מהכסף שלי, מהיכולת שלי למתוח הכל – ועכשיו קורא לזה שעמום.
“שירה יודעת על החובות שלך?”
יונתן קופא.
“איזה חובות?”
“ליסינג של האוטו. כרטיס האשראי. כסף שאתה עדיין חייב לאחיך אחרי ‘ההשקעה הנהדרת’ שלך בעסק של חבר. בחיים החדשים אין חובות?”
“אלה עניינים משותפים.”
“לא. האוטו על שמך. הכרטיס על שמך. האח שלך. והדירה שבה אתה עומד עם המזוודה שלי היא שלי. קניתי אותה לפני הנישואים. בכסף שלי. זוכר? אז צחקת שאני עובדת יותר מדי בשביל קירות.”
הוא שותק.
“אז תניח את המזוודה. אני אתן לך שקית אשפה. גדולה. בשביל הדברים שלך זה יספיק.”
“את אכזרית.”
“לא. אני סוף סוף ברורה.”
הדלת נסגרת ב-21:34. אני זוכרת, כי השעון של התנור זוהר מול העיניים.
אני עומדת במסדרון דקה. אחר כך אני הולכת למטבח, מוזגת כוס יין אדום שיונתן לא אוהב, כי “הוא חמוץ מדי”, ומתיישבת ליד החלון.
אני מחכה לדמעות. אפילו הכנתי מפיות. הנחתי אותן על הספה, כאילו העצב אמור לבוא לפי לוח זמנים. אבל הדמעות לא מגיעות. מגיעה הקלה.
אחרי שבוע אני בוכה. לא על יונתן. על עצמי. על האישה שבצעירותה רצתה לכתוב, לטייל, ללמוד צילום, אבל בחרה בחשבונאות, כי “צריך מקצוע רציני”. על כל הפעמים שהשתקתי את הרצונות שלי כדי שיהיה שקט בבית. על כך שהפכתי, בלי שהבחנתי בכך, לנוחה.
אני, יעל בר, מנהלת כספים בחברת בנייה. יונתן יודע שאני מרוויחה טוב, אבל אף פעם לא מתעניין בדיוק. הוא קורא לחסכונות שלי “חרדה נשית”. החרדה הזאת שילמה על שיפוץ, חופשות, תרופות של אמא שלו, טלוויזיה חדשה ועל לא אחת מהבעיות ה”זמניות” שלו.
הוא עובד כמנהל מכירות. מרוויח לא רע, אבל חי כאילו מחר הוא רק תיאוריה. הוא משלם על האינטרנט ובצחוק אומר: “לפחות במשהו אני ראש המשפחה.”
החסכונות שלי נמצאים בחשבון נפרד. הוא חושב שאלה “כרית ליום שחור”. הוא לא יודע שהכרית הזאת גדולה מספיק כדי שהעזיבה שלו לא תהיה אסון כלכלי. הוא גם לא יודע על בית נופש קטן ליד הכנרת, רשום רשמית על שם אמא שלי.
את ההודעה הראשונה אני מקבלת אחרי שלושה ימים.
“איפה המסמכים של האוטו?”
“במגירה. באותה מגירה שבה הם תמיד היו.”
“אפשר להיכנס?”
“לא. אשאיר אותם לשומר בכניסה.”
אחרי שבועיים:
“אני צריך לקחת את בגדי החורף.”
“אשים לך הכל בקופסאות.”
“את לא נותנת לי להיכנס?”
“הספה כבר לא מקבלת אורחים.”
ברשתות החברתיות שירה מעלה תמונות: קפה, קוקטיילים, ציטוטים על אומץ לחיות. יונתן נראה בהן קצת יותר מדי מתוח, עם נעלי ספורט חדשות וחיוך שמבקש אישור יותר מאשר מראה אושר.
אחרי חודש הוא מתקשר.
“אפשר לדבר?”
“בבית הקפה ליד הבית.”
הוא מגיע עייף. בלי ברק. בלי סצנות.
“שירה עזבה?” אני שואלת.
הוא מרים עיניים.
“איך את יודעת?”
“עקבים גבוהים, לרוב, יפים עד שהם רואים חשבונות.”
הוא אפילו לא כועס.
“היא אמרה שאני לא מה שהיא ציפתה.”
“ומה אתה ציפית להיות?”
שתיקה ארוכה.
“צעיר יותר.”
כמעט אני מרחמת עליו.
“לא יצא?”
“לא. מסתבר שאני בן ארבעים ושתיים עם חובות והרגל לחכות שמישהו יסדר לי את החיים.”
זה המשפט הכנה הראשון מזה זמן רב.
“לא הערכתי אותך,” הוא אומר.
“נכון.”
“את החזקת הכל.”
“ואתה קראת לזה מערכת.”
הוא מהנהן.
“אפשר לחזור?”
אני מסתכלת עליו ומרגישה שלווה מוזרה.
“לגמרי?”
“יונתן, לא יצאת מבית סוהר. יצאת מבית שאני החזקתי על הכתפיים שלי. ועכשיו, סוף סוף, אני לא צריכה להחזיק אותו בשבילך.”
הגירושים מהירים. הוא לוקח את האוטו, את החובות, קופסאות עם בגדים ואת ההבנה שהצעירות לא מדבקת דרך מערכת יחסים. אני נשארת עם הדירה, עם השקט ועם החיים שלי.
בקיץ אני נוסעת לבד לאילת. יושבת על חוף הים, אוכלת דג מעושן, הולכת יחפה על החול. אני קונה עקבים יפים, נועלת אותם לארוחת ערב, ואחרי שעה מחליפה לסנדלים נוחים.
אני צוחקת על עצמי.
כי סוף סוף אני מבינה: אין לי צורך להיות ספה, וגם לא עקבים גבוהים. אני יכולה להיות אדם שטוב לו בחיים שלו.
אחרי שנה יונתן כותב:
“אני מתגעגע הביתה.”
אני עונה:
“אתה מתגעגע לאיך שיצרתי את הבית.”
הוא כבר לא כותב.
באותו ערב, כשהוא יוצא עם המזוודה שלי, הוא חושב שהוא עוזב חפץ נוח בשביל חיים אמיתיים. אבל בעצם הוא עוזב אישה שסוף סוף נזכרת שהיא לא רהיט, אלא בית שלם.
קראו את ההמשך בתגובות, ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.
