יומן אישי,
אחרי שאיתי מת, נשארתי לבד בבית האבן הישן בקצה המושב. ביום דאגתי לכל צרכי הבית, ובערב נעלתי דלתות מוקדם והשתדלתי לא לצאת לשום מקום. השכנים ידעו שאני לבד, ולפעמים הביאו לי אוכל או עזרו לי עם הדברים הכבדים.
באמצע הלילה התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת. בחוץ היה חושך גמור. ניגשתי אל החלון, הזזתי את הווילון קצת וקפאתי על מקומי. שלושה גברים עמדו ליד הבית. הם היו רחבי כתפיים, לבושים בבגדים כהים, ועל זרועותיהם ראיתי קעקועים. אחד מהם אחז בידו תיק שחור גדול, שנראה לי מאוד חשוד.
לא העזתי לפתוח. אחד מהם אמר בקול רגוע: “בבקשה, אל תפחדי. אנחנו צריכים רק מקום לישון עד הבוקר. עברנו את כל המושב, וכולם סירבו. הבית שלך היה האחרון.”
ידעתי שלהכניס אנשים כאלה זה מסוכן. רציתי לסרב, אבל הסתכלתי על הפנים העייפות שלהם. הם לא צעקו, לא איימו, ולא ניסו לפרוץ פנימה. אחרי התלבטות ארוכה פתחתי לאט את הדלת.
“לא יהיו שטויות,” אמרתי בשקט. “אתם נשארים ללילה, ובבוקר אתם עוזבים.”
“אנחנו מבטיחים,” ענה אחד מהם.
הגשתי להם מרק חם, תפוחי אדמה, לחם ותה. הם אכלו בשקט, הודו לי כל הזמן, והתנהגו בצורה רגועה ומפתיעה. אחרי הארוחה הם עצמם אמרו שהם יישנו בסלון ולא יפריעו לי.
ובכל זאת בקושי עצמתי עין. כל חריקה של הרצפה הקפיצה אותי. חיכיתי שהם ישדודו את הבית או שיקרה משהו נורא, אבל מהסלון כמעט לא נשמע שום רעש.
בבוקר, כשיצאתי מהחדר בזהירות, הם כבר לא היו. בהתחלה חשבתי שהם גנבו משהו. אבל אחרי רגע ראיתי על השולחן חבילת שטרות עבה ופתק קטן. בפתק היה כתוב: “תודה שהאמנת באנשים, כשכולם טרקו את הדלת בפנינו.”
לא יכולתי להאמין למראה עיניי. היו שם מאות אלפי שקלים, יותר ממה שהייתי מרוויחה עוד שנים רבות.
תוך כמה שעות כל המושב כבר דיבר על זה. אנשים התקהלו ליד הבית כדי לראות במו עיניהם את הסכום שהזרים השאירו. רבים הצטערו שבלילה ההוא הם גירשו אותם בלי להקשיב.
כעבור כמה ימים נודעה האמת. אחד מהשלושה היה מיליארדר ידוע. יחד עם המאבטחים שלו, הוא הסתתר מפני אדם מסוכן מאוד שניסה למצוא אותו. כדי שאיש לא יזה� אותם, הם נהגו להתלבש בפשטות, בלי מכוניות יוקרה, והם נראו כמו פושעים רגילים.
המיליארדר לא שכח את החסד שלי. אחרי זמן מה הוא חזר למושב, נפגש איתי באופן אישי, שיקם את הבית הישן מקצה לקצה, פרע את כל החובות שלי, והשאיר לי מספיק כסף כדי שלעולם לא אצטרך לדאוג איך שורדים את החודש הבא.
ואנשי המושב עוד הרבה זמן דיברו על אותו לילה. הם אמרו שלפעמים מי שנראה הכי מפחיד הוא דווקא היחיד שבאמת יודע להיות אסיר תודה.
