אני כותבת את זה מאוחר בלילה, אחרי הכול. המטבח נקי, הצלחות במקום, וכמעט אפשר היה לשכוח מה קרה כאן לפני שעתיים. אבל אני עדיין רועדת. לא מהפחד, אלא מאותו רוגע חד שנכנס בי כשהבנתי שנמאס לי. באמת נמאס לי.
התמונה הראשונה שחזרתי אליה שוב ושוב היא הרגע שבו עמדתי במסדרון הצר, עדיין במעיל הסתיו, התיק הכבד על הכתף. הסתכלתי על איתי בלבד. לא על השולחן הערוך, לא על קערות הסלט, לא על קרש החיתוך עם שאריות הלחם, לא על הסיר הגדול שעידן ותמר כבר מזגו ממנו לעצמם מנה שנייה. רק עליו.
איתי ישב בקצה השולחן, כפוף מעט, המרפקים שלו מונחים ליד קופסת הסוכר. הוא לא קם כשראה אותי, לא נרתע, אפילו לא ניסה לעשות פרצוף של “מה פתאום”. הוא פשוט העביר את כף היד שלו על הסנטר והסיט את המבט הצידה, כאילו הוא מקווה שאתבונן לבד במשפחה שלו, ואז נדבר על זה מחר. הביטחון האדיש הזה כל כך הרתיח אותי, שתקתי רק כדי שלא אתפוצץ כבר בכניסה.
הגעתי הביתה היום מאוחר הרבה יותר מהרגיל. נסעתי למעבדת הטלפונים לאסוף את הסלולרי אחרי החלפת זכוכית, רצתי לחנות לכלי בית לקנות פילטרים חדשים למים, ולפני המעלית חיכיתי עשר דקות כי שכנה פירקה קופסאות. כשעליתי לדירה חשבתי רק על דבר אחד: להוריד את המגפיים הכבדים, לקשור את השיער בדיוק כמו שאני אוהבת, ולשבת בשקט מוחלט. היום היה מתיש. היה סביבי יותר מדי רעש. כל מה שרציתי זה שקט משלהם, מקום שבו אף אחד לא דורש ממני כלום.
השקט הזה נעלם עוד לפני שנכנסתי. כבר מאחורי הדלת שמעתי קולות חזקים. צחוק גברי, צלצול של מזלגות, צווחה גבוהה של ילד ואז קול בטוח, כאילו הוא מדבר ממקומו של מי שברשותו הבית: “לא, בפעם הבאה צריך לקחת שתי חבילות גדולות, כי זה לא מספיק לכולם”.
בהתחלה לא קלטתי שמדובר בדירה שלי. עמדתי על השטיחון ליד הדלת, יישרתי את הגב וסובבתי את המפתח לאט. ברגע שנכנסתי, בער בי ריח של בשר מטוגן, שום וקצת מתיקות. בפרוזדור עמדו נעליים לא שלנו: מגפיים עם עקבים, נעלי ספורט קטנות של יותם, וגם ז’קט של עידן מושלך כלאחר יד על הפוף. האפוד הבהיר של תמר היה תלוי על הקולב, אותו אפוד שהיא לובשת כבר שני חורפים ואף פעם לא תולה בצורה מסודרת, פשוט זורקת.
סגרתי את הדלת בשקט והבטתי במדף שמתחת למראה. המפתחות הנוספים שלי לא היו שם. זה היה הדבר הקטן הראשון שצרם לי. התכופפתי, פתחתי את ארון הנעליים, ומצאתי שם קורקינט ילדים שאי אפשר היה להכניס לבדו הביתה. כלומר, הם לא נכנסו לרגע. הם נכנסו ובאו להישאר.
נכנסתי למטבח וראיתי על משטח העבודה שקיות גדולות מסופרמרקט. בבוקר אספתי אותן במיוחד כדי לסדר בערב בארונות: עוף טרי, ירקות, קְוֵקֶר, חמאה, יוגורטים, חתיכה גדולה של גבינה קשה, פירות — כל מה שקניתי בשבוע שלם כדי שלא אצטרך לרוץ לחנות כל יום אחרי העבודה. השקיות היו פתוחות. אחת מהן היתה מוטלת על הצד, מתוכה הציצו עלים נבולים, לידה עמד קרטון מיץ כבר פתוח.
במטבח, כמו שלא יודעתי שאני בעלת הבית, ישבה כל המשפחה של איתי. עידן, אחיו הגדול. תמר, אשתו. יותם, הבן שלהם. ליד החלון, על שרפרף, ישבה שרה, אם המשפחה, כבר במעיל ביתי, כאילו לא נכנסה לארוחת ערב אלא עברה לגור עד סוף השבוע. לפני כל אחד מהם עמדה צלחת עמוקה. במרכז השולחן בשר אפוי, תפוחי אדמה, סלט, גבינה חתוכה, לחם וצנצנות שימורים שקניתי לא מזמן והנחתי בארון שלי. הכול נראה כל כך טבעי, כאילו אני עצמי הזמנתי את כולם, בישלתי הכול ואיחרתי חזרה הביתה בטעות.
“אוי, יעל’ה הגיעה”, אמרה שרה ראשונה, והקול שלה נשמע כאילו אני צריכה להתנצל על האיחור שלי. “כבר התיישבנו לאכול. איפה היית כל כך הרבה זמן?”
הבטתי בשתיקה לאורך השולחן. שתי תבניות הזכוכית שלי לתנור עמדו ריקות ליד הכיריים. כלומר, הם פתחו את המקרר, הוציאו את מה שהכנתי מראש, ואפילו לא חשבו לרגע לשאול אם מותר. חפיסת הגבינה שקניתי לכריכים של הבוקר כבר הייתה כמעט ריקה. הקלמנטינות הטריות נחתכו לפלחים. אחד היוגורטים עמד פתוח ליד יותם, והוהוא המשיך למרוח את היוגורט בכף על קצה הצלחת, ואני כבר ידעתי שזה הרגע שבו אני מחזירה לעצמי את הבית.
