– תאסוף את החפצים שלך ותעוף מכאן לפני שנועה תחזור. – הקול הנשי החד והחצוף הזה הקפיא את נועה בכניסה, עוד לפני שהספיקה לחלוץ נעליים.
היא רצה הביתה באמצע יום העבודה לחמש דקות, כדי לקחת תעודת זהות ששכחה. הערב היא ואיתי בר היו אמורים לשלם את המקדמה האחרונה על רכישת הזיכיון למאפייה משפחתית. זו הייתה החלום המשותף שלהם בשלוש שנים, שלמענו ויתרו על הכול וחסכו כל שקל. בלי תעודת הזהות של נועה, הנוטריון לא היה מאשר את החוזה.
אבל במקום דירה ריקה, נועה נתקלה בקולות זרים. איתי ואותה אישה ישבו במטבח מאחורי דלת סגורה והתווכחו בקול רם, אז לא שמעו את דלת הכניסה נפתחת.
– חכי, אל תמהרי, – אמר איתי. הקול שלו נשמע עמום, שקט בצורה לא רגילה. – כבר סיכמנו. תני לי עוד קצת זמן. היא לא יודעת כלום.
– נגמר הזמן, יקירי, – קטעה האישה. – או שאתה פותר את הבעיה היום, או שמחר אני מספרת לנועה הכול. נמאס לי להתחבא בפינות ולחכות שהגברת הנשואה שלך תואיל לחלוק איתי את מה שמגיע לי בזכות.
נועה הרגישה שהכול בפנים נהיה קר. הרגליים סירבו לציית. נגמר האוויר במסדרון. אחרי המשפטים האלה החיים כבר לא יכלו להישאר כמו שהיו. כל התוכניות, החלום המשותף, העולם הקטן והנעים שבנו לבנה אחר לבנה – הכול קרס בשנייה. לאיתי יש מישהי אחרת. והמישהי הזאת דורשת ממנו מעשים וטוענת לזכות על הרכוש שלהם.
נועה לא יכלה לפרוץ למטבח ולעשות סצנה. פחד פראי שיתק את הגוף. אבל אסור היה לה להשאיר את תעודת הזהות – בלעדיה הייתה נופלת העסקה שעבדו עליה שלוש שנים. היא הושיטה יד בשקט, אחזה בתעודה ששכבה על השידה במסדרון, סגרה בעדינות את הדלת, יצאה החוצה ומיהרה במדרגות.
בחוץ נועה התעשתה. הפאניקה הראשונה התחלפה בכעס כבד ועמום. היא לא התכוונה לעשות סצנה בלי הכנה. היא שלפה טלפון וחייגה לאחותה הגדולה, מיכל גבע.
– מיכל, את יכולה לדבר עכשיו? – נועה ניסתה להישמע רגועה, אבל הקול נשבר.
– נועה, מה קרה? אני שומעת בקול שמשהו נורא.
– אני מגיעה עכשיו. תהיי בבית.
כעבור עשרים דקות נועה ישבה במטבח של אחותה, לופתת ספל תה שהתקרר. מיכל הקשיבה בשקט ומדי פעם הנידה ראש.
– איזה נבל, – פרצה מיכל כשנועה סיימה. – ואיך הוא שר! מאפייה, עסק משפחתי, פרויקט משותף. ובזמן שאת עובדת, הוא מכניס אישה הביתה! מי זאת, לדעתך?
– אני לא יודעת. לא ראיתי את הפנים, אבל הקול… הקול נראה לי מוכר. חצוף כזה, בטוח. היא דיברה על זכויות על רכוש. מיכל, הוא רוצה לקחת לי את החלק בעסק? כל הכסף שחסכנו נמצא בחשבון שלו, כדי שיהיה נוח להעביר.
– רגע, בלי פאניקה. קודם צריך להוציא את הכסף מהחשבון. אבל בואי נחשוב מי זאת. יש לאיתי נשים בעבודה?
– שם כמעט כולם גברים, הוא המנהל הראשי במוסך. מהנשים יש רק מנהלת חשבונות… רגע. שירה! שירה, בת הדודה שלו, שעברה לפני שלוש שנים לחיפה!
– שירה? – מיכל צמצמה עיניים. – שטויות. למה לבת דודה לומר “תאסוף את החפצים שלך ותעוף”? זאת מאהבת. נועה, פה זה עסק רציני. בואי נחבר את תמר, היא עובדת בבנק, אולי היא תדע איך לחסום את החשבון או להעביר כסף לפני שבעלך יוציא אותו עם המאהבת.
מיכל מיד התקשרה לתמר לביא, חברת ילדות משותפת. במטבח התחיל דיון קבוצתי אמיתי. תמר שמעה הכול ברמקול ואמרה מיד:
– בנות, אם החשבון על שם איתי, נועה לא תעשה שום דבר בלי החתימה שלו. אבל יש פה ניואנס. חתמתם על חוזה מקדים לזיכיון? יש שם חתימות של שניכם. אם איתי ינסה להוציא כסף תוך כדי העסקה, עורכי הדין של החברה המוכרת יכולים לתבוע אותו על הפרת ההסכם. נועה, את חייבת להיפגש עם עורך הדין שלהם. אבל הכי חשוב – לגלות מי היא.
בדיוק אז צלצל הטלפון של נועה. על המסך הופיע שמו של איתי. נועה נשמה עמוק, ניסתה לדבר רגיל וענתה.
– נועה, איפה את? – הקול שלו נשמע מודאג. – אני כבר ליד הנוטריון, הוא מחכה לנו עוד חצי שעה. הספקת לקפוץ הביתה ולקחת את תעודת הזהות?
– כן, איתי, לקחתי, היא בתיק. – נועה אמרה, מביטה במיכל ובולעת את הרעד. – אני מגיעה, ניפגש בכניסה.
– מצוין, אני מחכה. – איתי ניתק.
– סעי, – מיכל אמרה בתקיפות. – תעשי כאילו כלום לא קרה. חתמי על המסמכים. אם הכסף ייכנס לעסק, המאהבת לא תוציא אותו כל כך מהר. ובמקביל נגלה מי היא.
ליד משרד הנוטריון קיבל איתי את נועה עם זר חרציות האהובות עליה. הוא חייך ונראה רגוע לגמרי, וזה הרגיז אותה עוד יותר. “איך הוא יכול להעמיד פנים ככה,” חשבה נועה וחתמה. העסקה נסגרה. הזיכיון נרכש, הצעד הראשון לעבר המטרה הגדולה הושלם. אבל נועה לא הרגישה שמחה. בפנים היה רק כעס קר ומחושב.
בערב איתי התרץ שיש עבודה דחופה במוסך ויצא. נועה הבינה שזו ההזדמנות שלה. היא ידעה שבמוסך יש לו מחשב נייד ישן, שמחובר לענן האישי השני. הוא נהג להעלות לשם אנשי קשר וקבצים אישיים.
נועה הזמינה מונית ונסעה למוסך של איתי בפתח תקווה. התירוץ היה פשוט – להביא למיכל ארגז כלים שהשאירה שם, ומפתחות המוסך תמיד היו על מחזיק המפתחות המשותף.
במוסך ריח של שמן מנוע. נועה מצאה מהר את המחשב, הדליקה אותו וקפאה. על שולחן העבודה בער חלון של אפליקציית מסרים. איתי שכח להתנתק.
היא פתחה את השיחה האחרונה. השם שמולה היה “אבישג הראל”. אבל נועה זיהתה מיד את תמונת הפרופיל. זו הייתה ענת פלד, אשתו לשעבר של איתי, ממנה הוא נפרד עוד לפני שנועה ואיתי הכירו. ענת תמיד הייתה קטנונית וקנאית, וכשנפרדו, איתי השאיר לה כמעט הכול, רק כדי שתעלם מחייו. אבל נראה שהחמדנות של ענת לא יודעת שובע.
נועה התחילה לגלול במהירות בשיחה, והתמונה התחילה להשתנות.
“הבטחת להחזיר לי את החלק שלי בדירה ברגע שתפתח את העסק! – כתבה ענת. – לא אכפת לי מנועה שלך. אם לא תעביר היום מיליון שקלים, מחר אני מגישה תביעה לחלוקת הרכוש. תקופת השיתוף עוד לא נגמרה. עורך הדין אמר שנקפיא את החשבונות שלך מהר. העסק שלך ייסגר לפני שייפתח.”
איתי ענה: “ענת, שיהיה לך קצת מצפון. בפרידה השארתי לך את האוטו וכל החיסכון. את הדירה קנינו יחד, אבל לא השקעת שם שקל. עזרתי לך כמה שיכולתי. עכשיו כל שקל חשוב לי ולנועה. תרשה לי להפעיל את המאפייה, ובעוד חצי שנה אתחיל להחזיר לך את המיליון בתשלומים.”
“לא, היום! או שאני באה אליה לעבודה ועושה סצנה. תאסוף את החפצים שלך מהמוסך ותעוף מהחיים שלי, אבל תחזיר את הכסף!” – זו הייתה ההודעה האחרונה של ענת.
נועה קראה את ההודעות פעמיים. הכול התהפך בראש. לא הייתה שום מאהבת. הייתה סחיטה מלוכלכת של אשה לשעבר, שגילתה על הקנייה הגדולה והחליטה להרוויח, תוך ניצול חוסר הידע המשפטי של איתי. ואיתי, טיפש וגאה, רק ניסה להגן עליה ולפתור את הבעיה לבד, בלי לחשוף את האיום. בגלל זה הוא נפגש עם ענת בדירה, כדי למסור לה מסמכים ישנים על הדירה ההיא, בתקווה להוכיח לה שהוא צודק.
נועה סגרה את המחשב. המתח שאחז בה כל היום התפוגג. במקומו נכנסה נחישות. ענת פעלה אך ורק מתוך מניעים נמוכים – קנאה בחיים החדשים והמאושרים שלהם ובהצלחה. ונועה לא התכוונה לתת לה להרוס להם את המשפחה.
היא התקשרה למיכל:
– מיכל, תבטלי את התיאוריה על המאהבת. זה יותר גרוע. האשה לשעבר צצה וסוחטת את איתי בתביעת רכוש.
– ענת? העלוקה הזאת? – מיכל כעסה. – בסדר, נועה. לחברה שלי יש בעל שהוא עורך דין אזרחי מעולה. צילמת את ההתכתבות? תסעי הביתה, נוציא את הגברת הזו לאור.
כעבור יומיים נועה קבעה עם ענת פגישה בבית קפה קטן בפאתי ראשון לציון. איתי לא ידע על זה. כשענת נכנסה, מנידה ירכיים בביטחון ומחייכת ביהירות, נועה לא קמה.
– נו, סוף סוף הגברת בעצמה, – גררה ענת והתיישבה מולה. – איתי בכל זאת סיפר לך?
– לאיתי אין שום קשר, – נועה אמרה רגוע והניחה על השולחן תיקייה עבה. – זו הדפסה של ההתכתבות שלך עם בעלי. זה חומר לעבירה של סחיטה באיומים. וזה עותק של הסכם הממון ביני לבין איתי, ונסח טאבו.
הדירה שעליה את מדברת נקנתה על ידי איתי לפני הנישואים שלכם, מהכסף של הסטודיו שמכר עוד לפני שהכיר אותך. את אפילו לא רשומה שם. עורך הדין שלי בדק הכול. שום בית משפט בארץ לא יעקול רכוש פרטי שלו, ואת לא תקבלי כלום. זה היה בלוף, בתקווה שאיתי יפחד על המאפייה וייתן לך את כספי המשפחה.
הפנים של ענת התעוותו מזעם. כל היהירות נעלמה.
– את חושב שת חכמה? – היא לחשה. – אני אעשה לכם חיים קשים.
– לא תעשי. – נועה הביטה ישר בעיניים שלה. – אם תתקרבי שוב לבעלי, תשלחי הודעה אחת או תופיע ליד המאפייה שלנו, התלונה הזאת תלך ישר לפרקליטות. מבחינה משפטית אין לך שום מעמד. את עוזבת את החיים שלנו עכשיו. לנצח.
ענת חטפה תיק, קפצה מהכיסא ובלי להיפרד כמעט רצה החוצה. היא הבינה שהפסידה בכל החזיתות.
בערב נועה הכינה ארוחת ערב חגיגית. כשחזר איתי עייף אחרי העבודה, היא ניגשה, חיבקה אותו והניחה לפניו על השולחן את התיקייה.
– נועה… מה זה? – איתי הביט בתדהמה בניירות ואחר כך באשתו. – מאיפה זה?
– אני יודעת הכול, איתי, – נועה אמרה ברכות. – גם על ענת וגם על האיומים. שמעתי את השיחה שלכם כשרצתי הביתה לקחת את תעודת הזהות. בהתחלה חשבתי אלוהים יודע מה, אבל אחר כך מיכל ותמר ואני הבנו הכול. העניין עם ענת סגור. היא לא תפריע לנו יותר. עורך הדין של מיכל בדק – כל הטענות שלה בלוף.
איתי שתק כמה דקות. הוא כיסה את הפנים בידיים, וכשהרים את הראש, במבט שלו היו תודה והקלה.
– סלחי לי, – הוא אמר בשקט. – אני אידיוט. רציתי לפתור הכול לבד, לא רציתי לערב אותך. פחדתי שתיבהלי, או שתחשבי שאני עושה משהו מאחורי הגב שלך.
– אנחנו משפחה, איתי, – חייכה נועה והתיישבה לידו. – מעכשיו כל בעיה פותרים ביחד. בלי סודות.
כעבור שבועיים נפתחה המאפייה שלהם רשמית. נועה עמדה מאחורי הקופה, איתי סידר לחמניות טריות על המדף, ומיכל ותמר עזרו מאחורי הדלפק וקלטו הזמנות של הלקוחות הראשונים. לקראת ערב נגמרה כל התוצרת. נועה התיישבה לחשב את ההכנסה הנקייה הראשונה. איתי ניגש מאחור, הניח ידיים על הכתפיים ושאל בשקט:
– נו, הבוסית? יצאנו בפלוס?
נועה ספרה את השטרות, הכניסה אותם לקופה וחייכה:
– יצאנו, איתי. מספיק לשכירות של החודש הבא, ונשאר עודף. תכתוב למיכל שתגיע אלינו לארוחת ערב, נחגוג את יום העבודה הראשון.
