יומן שלי, אם הייתי רואה את הסצנה הזאת בסרט, הייתי מגלגלת עיניים. אבל כשזה קורה לך מול העיניים, זה לא מצחיק. זה פשוט סוריאליסטי.
הבוקר עמד איתי באמצע הסלון המרווח, הסתכל עליי בהתנשאות והרגיש כאילו זכה בפרס הגדול בלוטו. גבר בן חמישים, בטוח שהוא בשיא חייו, וכל השינויים הדרמטיים בחיים האישיים רק הוסיפו לו ביטחון עצמי מנצח.
“בלי דרמות, תמר,” הוא אמר בקול רך ומתנשא, תוך שהוא מכפתר את הז’קט שלו. “אנחנו מבוגרים. פגשתי אישה אחרת. אולי ניחשת, לא יודע… היא בת שלושים, ויש בינינו רגשות אמיתיים. אני לא רוצה לחיות במשחק כפול, אז אני אומר לך ישר: אנחנו מתגרשים, והחל מהיום אנחנו לא גרים ביחד.”
בת ארבעים וחמש, ישבתי בכורסת העור. אני יודעת להחזיק את עצמי. לא פרקתי ידיים, לא רצתי לכדורי הרגעה, לא ניסיתי לברר את העניינים. פשוט לגמתי בשקט מהקפה בכוס החרסינה וחיכיתי להמשך. השקט שלי קצת בלבל אותו, אבל הוא התאושש מהר.
“הדירה, כמו שאת יודעת, שלי. מלפני הנישואים,” הוא הדגיש את המילה האחרונה כאילו קובע מסמר בקיר. “אני לא חיה, אני לא זורק אותך לרחוב באמצע הלילה. אני נותן לך יומיים לארוז. סוף השבוע כולו שלך. אני אסע עם שירה לצימר, כדי לא להפריע לך. ביום ראשון בבוקר אנחנו נכנסים לפה. היא לא צריכה את הדמעות שלך, את ההיסטריות ואת האנרגיות הזרות בבית. מקווה שתספיקי לפנות את השטח?”
“עד יום ראשון?” שאלתי בקול רגוע. “בדיוק. יספיק לי יומיים.”
הוא הנהן בסיפוק. הוא אהב את זה שהגירושים מתנהלים בתרבותיות. הוא תמיד חשב שהוא גבר נדיב.
הנדיבות של איתי, אגב, תמיד נגמרה איפה שהתחילו הכספים שלו. כל חמש עשרה שנות הנישואים הוא לא פספס הזדמנות להזכיר לי שבאתי “לשטח שלו”.
רק שהשטח הזה, לפני חמש עשרה שנה, היה קופסת בטון קודרת עם שלושה חדרים, בלי רהיטים, בלי שמץ של נעימות. איתי נהג להצהיר בגאווה שהעיקר זה המטרים הרבועים, ואפשר לישון גם על מזרן. הוא היה קמצן פתולוגי בנוגע לבית. את כל הכסף האישי שלו הוא חסך למכוניות יקרות, שאותן, בחוכמתו, רשם על שם האימא שלו, רונית.
אני, אישה עם הכנסה נאה וטעם מעולה, לא התכוונתי לחיות בתנאים ספרטניים. הייתי צריכה נוחות. כבר בחודשים הראשונים של הנישואים ריהטתי את כל הדירה לגמרי, מקצה לקצה, על חשבון החסכונות האישיים שלי.
אני הזמנתי את הרהיטים לחדרים ואת המטבח האיטלקי בסגנון קלאסי, זה שלעולם לא יוצא מהאופנה. אני בחרתי את המוצרים המובנים האיכותיים, שילמתי על הנחת הפרקט היקר, קניתי נברשות ותפרתי וילונות כבדים שהשתלבו בצורה מושלמת בעיצוב.
ואז התחילה לי התחביב – עתיקות. במהלך כל הנישואים רכשתי לאט לאט חפצים אלגנטיים. איתי רק חייך בביטול: “הכסף שלך, אספני האבק שלך, תשחקי. המוצגים המוזיאוניים האלה לא מעניינים אותי.”
אבל הוא ביקש מהאימא שלו שתגיע בסוף השבוע, כשאני אמורה לארוז.
“אמא, אנחנו מתגרשים. הכול יהיה תרבותי. אבל שיהיה מי שיסתכל על תמר, שהיא לא תיקח שום דבר מיותר מהבית שלי.”
“ברור, ילד שלי. אני תמיד בצד שלך,” אמרה רונית.
אבל הגורל אוהב לצחוק. בשבת בבוקר, כשהחמות התכוננה לנסוע אלינו, לחץ הדם שלה קפץ בחדות. היא נאלצה להזעיק אמבולנס, והרופאים הורו לה מנוחה מלאה. המפקחת הורדה מהמשחק.
ואיתי באותה שעה ארז את החפצים שלו לתיק עור, ובמקביל נתן לי הוראות אחרונות.
“אז ככה, תמר,” הוא עצר באמצע המסדרון והביט סביב על “הנחלה”. “קחי את הבגדים שלך, את הקוסמטיקה, את האגרטלים. רק בלי ונדליזם.”
נשענתי על מזוזת הדלת, שלובות ידיים: “למה הכוונה בונדליזם?”
“את המוצרים המובנים אל תיגעי. הם הותקנו בשביל המטבח הזה, אז הם עכשיו חלק מהדירה שלי. תנור, מדיח – הכול נשאר במקום, התרגלתי אליהם. וגם השידה העתיקה ההיא בחדר השינה – תשאירי אותה.”
“שידה?” הרמתי גבה. “קראת לה עצים להסקה.”
“שירה תתאהב בה,” הוא קטע. “היא בכלל מתלהבת מהעיצוב. היא אומרת שיש לי טעם מצוין. אז אל תהרסי את הפנים.”
שירה אכן הייתה בהתלהבות. בחורה בת שלושים, מנהלת קבלה במספרה, באמת האמינה שהיא שלפה כרטיס מנצח. איתי נראה לה אמיד ומעודן. בכל התמונות באינסטגרם הוא הצטלם בביטחון, על כורסת עור עמוקה, ליד ציורים יקרים, או נשען על אותה שידה עתיקה מגולפת. שירה הייתה בטוחה לחלוטין שהיא עוברת לארמון מפואר של גבר עשיר שיבטיח לה חיים קלים.
“בכיף, איתי,” חייכתי חיוך קר וחמקמק. “אקח רק את שלי.”
“יפה. טוב שבא בלי שערוריות. תמיד ידעתי שאת חכמה ושלא תלכי נגד הכוח שלי. לא צריך להשאיר מפתחות, ביום ראשון אני פשוט אחליף את המנעולים,” הוא אחז בתיק ויצא מהדלת, בציפייה מתוחה לחזרה ניצחת עם האישה החדשה.
כשאיתי כבר התמקם עם שירה בחדר בספא בצפון, הוא קיבל הודעה מאמא שלו.
“איתי, לא מצליחה לתפוס אותך. לחץ דם, באו אליי עם אמבולנס, אני לא יכולה לנסוע אליכם ולפקח על תמר.”
איתי קילל בשקט. לבטל את הנופש עם המאהבת החדשה הוא לא יכול ולא רצה. “תמר לא תיקח כלום. היא לא מהסוג הזה,” הוא חשב, והשיב לאמא הודעה שגרתית: “שמרי על עצמך.”
ובינתיים, מיד אחרי שאיתי עזב, הרמתי טלפון למספר שהכנתי כבר אתמול בערב.
“הלו, זו תמר, התקשרתי אליכם אתמול. כן, אותו כתובת. אני מצפה לכם בעוד שעה. צריך את המשאית הכי גדולה שיש לכם. כן, עם ציוד. יהיה צריך לפרק הרבה.”
אחרי השיחה אישרתי את ההזמנה של מחסן אישי לאחסון חפצים. ביומיים האלה שקבע לי בעלי לשעבר כדי להתפנות, אי אפשר היה למצוא דירה טובה להשכרה לטווח ארוך. אז החלטתי שבתקופה הראשונה אגור אצל אמא, עד שאמצא מקום מתאים.
בצהריים נכנסו לדירה שישה גברים חסונים בסרבלי עבודה. איתם הגיעו חשמלאי מקצועי ומומחה להרכבה ופירוק של רהיטים.
“מאיפה מתחילים, גברת?” שאל מנהל העבודה, וסקר את היקף המשימה.
“מתחילים מהכול,” עניתי ברוגע. “מורידים דלתות מהמטבח. מוציאים את הכיריים, את התנור, את קולט האדים, את המיקרוגל ואת המדיח. אחר כך – הספות, חדר השינה. את העתיקות אורזים בשלוש שכבות בועות, אני אבדוק כל פינה בעצמי.”
העבודה רתחה. בדירה נשמעו זמזום של מברגות ורשרוש של ניילון נצמד. זה לא היה איסוף היסטרי של חפצים של אישה נבזית – זו הייתה פעילות לוגיסטית קרה ומדויקת. ניהלתי את התהליך כמו גנרלית.
מהחלונות נעלמו הווילונות הכבדים, מהקירות הורידו תמונות. החשמלאי ניתק והוריד נברשות וזרועות תאורה יקרות, והשאיר במקומן נורות חשופות.
הפרקט האיטלקי חרק מתחת למגפיים הכבדים של ההובלות, שהוציאו את ספת העור, את הארון, את השידה המגולפת ואת כל מכשירי החשמל. הדירה איבדה במהירות את הברק שלה, ונהפכה בחזרה לאותה קופסת בטון הדיה וקודרת שהייתה לפני חמש עשרה שנה.
בערב שבת המשאית הענקית, שחנתה ליד הכניסה, הייתה מפוצצת עד אפס מקום. מנהל העבודה, שניגב זיעה מהמצח, עלה לקומה בפעם האחרונה. עמדתי באמצע המטבח המרוקן.
“גברת,” אמר הבחור, מתנשף. “בעיה. במשאית לא נכנס עוד שום דבר, אפילו לא קופסת גפרורים. דחסנו עד התקרה, בקושי סגרנו דלתות. נשארו לנו שולחן האוכל ושרפרף. שיהיו צריכים להזמין משאית שנייה?”
הבטתי בשולחן העץ החסון ובשרפרף הבודד שלידו.
“לא, לא צריך,” חייכתי. “תשאירו. זו תהיה מתנת הפרידה שלי לזוג הטרי. הם צריכים במה לבנות עליה את העתיד הבהיר שלהם.”
הבטתי עוד פעם בקירות החשופים עם החוטים הבולטים, ויצאתי, סגרתי אחריי את הדלת.
יום ראשון בבוקר היה שטוף שמש. איתי החנה את המכונית ליד הבניין, פתח בנימוס את הדלת לשירה ועזר לה להוציא מזוודות. היא התכוננה לחצות את הסף של דירה מפוארת בתור הגברת החדשה של הבית.
“נו, הגענו הביתה, מתוקה שלי,” הכריז איתי בחגיגיות וסובב את המפתח במנעול.
הוא פתח את הדלת לרווחה והשאיר לשירה להיכנס ראשונה.
היא עשתה שני צעדים לכניסה. קליק-קליק. קול העקבים שלה הדהד כמו הד חריף באוזניים בכל הדירה הריקה.
שירה קפאה. איתי, שצעד אחריה, התנגש בה והרים את עיניו בזעם. המילים נתקעו בגרונו.
מולם נמתחה דירה ריקה לחלוטין. בסלון לא היו רהיטים, לא טלוויזיה, לא תמונות, לא וילונות. במקום הנברשת המפוארת התנודדה בתקרה נורה חשופה ועצובה. מחדר השינה זהרה ריקנות – בלי מיטה, בלי השידה העתיקה ששירה כל כך אהבה.
איתי מיהר בהלם למטבח. במקום המטבח האיטלקי היקר עם המוצרים המובנים, שעמד שם ביום שישי, עכשיו בלטו צנרת מים ורוזטות שחורות.
באמצע השקט המצלצל עמדו רק שולחן אחד ושרפרף אחד. על השולחן החזירו את המפתחות שלי בבוהק של מט.
“איתי…” קולה של שירה נסדק והפך לצווחה דקה. היא הסתובבה אליו לאט. פניה התעוותו בהבעה של אי הבנה וזעם גובר. “מה זה? איפה הכול? איפה הרהיטים? איפה מכשירי החשמל?!”
“תמר…” הוא רק הצליח למלמל, וניד את מבטו מהרצפה לקירות הריקים.
“אמרת שיש לך דירה מאובזרת! אמרת שנחיה בנוחות! על מה אנחנו אמורים לישון בלילה, בתורות על השרפרף הזה? אז תזמין עכשיו רהיטים חדשים!”
איתי בלע את הרוק בקושי. הוא הבין מצוין שאין לו כסף לרהיטים חדשים, בטח לא ברמה כזאת. כל החסכונות שלו היו תקועים במכונית שנרשמה על שם אמא, ועד המשכורת הבאה נותרו עוד שבועיים. בשביל לרהט מחדש דירת שלושה חדרים, אפילו עם הארונות והמיטות הכי זולים, הוא יצטרך לקחת הלוואה ענקית. והלילה הם יצטרכו לישון או על הרצפה בדירה הזאת, או לנסוע לדירת הסטודיו השכורה של שירה.
נשענתי על הקיר, נזכרתי במילים שאיתי אמר לי בשיחה האחרונה: “אקח רק את שלי…” והאישה לשעבר באמת עמדה במילתה: היא לא נגעה בקירות שלו. היא לקחה רק את מה שהיה שייך לה…
אתם יודעים, תמיד הצחיקו אותי הסבל הקרטוני הזה ממלודרמות זולות. אה, הוא הביא אחרת! אקח תיק קטן, ארים את הראש בגאווה, אמחק דמעה ואלך אל השקיעה, ואשאיר להם את כל מה שהשגתי בעמל. למה שבחורה מבוגרת וממומשת תצטרך לממן את האושר של מישהי אחרת? גאווה זה לא לעזוב עם מזוודה אחת, ולתת בחינם את הנוחות שלי לבן אדם אחר. גאווה זה לקחת את מה שקנית בקיזוז הכספים שלי, ולהשאיר לחצוף בדיוק את מה שמגיע לו. איתי כל כך התגאה ב”מטרים הרבועים שלפני הנישואים” שלו? בבקשה. החזרתי לו את קופסת הבטון בדיוק כמו שהייתה. תהנו, ילדים.
