אז תקשיבו, איתי ארז עמד באמצע הסלון שטוף האור, הביט באשתו באדנות והרגיש כאילו הרגע זכה בפרס הגדול בלוטו. בן חמישים, בשיא הכושר, והשינוי העצום שהתחיל בחיים שלו רק חיזק את הביטחון המנצח.
“בלי דרמות, נויה,” הוא אמר בטון קטיפתי ומתנשא, תוך כדי שמהדק כפתור בז’קט. “אנחנו מבוגרים. פגשתי מישהי אחרת. אולי ניחשת, אני לא יודע. בקיצור, היא בת שלושים, ויש בינינו רגשות אמיתיים. אני לא רוצה לנהל כפילות, אז אני אומר ישר: אנחנו מתגרשים, ומהיום אנחנו לא גרים ביחד.”
נויה, בת ארבעים וחמש, ישבה בכורסת העור. היא לא עיקמה ידיים, לא רצה לטיפות הרגעה, לא ניסתה לעשות שערורייה. היא פשוט לגמה מהקפה בספל החרסינה וחיכתה להמשך. הרוגע שלה קצת ערער את איתי, אבל הוא התאושש מהר.
“הדירה, כמו שאת יודעת, שלי. לפני הנישואים,” הוא הדגיש את המילה האחרונה כמו קובע מסמר. “אני לא מפלצת, אני לא אזרוק אותך לרחוב בלילה. את מקבלת יומיים לאריזה. הסופ”ש כולו שלך. אני נוסע עם שירה לראש פינה. ביום ראשון בבוקר אנחנו נכנסים לכאן. היא לא צריכה דמעות, היסטריות ואנרגיות זרות בבית. מקווה שתספיקי לפנות את השטח?”
“עד יום ראשון?” שאלה נויה בקול רגוע. “בסדר גמור. מספיק לי יומיים.”
איתי הנהן בסיפוק. הוא אהב שתהליך הגירושים מתנהל בצורה כל כך מכובדת. הוא תמיד חשב על עצמו כעל גבר נדיב. אבל הנדיבות שלו נגמרה בדיוק איפה שהתחילו הכספים האישיים שלו. במשך חמש עשרה שנות נישואים הוא לא החמיץ הזדמנות להזכיר לנויה שהיא באה “לשטח שלו”. רק שהשטח הזה, לפני חמש עשרה שנה, היה קופסת בטון קודרת עם שלושה חדרים, כמעט בלי רהיטים ובלי שמץ של נעימות. איתי נהג להכריז שהעיקר זה מטרים רבועים, ואפשר לישון גם על מזרן. הוא היה קמצן פתולוגי כשזה נגע לבית. את כל הכסף הפרטי שלו הוא שם במכוניות יקרות, שבזהירות מרובה רשם על שם אמא שלו, פנינה.
נויה, אישה עם הכנסה נאה וטעם מצוין, לא הייתה מוכנה בשום אופן לחיות בתנאים ספרטניים. היא הייתה זקוקה לנוחות. בתוך החודשים הראשונים של הנישואים היא ריהטה את כל הדירה, מהתחלה ועד הסוף, מחסכונות אישיים. היא הזמינה רהיטים לחדרים ומטבח איטלקי שלם, בסגנון קלאסי שלעולם לא יוצא מהאופנה. היא בחרה מכשירי חשמל מובנים איכותיים, שילמה על הנחת פרקט יקר, קנתה נברשות ותפרה וילונות כבדים בהזמנה אישית, בהרמוניה מושלמת עם הבית. ואז היא פיתחה תחביב: עתיקות. לאורך כל הנישואים היא רכשה לאט לאט חפצים אלגנטיים. איתי רק חייך בביטול: “הכסף שלך, אספני האבק שלך, תשחקי. אני לא צריך את מוצגי המוזיאון האלה.”
ובכל זאת, הוא ביקש מאמא שלו שתבוא בסוף השבוע, בזמן שנויה אמורה לארוז. “אמא, אנחנו מתגרשים. יהיה הכול מכובד. אבל סתם ליתר ביטחון, תשגיחי על נויה, שהיא לא תיקח שום דבר מיותר מהבית שלי.”
“ברור, איתיקו. אני תמיד בצד שלך,” ענתה פנינה.
אבל לגורל יש חוש הומור מוזר. בשבת בבוקר, בדיוק כשפנינה התכוננה לנסוע אל הדירה של הבן, לחץ הדם שלה זינק פתאום. הוזעק מד”א, והרופאים הורו מנוחה מוחלטת במיטה. המפקחת יצאה מהתמונה.
בינתיים איתי ארז תיק עור ונתן לאשתו את ההנחיות האחרונות. הוא עצר באמצע המסדרון, הסתכל על הנכסים שלו ואמר:
“נויה, קחי בגדים, קוסמטיקה, אגרטלים, כל הדברים הקטנים שלך. רק בלי ונדליזם.”
נויה נשענה על משקוף הדלת ושילבה ידיים. “למה אתה מתכוון בונדליזם?”
“אל תיגעי במכשירים המובנים. הם הותקנו בהתאמה למטבח הזה, אז עכשיו הם חלק מהדירה שלי. תנור, מדיח – הכול נשאר במקום, התרגלתי אליהם. ואת השידה העתיקה בחדר השינה גם כן תשאירי.”
“שידה?” נויה הרימה גבה. “קראת לה עצי הסקה.”
“שירה תאהב אותה,” חתך איתי. “היא בכלל מתה על העיצוב. היא אומרת שיש לי טעם מעולה. אז אל תהרסי לי את האינטריור.”
ושירה באמת הייתה מאושרת. בת שלושים, מנהלת קבלה במספרה, היא באמת האמינה שהיא שלפה כרטיס מזל. איתי נראה לה גבר אמיד, רציני ואסתט. בכל התמונות באינסטגרם הוא הצטלם באלגנטיות – פעם בכורסת עור עמוקה, פעם מול ציורים יקרים, ופעם נשען על אותה שידה עתיקה ומגולפת. שירה הייתה בטוחה לגמרי שהיא עוברת לארמון מפואר של גבר עשיר, שייתן לה חיים טובים.
“שיהיה כמו שאתה אומר, איתי,” חיוך קר וכמעט בלתי מורגש נס על שפתיה של נויה. “אני אקח רק את שלי.”
“איזה יופי. טוב שאין שערוריות. תמיד ידעתי שאת חכמה, ולא תילחמי בכוח שלי. את המפתחות את לא צריכה להשאיר, ביום ראשון אני פשוט מחליף מנעולים.” הוא תפס את התיק ויצא, כשהוא כבר חוגג בראשו את החזרה הניצחת עם האישה החדשה.
כשאיתי כבר התמקם עם שירה בצימר עם ספא בראש פינה, הוא קיבל הודעה מאמא: “איתיקו, לא מצליחה להשיג אותך. לחץ דם, מד”א הגיע, אני לא יכולה לנסוע לפקח על נויה.”
איתי קילל בשקט. הוא לא יכול ולא רצה לבטל את החופשה עם שירה. “נויה לא תיקח כלום, היא לא מהסוג הזה,” הוא חשב, ושלח לאמא הודעה קצרה: “תשמרי על עצמך.”
בינתיים, מיד אחרי שאיתי יצא, נויה חייגה למספר שהכינה ערב קודם.
“הלו, נויה, התקשרתי אליכם. כן, אותו כתובת. אני מצפה לכם בעוד שעה. את המשאית הכי גדולה שיש לכם. כן, עם כלים. הולך להיות פירוק רציני.”
אחרי השיחה היא אישרה גם מחסן לאחסון חפצים אישיים. ביומיים שקיבלה כדי לצאת, היה בלתי אפשרי למצוא דירה טובה ופנויה לשכירות ארוכה. אז היא החליטה שתגור אצל אמא שלה עד שתמצא משהו מתאים.
בצהריים נכנסו לדירה שישה גברים חסונים בסרבלי עבודה. איתם הגיע חשמלאי מקצועי ומומחה להרכבת רהיטים ופירוקם.
“מאיפה נתחיל, גברת?” שאל הבריגדיר במבט ענייני.
“נתחיל מהכל,” ענתה נויה בשלווה. “מורידים את דלתות המטבח. מוציאים כיריים, תנור, קולט אדים, מיקרוגל ומדיח כלים. אחר כך הרהיטים, כולל חדר השינה. עתיקות – עטיפה משולשת, אני אבדוק כל פינה בעצמי.”
העבודה רתחה. בבית נשמעו רעש של מברגות ורשרש של סרט אריזה. זה לא היה איסוף היסטרי של אישה נעלבת, אלא מבצע לוגיסטי קר ומדויק. נויה ניהלה את העניינים כמו גנרלית. הווילונות הכבדים ירדו מהחלונות, הציורים ירדו מהקירות, החשמלאי ניתק נברשות ופמוטי קיר והשאיר במקומם נורות רגילות. הפרקט האיטלקי חרק מתחת למגפי המובילים, שנשאו החוצה ספת עור, ארון, שידה מגולפת ומכשירי חשמל. הדירה איבדה את הברק שלה, והפכה שוב לקופסת הבטון הקודרת והריקה שהייתה לפני חמש עשרה שנה.
לקראת מוצאי שבת, המשאית הענקית שחנתה ליד הכניסה הייתה מלאה עד אפס מקום. הבריגדיר ניגב את הזיעה מעל המצח ועלה לקומה בפעם האחרונה. נויה עמדה באמצע המטבח הריק והמרוקן.
“גברת, יש בעיה,” הוא אמר בכבדות. “במשאית אין מקום אפילו לקופסת גפרורים. דחסנו הכול עד התקרה, ובקושי סגרנו את הדלתות. נשארו כאן שולחן אוכל ושרפרף. להזמין משאית שנייה?”
נויה הביטה בשולחן העץ החסון ובשרפרף הבודד לידו.
“לא צריך,” היא חייכה. “תשאירו. זו מתנת הפרידה שלי לזוג הטרי. הם צריכים על מה לבנות את העתיד.”
היא העיפה מבט אחרון בקירות החשופים ובחוטים הבולטים, יצאה מהדירה וסגרה את הדלת מאחוריה.
יום ראשון התחיל בשמש. איתי החנה את האוטו ליד הכניסה, פתח לשירה את הדלת באדיבות ועזר לה להוציא מזוודות. היא התכוננה לחצות את הסף של הדירה המפוארת בתור הגברת החדשה.
“אז הנה, הגענו הביתה, יקירה,” הוא הכריז בחגיגיות, פתח את הדלת והניח לה להיכנס קודם.
שירה נכנסה שני צעדים למסדרון. קליק-קליק. העקבים שלה הדהדו בכל הדירה הריקה. היא קפאה. איתי, שהלך מאחוריה, התנגש בה והרים את העיניים. המילים נתקעו לו בגרון.
לפניהם נמתחה דירה ריקה לגמרי. בסלון לא היה רהיט, לא טלוויזיה, לא ציורים, לא וילונות. במקום נברשת קריסטל מפוארת התנדנדה מהתקרה נורה חשופה. מחדר השינה פערה ריקנות – לא מיטה, לא שידת העתיקות ששירה כל כך אהבה.
איתי המזועזע רץ למטבח. במקום שבו ביום שישי עמד מטבח איטלקי יקר עם מכשירים מובנים, עכשיו בלטו צינורות מים ושקעים שחורים. באמצע החלל הדומם עמדו שולחן אחד ושרפרף אחד. על השולחן נחו המפתחות של נויה.
“איתי…” קולה של שירה נשבר והפך לצווחה. היא הסתובבה אליו לאט, ופניה התעוותו מחוסר הבנה ומזעם הולך וגובר. “מה זה?! איפה הכול? איפה הרהיטים? איפה מכשירי החשמל?!”
“נויה…” הוא רק הצליח לגמגם, מביט מהרצפה אל הקירות הריקים.
“אמרת שיש לך דירה מסודרת! אמרת שנחיה בנוחות! אנחנו נשן על השרפרף הזה בתורות?! אז תזמין עכשיו רהיטים חדשים!”
איתי בלע רוק. הוא הבין היטב שאין לו כסף לרהיטים חדשים, ובוודאי לא ברמה הזאת. כל החיסכון שלו היה במכונית רשומה על שם אמא, ונשארו עוד שבועיים למשכורת. כדי לרהט מחדש דירת שלושה חדרים, אפילו בארון ובמיטה הכי זולים, הוא יצטרך לקחת הלוואה ענקית. והלילה הקרוב הם יישנו על הרצפה בדירה הזאת, או שיסעו לדירת החדר הקטנה והשכורה של שירה.
איתי נשען על הקיר ונזכר במילים האחרונות של נויה בשיחה ביניהם: “אני אקח רק את שלי.” ואשתו לשעבר עמדה במילתה. היא לא נגעה בקירות. היא לקחה רק את מה שהיה שלה.
אתם יודעים, תמיד הצחיקו אותי הסבל הקרטוני ממלודרמות זולות. “אוי, הוא הביא אחרת! אני אארגן תיק, ארים את הראש, אמחה דמעה ואלך אל השקיעה, ואשאיר להם הכול שהשגתי בעמל רב.” למה שאישה בוגרת וממומשת תהיה ספונסרית של האושר של מישהו אחר? גאווה זה לא לעזוב עם מזוודה אחת ולתת לאקס במתנה את הנוחות שלך. גאווה זה לקחת את מה שקנית בכסף שלך, ולהשאיר לחצוף בדיוק מה שמגיע לו. איתי כל כך התגאה במטרים “שלפני הנישואים” שלו? בבקשה, נויה החזירה לו את קופסת הבטון במצבה המקורי. שיהיה נעים, חברים.
