הטלפון פרץ בצלצולים בשש וחצי בבוקר, כשנועה עוד עמדה במסדרון עם נעל אחת ביד. על המסך – ‘מעיין’. היא לא ענתה עד שנעלה את הנעל השנייה, ואז בכל זאת לחצה והצמידה את הטלפון לכתף.
— נועה, אני צריכה בדחיפות ארבעים אלף. גיא נוסע לקייטנת שפות, ועוד מורה פרטי למתמטיקה, את יודעת מה המחירים היום.
לא ‘שלום’, לא ‘איך את’. מיד ארבעים אלף וגיא.
— בוקר טוב, — אמרה נועה.
— כן, בוקר טוב. אז מה, תעבירי היום? כי המקום בקייטנה ייעלם.
***
את גיא הביאו אליה בחורף, כשהיה בן שנתיים ושלושה חודשים. מעיין עמדה בפתח עם תיק על הכתף ועגלה שבה ישן האחיין, ודיברה מהר, כאילו פחדה שיקטעו אותה.
— נועה, רק לחודשיים. אין לי שום אפשרות כרגע. אור עזב, אין כסף, אני צריכה לחפש עבודה, ואיתו לאן אני אלך? אמא אמרה שאת פנויה, לך יותר קל.
פנויה. המילה הזאת נדבקה לנועה במשפחה כמו תג מחיר שאי אפשר לקלף. בת שלושים ואחת, סטודיו משלה בבת ים, חשבונאית בחברת בנייה, לא נשואה, בלי ילדים. כלומר — פנויה. כלומר — יותר קל.
— מעיין, יש לי עבודה. אני יוצאת מהבית בשש, חוזרת בשמונה.
— אבל יש גן! אני אזרוק לך כסף כשאמצא עבודה. נועה. נו, אחותי.
אמא התקשרה באותו ערב.
— את תזרקי את האחות שלך עם ילד לרחוב? הבעל ברח, היא הרוסה. ואת לבד לגמרי, לא קשה לך. אלוהים לא נתן לך ילדים — אז תעזרי לפחות לאחיין.
אלוהים לא נתן. גם זה נאמר. דרך אגב, כמו על מזג האוויר.
נועה לקחה את גיא לחודשיים.
החודשיים נמתחו כל כך, עד שנועה הפסיקה לספור אותם. בהתחלה מעיין ‘חיפשה עבודה’. אחר כך מצאה, אבל ‘לא הסתדר עם הבוס’. אחר כך נסעה לאילת ‘להתאוורר, אני כמעט השתגעתי’. מאילת שלחה תמונות — היא על סירה, היא עם איזה גבר שזוף, היא במסעדה. כסף היא לא שלחה.
גיא נכנס לגן ליד הבית של נועה. נועה קמה בחמש כדי להספיק להלביש אותו, לקחת אותו ולהגיע לעבודה. הוא חלה הרבה, כמו כל ילדי הגן, ואז נועה לקחה יום חופש על חשבונה או ישבה בלילות עם דוחות, כדי להיות איתו ביום. קנתה לו מיטת תינוק, ואחר כך פתחה ספת מיטה, כי מיטת התינוק הייתה קטנה מדי. נעליים, מעילים, כובעים — הכול נקנה מעצמו, בלי חשבונות, כי אי אפשר שילד יסתובב בסמרטוטים.
מעיין הופיעה פעם בחודשיים-שלושה. הביאה צעצוע, מעכה את גיא בחיבוקים, בכתה ‘כמה התגעגעתי אליך, שמש שלי’, ואחרי שעתיים נסעה — היו לה ‘עניינים’, ‘פגישה’, ‘מישהו חדש, את לא מאמינה איזה’.
— היית יכולה לפחות להשאיר כסף לחיתולים, — אמרה נועה פעם.
— נועה, עכשיו ממש קשה לי. כשאתחיל לעבוד — אחזיר הכול, שקל לשקל.
גיא קרא לנועה ‘אימא נועה’. מעצמו, אף אחד לא לימד. היא ניסתה לתקן בהתחלה, אמרה ‘אני דודה’, אבל הוא לא הבין, והיא הפסיקה.
הוא נרדם על הכתף שלה כשהיא הקריאה לו את ‘מעשה בחמישה בלונים’. הוא ידע את כל האותיות בעל פה עד גיל ארבע, כי נועה סידרה לו אותיות מגנטיות על המקרר. הוא בכה כשהיא יצאה לעבודה, וחיכה לה בפתח כשחזרה.
חמש שנים.
מעיין לקחה אותו בחזרה בקיץ, לפני תחילת הלימודים. היא הגיעה נראית אחרת — מלאה יותר, בבגדים נאים, עם בעל חדש בשם דור, שחיכה במכונית.
— זהו, נועה, אני מוכנה. לדור יש פרנסה, יש לנו דירה, אני אשים את גיא בבית ספר רגיל, יש לידינו בית ספר טוב. תודה לך, כמובן, ממש עזרת לי.
— מעיין, הוא בן שבע. הוא גר כאן כל החיים.
— הוא הבן שלי. למה את מתנהגת כמו זרה. ילד צריך להיות אצל אמא שלו.
גיא לא רצה לנסוע. הוא נצמד לסוודר של נועה, יילל כל כך שהשכנים הציצו החוצה. מעיין תלשה את האצבעות שלו בעצבים.
— גיא, די כבר, אל תעשה בושות. נוסעים לאמא, אצל אמא תראה כמה כיף, תהיה לך חדר משלך.
נועה ישבה על הרצפה במסדרון בזמן שהם ירדו במדרגות. היא שמעה את גיא בוכה. אחר כך נטרקה דלת הכניסה, והשתתק.
היא אספה את האותיות המגנטיות שלו מהמקרר לתוך קופסת נעליים. הניחה בארון, על המדף העליון.
שלוש שנים מעיין כמעט לא התקשרה. בראש השנה — ‘חג שמח’ שבשגרה, ביום הולדת של נועה — לפעמים נזכרה, לפעמים לא. את גיא היא לא הביאה אליה.
‘נועה, לא נוח, לחצות את כל העיר, הוא עסוק, יש לו חוגים’.
נועה נסעה לבד. הביאה מתנות, טיילה איתו בפארק ליד הבית שלהם בסופי שבוע, כשמעיין אישרה. גיא גדל, כבר התבייש להתחבק ברחוב, אבל בפארק, כשלא ראו אותם, הוא עדיין לקח אותה ביד.
ואז גם הפגישות האלה פסקו. פעם מעיין ‘נסעה לצימר עם דור’, פעם ‘גיא אצל מורה פרטי’, ופעם פשוט לא ענתה.
והנה — שש וחצי בבוקר. ארבעים אלף.
— מעיין, רגע. איזה ארבעים אלף?
— אני אומרת לך. קייטנה, מורה פרטי, ועוד צריך לקנות לו בגדים, הוא גדל מכול. כרגע קשה לי, דור משקיע בעסק, הכול תקוע אצלו. ואת אוהבת אותו. גידלת אותו. לך לא קשה.
את ה‘גידלת אותו’ נועה שמעה בפעם הראשונה מזה שלוש שנים. פעם זה היה ‘הוא הבן שלי’, ‘ילד צריך להיות אצל אמא’. ועכשיו, כשצריך כסף — ‘גידלת אותו’.
— ומה עם דור? אמרת שהוא מרוויח.
— אני מסבירה לך — הכול אצלו בעסק. ובכלל, מה הקשר לדור? זה לא הילד שלו. של אור. כלומר, שלי.
— ומה עם אור? זה הבן שלו. שישלם מזונות.
בשפופרת נשמעה אנחה כבדה, קרועה.
— נועה, את צוחקת עליי? לא ראיתי את אור כבר מאה שנה, איפה אני אחפש אותו? אני מבקשת ממך, כבן אדם. אחותך. יש לך משכורת, יש לך קריירה, את גרה לבד, מוציאה על עצמך בלבד. ואני אמא, יש לי ילד.
— יש לך ילד כבר עשר שנים. גיא לא נולד אתמול.
— אז מה? ילדים דורשים כסף כל הזמן! את לא יודעת, כי אין לך ילדים משלך!
הנה זה. נועה בכלל לא הופתעה. ידעה שזה יישמע, חיכתה, ובכל זאת — כמו שפכו עליה מים רותחים.
— אין לי ילדים משלך, — חזרה נועה. — בגלל זה גידלתי את שלך חמש שנים.
— שוב את עם הסיפור הישן! עברו מאה שנה! מה את חוזרת על זה שוב ושוב — גידלתי, גידלתי. מה, הכרחתי אותך? את לקחת לבד!
נועה איחרה לעבודה באותו בוקר. ישבה במסדרון על שרפרף, עם נעליים ומעיל, וספרה.
היא אף פעם לא ספרה לפני זה. לא רצתה. אבל עכשיו לקחה פתק שעליו היה כתוב מרשם מרופא המשפחה, הפכה אותו והתחילה לכתוב על הגב.
הגן — היא שילמה בעצמה, לא היו לה הנחות, ילד של מישהו אחר בלי מסמכים על שמה. אחד. בגדים ונעליים — כל עונה. שתיים. צעצועים, ספרים, חוגים. תרופות — גיא שכב עם דלקת ריאות בגיל שש, והיא לקחה חופש על חשבונה. שיניים — לקחה אותו לרופא שיניים פרטי, כי בקופת החולים היה תור לחודש. מיטת תינוק, ספה, מצעים, כלים של ילדים.
יצא שבחמש שנים היא הוציאה מהכיס שלה כל כך הרבה, שעל הכסף הזה אפשר היה לא לעבוד שנה שלמה.
ומעיין לא נתנה שקל אחד. אף פעם. לא לחיתולים, לא למעיל, לא לתרופות.
ועכשיו היא ביקשה ארבעים אלף. היום. כדי שהמקום בקייטנה לא ייעלם.
נועה קיפלה את הפתק לארבע והכניסה לתיק.
בערב מעיין התקשרה שוב. הפעם רגועה יותר, מתחילה מרחוק.
— נועה, נו, חשבת? אני לא מתעקשת על ארבעים. גם שלושים. גם עשרים וחמישה, רק בשביל הקייטנה.
— אני לא אתן, מעיין.
שתיקה.
— מה זאת אומרת, לא תתני?
— במובן הפשוט. לא אתן לא ארבעים ולא עשרים וחמישה. את האמא שלו. לקחת אותו כשנוח לך. עכשיו תפרנסי אותו לבד.
— נועה! — הקול זינק. — איך יש לך חוצפה! זה גיא! נשאת אותו על הידיים!
— נשאתי. חמש שנים. בחינם. ואת בזמן הזה שטת על סירה באילת. ביקשתי אז שתשאירי לי לחיתולים — זוכרת מה ענית? ‘כשאשתקע — אחזיר’. איפה הכסף שלי, מעיין? שקל לשקל, הבטחת.
— את… את מחטטת בעבר? לא היה לי ראש לזה אז! החיים שלי קרסו!
— ושלי לא קרסו? קמתי בחמש. הגשתי דוחות בלילות, כדי להיות איתו ביום. שלוש שנים לא התחתנתי, כי איזה גבר צריך אישה עם ילד של מישהו אחר, שאי אפשר אפילו לאמץ, כי האמא חיה ובריאה ומפליגה בים.
בשפופרת בכו. באמת או לא — נועה כבר מזמן הפסיקה להבדיל.
— חשבתי שאת אוהבת אותו, — אמרה מעיין בקול דק.
— אני אוהבת. לכן גם לא אתן לך כסף. כי הוא לא ילך לקייטנה. אני מכירה את הקייטנות שלך. תמצאי את אור, תגישי תביעת מזונות — זה חוקי, זה נכון. או תבקשי מדור, אם את נשואה. אבל אני לא כספומט שנדלק כשאצלך ‘הכול בעסק’.
אמא התקשרה אחרי יום. נועה ידעה שהיא תתקשר.
— נועה, מה אני שומעת? סירבת לאחותך?
— שלום, אמא.
— לא ‘שלום’, תעני! מעיין בדמעות, הילד שלה נשאר בלי קייטנה, ואת, הדודה שלו, חסכת על פרוטה! בושה לך!
— אמא. חמש שנים גידלתי את גיא. איפה הייתה מעיין?
— היא עברה תקופה קשה! למה את כמו תובעת, מחשבת הכול? דם דמך, ואת כמו זרה.
— דם דמך. וכשהיה מאוחר מדי בשבילי ללדת, ואני ישבתי עם ילד של מישהו אחר, בעצם, במקום עם החיים שלי — איזה דם זה היה?
אמא נעצרה לרגע.
— את הסכמת לבד. אף אחד לא הכריח אותך.
— הסכמתי. כי אמרת ‘אלוהים לא נתן לך ילדים, תעזרי לפחות לאחיין’. זוכרת? תעזרי. עזרתי. חמש שנים. ועכשיו מעיין דורשת עוד, ואני שוב הרעה.
— היא לא דורשת, היא מבקשת!
— היא דורשת, אמא. עם ‘את חייבת’ ו‘אין לך ילדים משלך’. זאת לא בקשה.
— אני אגיד לך ככה, נועה, — אמא הורידה את הקול, ונועה הרגישה שעכשיו יינתן גזר הדין. — לא תתני כסף — את לא צריכה לבוא בחגים. אם את זרה למשפחה.
— טוב, — אמרה נועה. — לא אבוא.
היא ניתקה ראשונה. פעם היא תמיד חיכתה שאמא תסיים לדבר.
מעיין שלפה את הקלף האחרון כעבור שבוע. כתבה הודעה ארוכה, על חצי מסך.
המהות הייתה פשוטה: ‘אם את כזאת, אני אספר לכולם שדודה אמיתית סירבה לעזור לילד. שנטשת אותו, זרקת אותו מהחיים כשהוא כבר לא היה דרוש לך. נראה איך אנשים יסתכלו עלייך’.
נועה קראה, עומדת ליד הכיריים. קראה פעמיים. אחר כך כתבה תשובה, לאט, בוחרת כל מילה.
‘ספרי. ואני אראה קבלות. נשמרו לי — לגן, לרופאים, להכול. חמש שנים. ואספר איך לא יכולת להשאיר כסף לחיתולים בזמן ששטת באילת. ואיך לקחת את גיא כשנוח לך, ואחר כך שלוש שנים לא נתת לי להתקרב אליו. נראה, מעיין, את מי אנשים ישפטו’.
קבלות, כמובן, לא היו לה על הכול. נשארו כמה — אישורים ממרפאה פרטית, חוזה עם הגן. אבל מעיין לא ידעה את זה. ומעיין שתקה. לנצח.
האביב עבר, הקיץ התחיל. ליום ההולדת של אמא — מלאו לה שישים וחמש — נועה לא הוזמנה. היא גילתה את זה כשבת דודה העלתה תמונות של הארוחה, כולם היו שם, גם מעיין, גם גיא בחולצה חדשה, ואמא בראש השולחן. בלעדיה.
נועה הביטה בגיא בתמונה. הוא נמתח, נהיה מגושם כמו כל נער, אבל העיניים נשארו אותו דבר — היא הייתה מזהה אותן בין אלף. אותן עיניים שהביטו אליה מלמטה למעלה כשהיא הקריאה לו סיפור.
השיחה הגיעה ביוני, מאוחר בערב, ממספר לא מוכר.
— אימא נועה? — הקול נשבר, קופץ מנמוך לגבוה. — זה אני, גיא. אני מתקשר מהטלפון של חבר. אמא לא מרשה לי להתקשר אלייך, היא אומרת שנטשת אותנו.
נועה התיישבה על השרפרף.
— גיא, ילד שלי. אני לא נטשתי אותך. שומע? אף פעם.
— אני יודע, — אמר בשקט. — אני זוכר איך תלית אותיות על המקרר. אני זוכר הכול. רק שאמא אומרת אחרת.
הם דיברו עשר דקות בערך. על בית הספר, על זה שהוא עכשיו בתוך רובוטיקה, בונה משהו עם מלחם. נועה הקשיבה ופחדה לנשום, כדי לא להבריח.
בסוף הוא אמר:
— אני עוד אתקשר אלייך. רק אל תספרי לאמא, בסדר? שהיא לא תיקח לי את המכשיר.
— לא אספר, — הבטיחה נועה. — תתקשר, שמש שלי. מתי שתרצה.
צליל ניתוק.
הוא התקשר עוד פעמיים. אחר כך הפסיק — או שנגמרה לו הסוללה, או שמעיין הריחה משהו. נועה לא ידעה. המספר שממנו הוא התקשר כבר לא ענה.
היא הוציאה מהמדף העליון של הארון קופסת נעליים. פתחה. האותיות המגנטיות — א׳ כחולה, ב׳ אדומה, ג׳ צהובה. כל האותיות שבהן הוא למד לקרוא, כשהוא נשען על הכתף שלה.
נועה סידרה אותן על המקרר. אחת אחרי השנייה, כמו פעם. ג, י, א. עמדה, הביטה. אחר כך הוציאה את הטלפון, מצאה את המספר האחרון שממנו הוא התקשר, ושמרה אותו. כתבה: ‘גיא’. והניחה את הטלפון על השולחן, מסך למעלה, כדי לראות אם הוא יידלק.
