הטלפון צלצל בשש וחצי בבוקר, בעוד ליאורה עמדה במסדרון עם נעל אחת ביד. על המסך הופיע “סיון”. היא לא ענתה עד שנעלה את הנעל השנייה, ולבסוף ענתה, לוחצת את הטלפון לכתף.
— ליאורה, אני צריכה בדחיפות ארבעים אלף שקל. אלי נוסע למחנה, זה המחנה האנגלי, ועוד מורה פרטי למתמטיקה, את יודעת מה המחירים עכשיו.
לא “בוקר טוב”, לא “מה שלומך”. ישר ארבעים אלף ואלי.
— בוקר טוב, — אמרה ליאורה.
— כן בוקר, בוקר. אז מה, את מעבירה היום? כי המקום במחנה הולך להיגמר.
***
אלי הובא אליה בחורף, כשהילד היה בן שנתיים ושלושה חודשים. סיון עמדה על הסף עם תיק על הכתף ועגלה עם אחיין ישן, ודיברה מהר, כאילו פחדה שיקטעו אותה.
— ליאורה, רק לחודשיים. לי עכשיו ממש אי אפשר. עמיר עזב, אין כסף, אני צריכה לעבוד, ואיתו לאן אלך. אמא אמרה שאת פנויה, וקל לך.
פנויה. המילה הזאת נדבקה לליאורה בבית כמו מדבקת מחיר שאי אפשר לקלף. שלושים ואחת, דירה קטנה בחולון, רואת חשבון בחברת בניין, לא נשואה, בלי ילדים. כלומר — פנויה. כלומר — קל יותר.
— סיון, יש לי עבודה. אני יוצאת מהבית בשש, חוזרת בשמונה.
— אבל יש גן! אני אזרוק לך קצת כסף כשאסתדר. נו ליאורה, נו אהובה.
האמא התקשרה באותו ערב.
— את תזרקי את אחותך עם ילד לרחוב? בעלה עזב, היא לא בעצמה. ואת לגמרי לבד, לא קשה לך. אלוהים לא נתן לך משל עצמך — אז אל תעזרי לאחיין.
אלוהים לא נתן. גם את זה אמרו. אגב, כמו שמדברים על מזג האוויר.
ליאורה לקחה את אלי לחודשיים.
החודשיים נמתחו עד שהיא הפסיקה לספור. קודם סיון “חיפשה עבודה”. אחר כך מצאה, אבל “לא הסתדר עם המנהל”. אחר כך נסעה לאילת “להתאוורר, אני כמעט השתגעתי”. מאילת שלחה תמונות — היא בסירת מנוע, היא עם איזה גבר שזוף, היא במסעדה. כסף לא שלחה.
אלי התחיל בגן ליד הבית של ליאורה. ליאורה קמה בחמש כדי להספיק לסדר אותו, לקחת לגן ולהגיע לעבודה. הוא היה חולה לעיתים קרובות, כמו כל ילדי הגן, ואז ליאורה לקחה יום חופש ללא תשלום או עבדה בלילות על דוחות כדי להיות איתו ביום. קנתה לו מיטה, אחר כך פרשה ספה, כי המיטה קטנה. נעליים, מעילים, כובעים — כל זה נקנה איכשהו, בלי חשבונות, כי הילד לא יכול ללכת קרוע.
סיון הופיעה פעם בחודשיים-שלושה. הביאה צעצוע, חיבקה את אלי, בכתה “כמה התגעגעתי, שמש שלי”, ואחרי שעתיים נסעה — היו לה “דברים”, “פגישה”, “בן זוג חדש, אתה לא יודע כמה הוא”.
— הלוואי שהיית משאירה לפחות לחיתולים, — אמרה פעם ליאורה.
— ליאורה, נו, לי עכשיו ממש קשה. כשאסתדר — אחזיר שקל לשקל.
אלי קרא לליאורה “אמא ליאורה”. הוא עצמו, אף אחד לא לימד אותו. היא תיקנה בהתחלה, אמרה “אני דודה”, אבל הוא לא הבין, והיא הפסיקה.
הוא נרדם על הכתף שלה כשהקריאה לו סיפורים. הוא ידע את כל האותיות בגיל ארבע, כי ליאורה סידרה אותן עם מגנטים על המקרר. הוא בכה כשהיא יצאה לעבודה, וקיבל אותה בדלת כשחזרה.
חמש שנים.
סיון אספה אותו בקיץ, לפני בית הספר.
היא הגיעה אחרת — קצת שמנה, במעיל יפה, עם בעל חדש בשם אילן שחיכה באוטו.
— סוף סוף, ליאורה, אני מוכנה. אילן מרוויח, יש לנו דירה, אני אשלח את אלי לבית ספר רגיל, יש לנו גימנסיה ליד.
— סיון, הוא בן שבע. הוא חי כאן כל חייו.
— נו, הוא הבן שלי. את כמו לא משפחה. הילד צריך להיות אצל אמא.
אלי לא רצה לעבור. הוא נצמד לחולצה של ליאורה, צרח כל כך שהשכנים יצאו. סיון ניתקה את אצבעותיו בעצבנות.
— אלי, די כבר, אל תתבייש אותי. בוא ניסע לאמא, אצל אמא יהיה לך כיף, יהיה לך חדר משלך.
ליאורה ישבה על הרצפה במסדרון בזמן שהם ירדו. שמעה את אלי בוכה על המדרגות. אחר כך נטרקה דלת הכניסה, והשתרר שקט.
היא אספה את המגנטים שלו מהמקרר לקופסת נעליים. שמה בארון, על המדף העליון.
שלוש שנים סיון כמעט לא התקשרה. בערב ראש השנה — “חג שמח”, ביום הולדת של ליאורה — לפעמים נזכרה, לפעמים לא. היא לא הביאה את אלי לבקר. “ליאורה, נו, לא נוח, לנסוע כל הדרך לתל אביב, הוא עסוק, יש לו חוגים”.
ליאורה נסעה לבד. הביאה מתנות, יצאה איתו לפארק ליד הבית שלהם בסופי שבוע כשסיון אפשרה. אלי גדל, כבר התבייש להתחבק ברחוב, אבל בפארק, כשאף אחד לא ראה, הוא בכל זאת לקח אותה ביד.
ואז גם המפגשים האלה הפסיקו. או שסיון “נסעה עם אילן לצימרים”, או “אלי אצל מורה פרטי”, או פשוט לא ענתה לטלפון.
ואז — שש וחצי בבוקר. ארבעים אלף.
— סיון, רגע. איזה ארבעים אלף?
— נו, אני אמרתי. מחנה, מורה פרטי, ועוד צריכה מדים, הוא כולו גדל. לי עכשיו קשה, אילן משקיע בעסק, הכל בהון חוזר. ואת אוהבת אותו. גידלת אותו. לא קשה לך.
זה “את גידלת אותו” — ליאורה שמעה לראשונה זה שלוש שנים. קודם היה “הוא הבן שלי”, “הילד צריך להיות אצל אמא”. עכשיו, כשצריך כסף — “גידלת”.
— ואילן? הוא מרוויח, אמרת.
— אני מסבירה לך — הוא כרגע בהון חוזר. ומה אילן שייך? זה לא הילד שלו. זה של עמיר. כלומר, שלי.
— ועמיר? הוא האבא. שייתן מזונות.
השתחרר נשימה כבדה.
— ליאורה, את צוחקת? אני לא רואה את עמיר כבר נצח. איפה אחפש אותו. אני מבקשת ממך, כבן אדם. אחותך! יש לך משכורת, יש לך קריירה, את חיה לבד, מוציאה רק על עצמך. ואני אמא, יש לי ילד.
— יש לך ילד כבר עשר שנים. אלי לא נולד אתמול.
— נו אז מה? ילדים דורשים כסף כל הזמן! את לא יודעת, כי אין לך ילדים משלך!
הנה זה. ליאורה לא הופתעה. ידעה שזה יבוא, חיכתה, ובכל זאת זה היה כמו מים רותחים.
— אין לי ילדים, — חזרה ליאורה. — לכן גידלתי את ילדך חמש שנים.
— שוב את מתחילה! עברו נצח! מה את נצמדת לזה — גידלתי, גידלתי. אני הכרחתי אותך? את לקחת לבד!
ליאורה איחרה לעבודה באותו בוקר. ישבה על שרפרף במסדרון, עם נעליים ומעיל, וספרה.
היא אף פעם לא ספרה לפני. לא רצתה. אבל עכשיו היא לקחה פתק עם מתכון מרופא המשפחה, הפכה אותו וכתבה בצד השני.
גן — היא שילמה מלא, בלי הנחות, כי הילד לא רשום עליה. זה אחד. בגדים, נעליים — כל עונה. זה שניים. צעצועים, ספרים, חוגים. תרופות — אלי היה עם דלקת ריאות בגיל שש, היא לקחה חופש ללא תשלום. שיניים — לקחה לרופא פרטי, כי בקופת חולים תור לחודש. מיטה, ספה, מצעים, כלים לילד.
יצא — במשך חמש שנים היא הוציאה מהכיס כל כך הרבה, שכזה יספיק לשנה שלמה בלי לעבוד.
וסיון לא נתנה שקל. אף פעם. לא לחיתולים, לא למעיל, לא לתרופות.
ועכשיו היא מבקשת ארבעים אלף. היום. כדי שלא יאבד מקום במחנה.
ליאורה קיפלה את הפתק לארבע ושמה בתיק.
בערב סיון התקשרה שוב. הפעם רגוע יותר, התחילה מרחוק.
— ליאורה, נו, חשבת? אני לא מתעקשת על ארבעים. לפחות שלושים. לפחות עשרים וחמישה, רק למחנה.
— אני לא נותנת לך, סיון.
הפוגה.
— איך לא נותנת?
— תרתי משמע. לא נותנת לא ארבעים ולא עשרים וחמישה. את אמא שלו. לקחת אותו כשנוח לך. עכשיו תחזיקי אותו לבד.
— ליאורה! — הקול עלה. — איך הלשון מסתובבת! זה אלי! נשאת אותו בידיים!
— כן. חמש שנים. בחינם. בזמן שאת שטת על סירה באילת. ביקשתי שתישאירי לחיתולים — זוכרת מה ענית? “כשאסתדר — אחזיר”. איפה הכסף שלי, סיון? שקל לשקל, הבטחת.
— את… את מזכירה לי את העבר? לי לא היה זמן לזה אז! החיים שלי התפרקו!
— שלי לא התפרקו? קמתי בחמש בבוקר. הגשתי דוחות בלילות כדי להיות איתו ביום. לא התחתנתי במשך שלוש שנים, כי איזה גבר צריך אישה עם ילד של אחר, שאסור אפילו לאמץ, כי האמא חיה ובועטת ומפליגה בים.
בשפופרת בכו. באמת או לא — ליאורה מזמן הפסיקה להבדיל.
— חשבתי שאת אוהבת אותו, — אמרה סיון בקול דק.
— אוהבת. לכן אני לא נותנת לך כסף. כי הוא לא יגיע למחנה. אני מכירה את המחנות שלך. תמצאי את עמיר, תבקשי מזונות — זה חוקי, זה נכון. או תבקשי מאילן, הרי את נשואה. אבל אני לא כספומט שנדלק כשאצלך “הכל בהון חוזר”.
האמא התקשרה אחרי יומיים. ליאורה ידעה שהיא תתקשר.
— ליאורה, מה אני שומעת. סירבת לאחותך?
— שלום, אמא.
— לא “שלום” אלא תעני! סיון בוכה, לילד שלה אין מחנה, ואת, דודה, חסכת על אגורה! איך לא חסר לך!
— אמא. חמש שנים גידלתי את אלי. איפה סיון הייתה?
— היה לה תקופה קשה! את כמו תובעת, סופרת הכל! דם, ואת כמו זרה.
— דם. וכשכבר מאוחר בשבילי ללדת, ואני יושבת עם ילד של מישהו אחר במקום לחיות את החיים שלי — זה היה דם?
האמא השתתקה לרגע.
— אבל את הסכמת. אף אחד לא הכריח אותך.
— הסכמתי. כי את אמרת “אלוהים לא נתן לך, תעזרי לפחות לאחיין”. זוכרת? תעזרי. עזרתי. חמש שנים. ועכשיו סיון דורשת עוד, ואני שוב רעה.
— היא לא דורשת, היא מבקשת!
— היא דורשת, אמא. עם “את חייבת” ו”אין לך ילדים”. זה לא בקשה.
— אז אני אגיד לך, ליאורה, — האמא הורידה את הקול, וליאורה הרגישה שעכשיו יבוא פסק הדין. — לא תתני כסף — את יכולה שלא לבוא לחגים. אם את זרה למשפחה.
— טוב, — אמרה ליאורה. — לא אבוא.
היא ניתקה ראשונה. קודם תמיד חיכתה שהאמא תסיים.
סיון שיחקה את הקלף האחרון שבוע אחרי. שלחה הודעה, ארוכה, חצי מסך.
התמצית הייתה: “אם את כזאת, אני אספר לכולם שהדודה סירבה לעזור לילד. שזרקה אותו, הוציאה אותו מהחיים כשהיה לא נחוץ. נראה איך אנשים יסתכלו עליך”.
ליאורה קראה, עומדת ליד הכיריים. קראה שוב. אחר כך ענתה, לאט, בוחרת כל מילה.
“ספרי. ואני אראה חשבוניות. אצלי נשמרו — לגן, לרופאים, להכל. חמש שנים. ואני אספר איך לא יכולת להשאיר לחיתולים בזמן ששטת באילת. ואיך לקחת את אלי כשנוח לך, ואז שלוש שנים לא נתת לי להתקרב. נראה, סיון, את מי אנשים ישפטו”.
נכון, לא היו לה כל החשבוניות. נשאר חלק — אישורים מרופא פרטי, חוזה עם גן. אבל סיון לא ידעה את זה. וסיון שתקה.
לנצח.
עבר האביב, התחיל הקיץ. ליום ההולדת של האמא — שישים וחמש — לא הזמינו את ליאורה. היא גילתה כשבת דודה העלתה תמונות מהשולחן, כולם היו שם, גם סיון, ואלי בחולצה חדשה, והאמא בראש השולחן. בלעדיה.
ליאורה הסתכלה על אלי בתמונה. הוא גדל, נהיה גבוה ומגושם כמו כל בני נוער, אבל העיניים נשארו אותו דבר — היא הייתה מזהה אותן בין אלפים. אותן עיניים שהביטו עליה מלמטה כשהקריאה לו סיפורים.
הטלפון צלצל ביוני, בשעה מאוחרת, ממספר לא ידוע.
— אמא ליאורה? — הקול נשבר, קופץ מנמוך לגבוה. — זה אני, אלי. אני מתקשר מהטלפון של חבר. אמא לא מרשה לי להתקשר אלייך, היא אומרת שזרקת אותנו.
ליאורה התיישבה על שרפרף.
— אליק. אני לא זרקתי אותך. שמע? אף פעם.
— אני יודע, — אמר בשקט. — אני זוכר שתלית את האותיות על המקרר. אני זוכר את הכל. רק שהאמא מספרת אחרת.
הם דיברו כעשר דקות. על בית הספר, על זה שעכשיו הוא ממש אוהב רובוטים, מרכיב משהו. ליאורה הקשיבה ופחדה לנשום כדי לא להפחיד. בסיום הוא אמר:
— אני עוד אתקשר אלייך. רק אל תספרי לאמא, בסדר? היא תיקח לי את הטלפון.
— לא אספר, — הבטיחה ליאורה. — תתקשר, שמש. מתי שתרצה.
צלצולים.
הוא התקשר עוד פעמיים. אחר כך הפסיק — או שנגמר הטלפון של החבר, או שסיון גילתה. ליאורה לא ידעה. למספר שממנו התקשר לא ענו יותר.
היא הוציאה מהמדף העליון קופסת נעליים. פתחה. מגנטים — “א” כחולה, “ב” אדומה, “ג” צהובה. כל האותיות, שאיתן למד לקרוא, שוכב על הכתף שלה.
ליאורה סידרה אותם על המקרר. אחד אחרי השני, כמו פעם. “א”, “ל”, “י”. עמדה, הסתכלה. אחר כך שלפה את הטלפון, מצאה את המספר האחרון שממנו התקשר, ושמרה. כתבה — “אלי”. והניחה את הטלפון על השולחן, עם המסך למעלה, כדי לראות אם יידלק.
