ארבעה לילות ברציפות החתולה העירה את גיא בדיוק בשלוש בלילה. הוא נעל את הדלת, כעס, חיפש באינטרנט טיפות הרגעה לבעלי חיים. וכל מה שהיה צריך לעשות זה לקום וללכת אחריה למטבח.
בלילה הראשון גיא כמעט זרק כרית על החתולה.
השעון הראה שלוש. השעה הכי כבדה, הכי שנואה בלילה, כשאדם עוד לא הספיק לישון כמו שצריך, אבל כבר עקרו אותו מהשינה. ומזה פתאום נהיה בפנים יבש, רע וקוצני.
הוא התעורר מזה שמשהו רך אבל מתעקש נוגע בלחי שלו. לא טפרים — דווקא כף. כאילו לא חתולה מעירה אותו, אלא מישהו חוזר בסבלנות: קום. בבקשה, קום.
גיא פתח את העיניים וראה את שושי.
היא עמדה ממש ליד הכרית – תלת-צבעונית, עם אוזן שמאל קרועה – והביטה בו כמו שרק חיות יודעות להביט: ישר, בלי מבוכה, בלי הסברים מיותרים. אחרי שנייה הכף שוב נחתה על הפנים שלו.
– את משוגעת?.. – הוא גימגם בצרידות.
שושי מיאונה בשקט.
לא חזק.
לא מתחנן.
אבל כזה קצר, שממנו באמת הפתאום היה תלוי משהו.
גיא התיישב במיטה – כועס, כבד, עם אותה שנאת-רגע לכל חי שמפריע לישון. בחדר היה חשוך. רק פנס הרחוב חתך את התקרה בפס צהוב מעורפל. בחוץ עמד נובמבר – לח, חשוף, חסר שינה. הרדיאטור התחמם והתקרר. הרצפה הייתה קרה ממש.
הוא הלך למטבח, מזג אוכל לקערה וניענע בכעס:
– קחי, תאכלי. ותני לי לפחות בלילה לחיות כמו שצריך.
שושי ניגשה לקערה, הריחה, אבל לא אכלה.
במקום זה היא התחככה ברגל שלו, הסתובבה והלכה לעומק המטבח. עצרה. הביטה לאחור.
גיא כבר לא שם לב.
הוא חזר למיטה, התעטף בשמיכה ונרדם כמעט מיד, והחליט שהחתולה פשוט מתנהגת מוזר. לחיות יש את זה: לפעמים האוכל לא נכון, לפעמים מצב רוח כזה, ולפעמים כנראה הירח זורחת מהצד הלא נכון.
בבוקר שושי הייתה כרגיל.
ישבה על הכיסא, רגליים מקופלות בסדר. ואז עברה לאדן החלון. ואז נשכבה ליד הרדיאטור. שקטה, רגועה, אפילו רגועה מדי בשביל כזאת שהעירה אותו בלילה בעקשנות כזו.
בכלל, שושי לא הייתה חתולה שמתעללת בבעלים.
בשנתיים שהיא חיה אצל גיא, היא אף פעם לא הפכה עץ חג המולד, לא צרחה בלילות, לא גנבה אוכל מהשולחן ולא נתלתה על וילונות. אכלה יפה. עשתה צרכים במקום. ישנה בכיסא שלה. אם היא הייתה צריכה משהו, היא ביקשה באיפוק, כאילו הבינה: לאדם יש בעיות משלו.
בטח בגלל זה גיא התחבר אליה.
הוא מצא אותה בסתיו, כמעט במקרה. יצא בערב לזרוק אשפה וראה ליד הכניסה חתולה תלת-צבעונית עם אוזן קרועה. היא ישבה על בטון רטוב. לא זזה, לא התחפפה, לא ביקשה. פשוט ישבה והביטה מעבר לאנשים כזאת שכבר מזמן הבינה: לבקש זה חסר תועלת.
גיא עמד אז עם שקית אשפה ביד, הסתכל עליה ופתאום הרגיש משהו מוכר ולא נעים. היה לה אותו מבט כמו שלו עצמו בחודשים האחרונים אחרי הגירושים: כבר לא מצפה לכלום, אבל משום מה עדיין לא הולך.
הוא החזיר את השקית הביתה, ואת החתולה לקח איתו.
השם “שושי” לא הגיע מיד. בהתחלה היא הייתה סתם חתולה. אחר כך – “היי”. אחר כך – “מה את עושה”. וביום אחד הוא מזג אוכל ופתאום אמר:
– שושיק, בואי.
היא ניגשה.
ככה זה נשאר.
אחרי הגירושים, השתיקה הפכה בשבילו כמעט לערך העליון.
הוא לא הבין את זה מיד. בהתחלה הדירה הריקה הפחידה. אחר כך התחילה לרפא. אף אחד לא התווכח, אף אחד לא עשה חשבונות, אף אחד לא טרק דלתות ואמר בקול עצבני:
– שוב אתה לא מקשיב לי.
לא היה צריך להתנצל, להסביר, להבטיח להשתנות. אפשר היה פשוט לחזור הביתה, להוריד מעיל, להדליק קומקום ולשתוק.
שושי השתלבה בחיים האלה בצורה מושלמת.
ולכן, כשבשני בלילה היא שוב באה להעיר אותו, גיא כבר לא התבלבל. הוא כעס.
הפעם הוא בדק מראש. אוכל בקערה היה. מים היו. ארגז החול נקי. החלון כמעט סגור. שושי אכלה, התרחצה והתמקמה בכיסא. שום דבר לא רמז על סיפור לילי.
אבל אחרי זמן מה גיא התעורר מקול שריטה.
הוא אפילו לא הבין מיד מה זה. שכב, הסתכל בחושך, הקשיב. ואז קלט: דלת חדר השינה.
שושי גירדה מבחוץ.
הטפרים שרטו את העץ הישן בצורה שיטתית, אחידה, מתעקשת. כאילו היא לא סתם מבקשת להיכנס, אלא מנסה לפרוץ. הצליל היה יבש, לא נעים, מעצבן. אחרי כמה שניות נוסף לו מיאון.
לא חזק.
לא מתחנן.
מוזר.
כאילו החתולה רוצה להגיד משהו, אבל לא יודעת איך.
גיא קילל מתחת לנשימה, קם, פתח את הדלת, הוציא את שושי למסדרון, נשכב שוב, אבל כמעט מיד הבין שכך לא יירדם. אז הוא פשוט סגר את הדלת עם הבריח.
הבריח היה ישן, עוד מהתקופה שהוריו גרו בדירה הזאת. קטן, ברזל, עם שני ברגים, קצת רופף, אבל חזק. גיא כמעט לא השתמש בו. רק כשבא לו לנתק את עצמו מהעולם.
הוא נשכב שוב.
פנס הרחוב צייר על התקרה פס צהוב אלכסוני. איפשהו בצנרת רשש אוויר. במטבח המקרר שיעל בקצרה. צלילים רגילים של בית ישן.
ופתאום – שוב שריטה.
עכשיו מאחורי הדלת.
שושי שרטה את העץ באותה סבלנות עקשנית. אחר כך מיאונה. נשתקה. שוב מיאונה. וכך כמעט עד ארבע לפנות בוקר.
גיא שכב, משך את הכרית על האוזן, ועם כל דקה כעס יותר ויותר. נדמה לו שהחתולה סתם מתעללת בו. שכל השקט הלילי הרגיש שלו קורס בגלל איזה גחמה חייתית שהוא לא מבין ולא חייב להבין.
הבוקר התחיל רע.
השעון המעורר צלצל בשבע, וגיא הרגיש שהוא בכלל לא ישן. בעבודה הוא שתה קפה אחד אחרי השני, פיהק, שפשף את הרקות, ובצהריים נכנס לאינטרנט לחפש תשובה.
“חתולה מעירה בלילה מה לעשות”.
האינטרנט שחרר בשפע עצות. להתעלם. לקנות מאכיל אוטומטי. לתת טיפות הרגעה. לשחק לפני השינה. להוריד סטרס. להראות לווטרינר. פורום אחד בכלל טען שחתולים ככה מתקשרים על “עולם עדין”.
גיא נחר והזמין טיפות הרגעה.
בלילה השלישי שושי שוב באה בדיוק בשלוש.
כמו בשעון.
קודם – נגיעה רכה של כף בלחי.
אחר כך, אם הוא העמיד פנים שהוא ישן – מיאון שקט ליד המיטה.
אחר כך, כשהוא עדיין לא קם – שריטה מאחורי הדלת.
אבל עכשיו בקול שלה היה משהו שהפך לא נעים יותר מאשר השריטות. שני צלילים קצרים. הפסקה. שוב שניים.
כאילו היא סופרת שניות.
או משדרת אות.
גיא שכב ולא זז. במטבח תקן השעון. בחוץ פנס הרחוב התנודד. הלינוליאום במסדרון חרק בשקט מתחת לכפות חתוליות.
ואיפשהו בעומק הדירה – או שאולי זה רק נדמה לו? – נשמע עוד משהו. מאוד חלש. בקושי מורגש.
הוא קם במהירות, פתח את הדלת בטריקה וכמעט צעק:
– די!
שושי לחצה את האוזניים.
אבל לא נסוגה.
היא הביטה בו מלמטה במבט ארוך ורגוע. והמבט הזה פעל יותר מכל מיאון מתחנן. לא היה בו גחמה חתולית. הייתה שם סבלנות מוזרה, כמעט אנושית. כאילו היא כבר כמה פעמים חוזרת על אותו הדבר ועדיין לא מתכוונת לוותר.
ואז שושי הסתובבה והלכה למטבח.
גיא נשאר לעמוד בדלת.
משום מה דווקא אז הוא הרגיש בפעם הראשונה דאגה.
אבל הוא עדיין לא הלך.
חזר למיטה. עד הבוקר לא נרדם.
למחרת בחצר ליד הכניסה הוא נתקל בליאת מהקומה השלישית. היא, כרגיל, עמדה בחלוק פוך מעל מכנסיים חמים, עם סיגריה ביד והמראה הרגיל של אדם שכמעט שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותו.
– ליאת, – קרא לה גיא. – החתולה שלך הייתה מעירה אותך בלילה?
היא הסתכלה עליו מעל המשקפיים, שאפה לאט ונשפה עשן הצידה.
– הייתה. ומה?
– שלי כבר לילה שלישי לא נותנת לישון. גם כף בפנים, גם שורטת, גם מיאונה. בדקתי הכל: אוכל יש, מים יש, ארגז חול נקי.
ליאת כמעט צמצמה עיניים.
– אם חתולה עושה את אותו דבר שלושה לילות ברצף, יש סיבה.
– איזו סיבה?
– אתה בדקת?
– אני אומר לך, בדקתי הכל.
– לא הקערה, – קטעה ליאת. – הלכת אחריה?
גיא השתתק.
ליאת ניערה את האפר וחייכה:
– הן לא טיפשות, גיא. אנחנו טיפשים. אם היא קוראת – לא צריך לנחש, אלא ללכת.
כל היום המשפט הזה הסתובב לו בראש.
בלילה הרביעי הוא התכונן.
שם שעון מעורר לרבע לשלוש, אבל התעורר מוקדם יותר. שכב בחושך והקשיב לדירה. השעון במטבח. המקרר. פצפוץ קל של הרדיאטור.
ועוד צליל אחד.
כמעט לא נשמע.
כזה שאפשר בקלות לטעות בו כחריקת צנרת, רוח או כל דבר אחר, אם מאוד לא מתחשק להקשיב.
בדיוק בשלוש שושי קפצה על המיטה.
ניגשה לכרית.
נגעה בכף על הלחי שלו.
גיא התיישב מיד.
– בסדר, – אמר בשקט. – בואי.
שושי קפצה מהמיטה לרצפה והלכה בביטחון קדימה, אפילו לא הביטה לאחור. כאילו ידעה בדיוק: עכשיו הוא סוף סוף יבוא אחריה.
היא הובילה את גיא דרך המסדרון, הלאה למטבח, ליד השולחן, ליד השרפרף – אל הרדיאטור מתחת לחלון.
בפינה הזאת היה הכי חשוך. האור הירקרק של המיקרוגל בקושי הגיע לשם, ומזה הצינורות נראו עבים יותר מאשר ביום, והאזור בין הקיר לרדיאטור הישן – עמוק ומפחיד יותר. מהחלון נשף קור: החלון שוב נשאר קצת פתוח.
גיא קילל את עצמו. כבר שבוע שהוא מעשן ליד החלון וכל פעם משאיר את הפער “לרגע”, ואז שוכח לסגור. בלילה אוויר קפוא נמרח על הרצפה, והווילון הדק זז קצת.
שושי ישבה על הרצפה ובהה ישר ברדיאטור.
גיא התכופף. בהתחלה הוא לא הבין מה הוא אמור לראות. אבק מתחת לאדן. תושבות חלודות. צינור ישן. חתיכת פנל רופפת.
שום דבר מיוחד.
אבל אז מאחורי הרדיאטור הגיע צליל.
דקיק, כמעט לא-חי. כל כך חלש, שבשעות היום כנראה אי אפשר היה להבחין בו: בחוץ מכוניות, בכניסה נטרקות דלתות, אצל השכנים טלוויזיה, במטבח הקומקום שורק.
ובלילה הבית כולו נופל לתוך דממה, ואפילו צליל כזה קטן מתחיל לפרוץ.
גיא הוציא את הטלפון, הדליק פנס והאיר לתוך החריץ.
בהתחלה הוא ראה רק אבק ופתיתי קורי עכביש ישנים. אחר כך – משהו קטן, שחור, דבוק.
גור חתולים.
ממש קטן. אולי שלושה שבועות, לא יותר. העיניים כבר פקוחות, אבל הסתכלו עכורות, כאילו הקטן בקושי מבין איפה הוא נמצא. הצדדים רעדו דק. הכפות מכונסות לבטן. הוא שכב על הצד, צבט בין הצינור, הקיר לרדיאטור הכבד בצורה כל כך לא נוחה, כאילו הוא לא נכנס לשם מרצון, אלא נפל ונתקע.
גיא האיר יותר גבוה, לכיוון אדן החלון, ורק אז הבין הכל.
בחוץ, ממש מתחת לחלון, עבר גגון פח צר מעל הכניסה לחנות השכנה. מהרחוב, חתולה בוגרת יכולה לטפס עליו – בעצים, מזוזות, מאיזשהו כרכוב.
ואז היה החלון הפתוח למחצה. הפער קטן, אבל בשביל גור חתולים קטן זה מספיק. כנראה חתולה אמא העבירה גורים ממקום למקום, מצילה אותם מהקור או מהכלבים בחצר, ואת אחד הביאה לכאן. או שהגור עצמו, שיצא מאיזו מסתור על הגגון, טיפס לעבר ריח של חום. מהרדיאטור נפלט חום, ובשביל יצור כזה קטן זה יכול להיות הכוונת היחידה.
ואז הכל קרה פשוט ומפחיד.
הוא עבר דרך הפער, החליק מאדן החלון למטה, מאחורי הרדיאטור – למקום שבו חיה בוגרת עוד הייתה יכולה איכשהו להסתובב, אבל קטן כזה כבר לא. החריץ בין הקיר לרדיאטור היה צר, מאובק, עם תושבת מתכת בולטת ופנל רופף. הוא הצליח להיכנס לשם – מבוהל, על אינסטינקט, על ריח לא מוכר של דירה. אבל לצאת אחורה כבר לא היה לו סיכוי. מלמטה – הפנל. מהצד – הצינור. מעל – הצלעות הכבדות של הרדיאטור. כל פעם שהגור ניסה לצאת, הוא כנראה רק שקע יותר עמוק בפינה.
גיא דמיין את זה כל כך בבהירות, שבתוכו צרם. כדור קטן, כמעט לא חי, של חום נכנס למקום שהריח ישועה – ונפל למלכודת במרחק שני צעדים מבני אדם.
עכשיו הוא הבין גם למה הגור צעק רק בלילה.
ביום בדירה היה רועש. גיא יצא לעבודה, המקרר זמזם, בחוץ נסעו מכוניות, השכנים מלמעלה הזיזו כיסאות, ילדים יצאו לחצר. והגור היה חלש מדי, קר, רעב, הוא לא יכול היה לצעוק כל הזמן. הוא נדם, ישן, נפל לתוך חצי-הכרה. רק בלילה, כשהבית שקט ונהיה ממש קר, הוא התעורר מרעב ומפחד. ואז התחיל להשמיע קול. לא חזק – בכוח על צריחה כבר לא היה לו. דק. לעיתים רחוקות. כמעט לא נשמע.
ורק שושי יכלה לשמוע את זה.
היא בטח שמעה בלילה הראשון.
לחתולים יש שמיעה אחרת לגמרי. מה שנראה לאדם כרשרוש בצנרת או משחק דמיון – עבורה היה יצור חי. בהתחלה היא נשאה לו אוכל. עכשיו גיא ראה את זה בעצמו: בפינה הכי רחוקה מונחים חתיכות עוף מיובשות. היא גררה אוכל מהקערה שלה. אולי חתיכה אחת בכל פעם. אולי דחפה עם האף. אולי דחפה עם הכפה. איכשהו הצליחה להחליק אוכל למקום שהיא עצמה לא יכלה להיכנס אליו. ורק כשהבינה שזה לא מספיק, כשהגור נחלש עד כדי כך שכמעט הפסיק לצייץ, היא התחילה להעיר את גיא.
גיא נשכב בזהירות על הרצפה הקרה והושיט את היד לחריץ.בפעם הראשונה לא הצליח: הצינור הפריע, קצה חד של התושבת שרט את פרק היד. היה צריך להושיט יד בצורה אלכסונית, כמעט בעיוורון.
האצבעות סוף סוף נגעו בפרווה חמה ומלוכלכת, והגור צייץ חלש.
– ששש… – לחש גיא, בלי להבין למה.
הוא עטף את הקטן בכף היד. הוא היה כמעט ללא משקל, כמו כפפה מקומטת. רק חם. חי. ורועד.
כשגיא סוף סוף הוציא אותו מאחורי הרדיאטור, הגור אפילו לא ניסה להשתחרר. הוא רק הניע חלש את הכף ונדם, טמן את החוטם באגודל של גיא.
שושי מיד ניגשה, הרחתה את הגור ומיאונה קצר, כמעט חסר קול.
כאילו אמרה:
– סוף סוף.
גיא התיישב על הרצפה, נשען על ארון המטבח והביט ארוכות בכדור השחור שבידיים. שושי קפצה לחיקו, התמקמה ליד הגור, נגעה באף שלו – ובפעם הראשונה בכל הלילות האלה נרגעה. אפילו עצמה את העיניים.
וגיא ישב ופתאום, בכאב ברור, הבין דבר פשוט מאוד: הוא כל כך רגיל לחיות בשתיקה שלו, בשקט שלו, המאורגן בקפידה, עד ששכח להגיב מיד כשמישהו לידו באמת קורא לעזרה.
בבוקר הוא לקח את הגור לווטרינר.
קנה תמ”ל, פיפטה, כרית חימום, טיטולים. הקשיב לכל ההנחיות. הנהן ברצינות כזאת, שבטח אף פעם לא הנהן ככה בעבודה מול הבוס.
וכשחזר הביתה, סידר לגור קופסה עם מגבת רכה ליד הרדיאטור. שושי התיישבה בהתחלה ליד, עירנית, ואז נשכבה קרוב, כאילו מסרה את המשמרת לגיא, אבל עדיין לא התרחקה.
בערב גיא הסתובב ארוכות בדירה ולא מצא לו מקום.
ואז פתאום הוא לקח את הטלפון והתקשר לאמא.
בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים.
כשהיא ענתה, הוא קפא לרגע. הוא עצמו לא ציפה שבאמת יחייג אליה.
– אמא, אני פה… – הוא התחיל והשתתק.
ושושי בדיוק קפצה על השולחן והניחה כפה ליד הטלפון.
– מה קרה, גיא? – שאלה מיד אמא.
– כלום, – אמר הוא אחרי הפסקה. – סתם רציתי לדעת מה שלומך.
בצד השני של הקו נפלה דממה.
לא נעלבת.
לא כבדה.
רק מופתעת.
– בסדר, – אמרה לבסוף אמא. – ואתה?
גיא הביט בקופסה ליד הרדיאטור. בשושי. במטבח, שבמשך לילה אחד הפך משום מה למקום אחר לגמרי.
– כן, גם… בסדר, – ענה.
ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, ה”בסדר” הזה לא היה שקר.
את דלת חדר השינה הוא כבר לא סגר עם הבריח.
אחר כך בכלל הבריג את הברגים והניח את הבריח במגירה.
מאז, אם הוא סגר את הדלת, זה לא היה עד הסוף.
כי עכשיו הוא ידע בוודאות: אם מישהו מגיע אליך באמצע הלילה וקורא לך בעקשנות – זה לא תמיד על אי-נוחות.
