שושי לא נגעה באוכל כבר שלושה ימים רצופים. ליאורה ברק הזיזה את הקערה קרוב יותר לרדיאטור, למרות שידעה שהעניין אינו בטמפרטורה של המזון.
החתולה שכבה על אדן החלון בחדר ההמתנה, מקפלת את הכפות. לא ישנה. הביטה מבעד לחלון כאילו מישהו עומד שם, בחוץ, ומחכה. ליאורה העבירה אצבע על גבה, ושושי הזיזה אוזן אבל לא סובבה את הראש. הפרווה הייתה חמה ועבה, ומתחת לאצבעות הורגשו צלעות שלא היו שם קודם.
במרפאה היה ריח של חומר חיטוי ומזון יבש. הריח הזה נספג בקירות, בחלוק, בעור, בשיער. ליאורה הפסיקה מזמן לשים לב, אבל כל בוקר, כשהייתה פותחת את הדלת ומדליקה את האור, בשניות הראשונות הוא תקף את האף, כמו תזכורת: את עובדת כאן, את לא גרה כאן. אבל היא גרה.
לפני שלוש שנים היא לקחה את שושי אליה, כי אף אחד לא בא לאסוף את החתולה. הבעלים השאירה אותה אחרי הבדיקה, אמרה “אני חוזרת בעוד שעה” ולא חזרה. לא אחרי שעה, לא אחרי שבוע, לא אחרי חודש. ליאורה חיכתה שבועיים, אחר כך הפסיקה לחכות והביאה מהבית שמיכה ישנה.
על המדף בחדר האחורי עדיין היה מונח קולרון. ישן, מעור אדמדם, עם תגית מתכת שעליה כמעט לא ניתן היה לקרוא מספר טלפון. הספרות נמחקו כמעט לגמרי, כאילו מישהו שפשף אותן באצבע שוב ושוב. ליאורה מעולם לא ניסתה לפענח את המספר. לא רצתה. אדם שזורק יצור חי לא ראוי לשיחה.
היא הסירה את הקולרון משושי בערב הראשון, כשהחתולה נשארה ללון במרפאה, והניחה אותו על המדף העליון, מאחורי קופסת תחבושות. שלוש שנים הוא שכב באותו מקום, והאבק סביבו התייצב בטבעת אפורה אחידה.
ליאורה יישרה את המשקפיים על השרשרת, שפכה את שארית המים מהקערה עם הסדק בתחתית ומזגה מים טריים. הקערה הייתה ישנה, של המרפאה, עם לוגו דהוי של יצרן המזון. זמנית. שלוש שנים ליאורה התכוונה לקנות קערה רגילה, קרמית, עם דפנות נמוכות, כמו שממליצים לחתולים עם חוטם קצר. אבל בכל פעם היא עצרה ליד חלון הראווה של חנות החיות וחלפה על פניו. כי קערה רגילה הייתה אומרת ששושי שלה. ושושי הייתה של מישהי אחרת. ליתר דיוק, עכשיו של אף אחת.
הטלפון צלצל בתשע וחצי, כשליאורה הכינה תה בחדר האחורי. גיורא מזרחי, העוזר שלה, ענה ראשון, נהם משהו לתוך זקנו והושיט לה את השפופרת. אמר שאיזושהי אישה על הקו. האישה הזדהתה כתמר אזולאי, אמרה שלפני שלוש שנים השאירה חתולה במרפאה שלהם. תלת-צבעית. שושי.
התה בספל התקרר. ליאורה הביטה באדים שעולים ונמוגים והקשיבה. תמר דיברה לאט, מחפשת מילים. אמרה שהיא רוצה לדעת איפה שושי נמצאת עכשיו, ואם אפשר, לקחת אותה.
ליאורה לא ענתה מיד. האצבעות לחצו על השפופרת. אחר כך שאלה בקול שטוח, כמו ששואלים עמית על אבחנה: “ואת איפה היית שלוש שנים? החתולה נמצאת במרפאה שלוש שנים בלי שום מעמד.”
תמר שתקה. לא סיפקה תירוצים, לא הסבירה. רק חזרה על כך שהיא יכולה לבוא, אם ליאורה תרשה.
ליאורה אמרה שהיא תתקשר בחזרה, והניחה את השפופרת על השולחן. המסך עוד האיר, וממנו נמתח פס כחול על פני השעוונית.
גיורא עמד בפתח, מנגב ידיים בסינר שהריח מאוכל וממשהו חמוץ — מלפפונים חמוצים מהקופסה שחימם לארוחת הצהריים.
“זאת היא? זאת שזרקה?”
ליאורה הנהנה.
גיורא גירד את הסנטר. שתק, ואז אמר שהוא זוכר את האישה ההיא. העיניים שלה היו אדומות כשהיא הביאה את החתולה. הוא אמר את זה לליאורה אז. היא זוכרת או לא?
ליאורה לא זכרה. או לא רצתה לזכור.
גיורא משך בכתפיים ונהם שככה זה אצל אנשים: קודם זורקים, ואחרי שנה נזכרים. והוסיף: “אל תיתני לה להיכנס.” אחר כך הלך לשטוף כלובים, ומהמסדרון נשמע קרקוש של מוטות מתכת וקול מים.
ליאורה סיימה את התה, אף על פי שכבר היה קר לגמרי. טעם החליטה נשאר על הלשון, דביק ומר, כמו טעם לוואי של שיחה שלא נגמרה. שושי בחדר ההמתנה עדיין הביטה החוצה. המזון היבש בקערה נותר ללא מגע.
בערב ליאורה התקשרה. חייגה את המספר, והרימו את השפופרת אחרי הצלצול הראשון, כאילו חיכו ליד הטלפון כל השעות.
ליאורה אמרה בקצרה: שושי גרה אצלם שלוש שנים. בריאה, מחוסנת, יש לה פינה משלה, שמיכה משלה, הרגלים משלה. ושהיא לא חושבת שנכון למסור חתולה למי שהשאיר אותה במרפאה בלי מילה אחת.
השתיקה נמשכה ארבע שניות. ואז תמר אמרה: “לא זרקתי.” שתי מילים, ובלי שום פגיעה, בלי כעס. רק עובדה.
ליאורה רצתה להשיב, אבל הגרון נחסם והיא נאלצה לנקות אותו. היא חזרה: לא באת לקחת אותה, זאת אומרת שזרקת. תמר לא התווכחה. היא אמרה “אני מבינה” וניתקה. הצפצופים נשמעו אחידים וארוכים, וליאורה הקשיבה להם כמעט דקה לפני שהכניסה את הטלפון לכיס.
תמר הגיעה כעבור יומיים. היא לא התקשרה, לא הודיעה. היא פשוט עמדה מאחורי הדלת של המרפאה.
ליאורה ראתה אותה דרך הזכוכית האטומה: דמות רזה במעיל גדול מדי, שרוולים כיסו את אצבעותיה, כתפיים מורמות כאילו האישה קופאת, למרות שבחוץ היו שמונה עשרה מעלות.
היא עמדה בלי לזוז, בלי לדפוק. חיכתה. כמו שמחכים בחדרי המתנה, שבהם קוראים למספרים לפי תור ואי אפשר לזרז כלום.
בחוץ טפטף גשם. דק, חמים, של סוף אביב. ריח של אספלט רטוב ועלי צפצפה חלחל דרך החריץ מתחת לדלת, והאוויר במסדרון נעשה לח.
על הכיריים בחדר האחורי שרק הקומקום, וליאורה התרחקה מהחלון כדי להוריד אותו מהאש. הידיים נעות מעצמן: קומקום, ספל, שקיק חליטה. ובראש מחשבה אחת: לא לפתוח. לא צריך.
שושי קפצה מאדן החלון. בפעם הראשונה מזה שלושה ימים היא זזה מעצמה, בלי דחיפות, בלי שליאורה תישא אותה בזרועותיה. היא ניגשה לדלת והתיישבה, כורכת את הזנב סביב הכפות הקדמיות. היא הביטה בזכוכית. הזנב לא נע.
ליאורה הצמידה את הגב לקיר. הקומקום פלט אדים בידה. היא חיכתה שהצל ייעלם. והצל נעלם. הוא הסתובב לאט והתרחק, כפוף כמו אדם שאין לו כוח ליישר את הגב.
שושי נשארה יושבת ליד הדלת עד הערב. היא לא אכלה, לא שתתה, לא התנקתה. כשליאורה נשאה אותה אל החדר האחורי, החתולה הביטה לאחור אל הזכוכית האטומה. בזכוכית לא היה כלום. רק גשם ואור פנס רחוב.
גיורא שם לב ושתק. הוא נהם מהפינה שהמנעול בדלת הכניסה נתקע והגיע הזמן להחליף אותו. ליאורה הנהנה. היא לא החליפה את המנעול.
בבוקר, כשליאורה באה לפתוח את המרפאה, מעטפה הייתה מונחת מתחת לדלת. לבנה, בלי בול, בלי כתובת שולח. רק שם כתוב בכתב יד: “לליאורה”. אותיות קטנות, נוטות שמאלה.
היא הרימה אותה בשתי אצבעות, כאילו המעטפה עלולה לשרוף. הנייר הדיף ריח של בושם זר, משהו פרחוני וחלש, כמו נשימה אחרונה של לבנדר מיובש בשקית פשתן. המעטפה הייתה קלה, אבל הידיים הרגישו את משקלה, כמו שמרגישים משקל של בשורות רעות לפני שקוראים אותן.
בפנים היו שלושה דפים ותמונה.
הדף הראשון. סיכום שחרור מהמרכז האונקולוגי, מתוארך לפני שלוש שנים. אבחנה, שלב, פרוטוקול טיפול. ליאורה קראה מסמכים רפואיים כל יום; היא ידעה מה משמעות הקודים והקיצורים האלה. מהשורות, בגופן בית חולים רגיל, אצבעותיה רעדו קלות, והיא הניחה את הדף על ברכיה כדי שלא ייפול.
הדף השני. אישור סיום טיפול. תאריך, חתימת הרופא המטפל, חותמת עגולה עם סמל המדינה. הפוגה. שנתיים של הפוגה יציבה.
הדף השלישי. פתק בכתב יד. אותו כתב יד כמו על המעטפה, קטן, אותיות דחוסות, כאילו אין מקום על הנייר ויש הרבה לומר. בסך הכל כמה שורות.
“השארתי את שושי כי לא ידעתי אם אחזור. כימותרפיה, אחר כך הקרנות, אחר כך ניתוח. לא הייתי בבית חצי שנה בכל פעם. לא יכולתי לקחת אותה איתי ולא יכולתי להשאיר אותה לבד בדירה ריקה. המרפאה הווטרינרית הייתה המקום היחיד שידעתי שיטפלו בה. התקשרתי כל חודש בשנה הראשונה. אמרו לי שהרופאה לקחה את החתולה. לא העזתי לבוא עד שאהיה בריאה. הבטחתי לה שאחזור.”
התמונה הייתה קטנה, שש על תשע, עם פינה מקופלת. בה אישה עם שיער קצר אחרי כימותרפיה מחזיקה חתולה תלת-צבעית. השיער רק התחיל לצמוח, מוך כהה, כמו של תינוק שזה עתה נולד. החתולה שפשפה את הלוע שלה בסנטרה, והאישה הצמידה אותה בשתי ידיים אל החזה, כמו שמצמידים את מה שחוששים לאבד וכבר כמעט אבד.
ליאורה התיישבה על הרצפה, ממש במסדרון. היא קראה את הפתק שוב. ואז שוב.
שושי ניגשה בשקט ונשכבה לידה. הפרווה הייתה חמה ורכה, כמו תמיד. שלוש שנים ליאורה ליטפה אותה וחשבה ששושי שלה. ושושי, כל שלוש השנים, ישבה על אדן החלון והביטה החוצה.
בצהריים ליאורה התקשרה. הקול לא רעד, אבל הגרון היה יבש, והמילים יצאו קצרות, כמו מספרים במרשם.
“תמר. בואי. קחי את שושי.”
שתיקה. ואז שאלה: “את בטוחה?”
וליאורה ענתה “כן”, וה”כן” הזה היה המילה הקצרה והכבדה ביותר שהשמיעה בשלוש שנים.
תמר הגיעה כעבור ארבעים דקות. היא נכנסה בשקט, עצרה ליד הסף. המעיל היה אותו מעיל, גדול מדי, עם שרוולים ארוכים. אבל העיניים היו אחרות. לא מתחננות, לא אשמות. הייתה בהן הכרת תודה, בלי מילה אחת, במבט אחד.
שושי ישבה על אדן החלון. כשתמר נכנסה לחדר ההמתנה, החתולה סובבה את הראש. היא עצרה לרגע, כאילו בודקת. אחר כך קפצה והלכה אליה. לא בריצה, לא בקפיצה. פשוט הלכה, כמו שהולכים אל מי שחיכו לו הרבה ולבסוף הוא בא.
ליאורה הוציאה מהמדף את הקולרון. עור אדמדם, סדוק ורך במקום אחד, תגית עם שריטה של ציפורן. היא הושיטה אותו לתמר ואמרה רק: “זה שלה.”
תמר לקחה את הקולרון וסגרה אותו על שושי. אצבעותיה היו דקות, והסגר לא נכנע מיד; היא נאלצה ללחוץ. הנקישה הייתה שקטה ומדויקת, כמו נקודה בסוף משפט ארוך.
שושי הרימה את הלוע ונגחה בפרק כף ידה של תמר. תמר כיסתה אותה בכף ידה ועמדה כך שנייה, בלי לזוז. אחר כך היא הרימה את החתולה לזרועותיה, ושושי הטמינה את הלוע בצווארה, בגומה שבין עצמות הבריח, ועצמה את עיניה.
ליאורה הסירה מהשולחן את הקערה עם הסדק. היא שטפה אותה, ניגבה במגבת, והניחה בארון. גיורא עמד בפתח החדר האחורי, אבל הוא לא נהם ולא העיר.
“קני לה קערה רגילה,” אמרה ליאורה בלי להסתובב. “זו הייתה זמנית. שלוש שנים זמנית.”
תמר הנהנה. היא הצמידה את שושי בשתי ידיים אל החזה ויצאה.
הדלת נסגרה. במסדרון ריח של גשם ובושם פרחוני זר. ליאורה עמדה ליד החלון והביטה בתמר הולכת אל המכונית, מצמידה את החתולה אליה.
על המדף נשאר מקום ריק, היכן שהיה הקולרון. ליאורה העבירה אצבע על קו המתאר המאובק ומחקה אותו. אחר כך היא הרכיבה את משקפיה, הדליקה את האור בחדר ההמתנה ופתחה את הדלת למטופל הראשון.
