ליה לא נגעה באוכל כבר שלושה ימים ברציפות. ליאורה הזיזה את הקערה קרוב יותר לרדיאטור, למרות שידעה שהבעיה איננה בטמפרטורת המזון.
החתולה שכבה על אדן החלון בחדר ההמתנה, רגליים מקופלות מתחתיה. היא לא ישנה. הביטה מבעד לחלון כאילו מישהו עומד בחוץ ומחכה. ליאורה העבירה אצבע על גבה, ומיכל הזיזה אוזן, אבל לא הסתובבה. הפרווה הייתה חמה ועבה, ומתחת לאצבעות הורגשו צלעות שלא היו שם קודם.
במרפאה הריח חומר חיטוי ומזון יבש. הריח הזה חדר לקירות, לחלוק, לעור הידיים, לשיער. ליאורה מזמן הפסיקה לשים לב אליו, אבל כל בוקר, כשפתחה את הדלת והדליקה אור, השניות הראשונות הכו באף כמו תזכורת: את עובדת כאן, לא גרה.
והיא גרה. לפני שלוש שנים לקחה את מיכל אליה, כי אף אחד לא בא לאסוף את החתולה. הבעלים השאירה אותה אחרי בדיקה, אמרה “אני אחזור בעוד שעה” ולא חזרה. לא אחרי שעה, לא אחרי שבוע, לא אחרי חודש. ליאורה חיכתה שבועיים, אחר כך הפסיקה לחכות והביאה מהבית שמיכה ישנה.
על המדף בחדר האחסון עדיין מונח הקולר. ישן, מעור אדום, עם תגית מתכת שעליה בקושי ניתן היה לקרוא מספר טלפון. הספרות נמחקו כמעט לגמרי, כאילו מישהו שפשף אותן באצבע שוב ושוב. ליאורה מעולם לא ניסתה לפענח את המספר הזה. לא רצתה. אדם שזורק יצור חי לא ראוי לטלפון.
היא הסירה את הקולר ממיכל בערב הראשון, כשהחתולה נשארה לישון במרפאה, ושמה אותו על המדף העליון, מאחורי קופסת תחבושות. שלוש שנים הוא שכב באותו מקום, ואבק סביבו התיישב בטבעת אפורה אחידה.
ליאורה סידרה את המשקפיים על השרשרת, שפכה את שאריות המים מהקערה הסדוקה בתחתית ומלאה מים טריים. הקערה הייתה ישנה, של המרפאה, עם לוגו דהוי של יצרן המזון. זמנית.
שלוש שנים ליאורה התכוונה לקנות קערה אמיתית, קרמית, עם דפנות נמוכות, כמו שממליצים לחתולים עם פנים קצרות. אבל בכל פעם עצרה ליד חלון חנות חיות ועברה ליד. because קערה אמיתית הייתה אומרת שמיכל שלה. ומיכל הייתה של מישהו אחר. יותר נכון, עכשיו של אף אחד.
—
הטלפון צלצל בתשע וחצי, כשליאורה הכינה תה בחדר האחסון. גיא, העוזר שלה, ענה ראשון, מלמל משהו לתוך הזקן והעביר לה. אמר שאיזו אישה מתקשרת.
ליאורה לקחה את השפופרת. הקול בקצה השני היה שקט, בלי לחץ. האישה הציגה את עצמה כתמר, אמרה שלפני שלוש שנים השאירה חתולה במרפאה שלהם. טריקולור. מיכל.
התה בספל התקרר. ליאורה הביטה באדים שעולים ונמוגים, והקשיבה. תמר דיברה לאט, בוחרת מילים. אמרה שהיא רוצה לדעת איפה מיכל עכשיו, ואם אפשר, לקחת אותה.
ליאורה לא ענתה מיד. אצבעותיה לחצו את השפופרת. אחר כך שאלה בקול אחיד, כמו ששואלים אבחון מעמית:
– ואיפה היית שלוש שנים? החתולה נמצאת במרפאה במעמד של אורחת בלי מעמד רשמי.
תמר שתקה. לא התנצלה, לא הסבירה. פשוט חזרה שהיא יכולה לבוא אם ליאורה תאפשר.
ליאורה אמרה שהיא תחזור אליה, והניחה את השפופרת על השולחן. המסך עדיין האיר, וממנו רצה פס כחול על השעוונית.
גיא עמד במשקוף הדלת, מנגב ידיים בסינר שהריח מזון ומשהו חמצמץ, כרוב כבוש מהקופסה שחימם לארוחת צהריים.
– זו ההיא? שנטשה?
ליאורה הנהנה.
גיא גירד את סנטרו. שתק, אחר כך אמר שהוא זוכר את האישה ההיא. העיניים שלה היו אדומות כשהביאה את החתולה. הוא אז אמר על זה לליאורה. היא זוכרת או לא?
ליאורה לא זכרה. או שלא רצתה לזכור.
גיא משך בכתפיו וגמגם שכך נהוג אצלם: קודם זורקים, ואחרי שנה נזכרים. והוסיף:
– אל תתני לה. אחר כך הלך לשטוף כלובים, ומהמסדרון נשמע קול זריקת מתכת ושפיכת מים.
ליאורה סיימה את התה, למרות שהוא התקרר לגמרי. טעם החליטה נשאר על הלשון, צמיג ומר, כמו טעם לוואי של שיחה שלא נגמרה. מיכל בחדר ההמתנה עדיין הביטה בחלון. האוכל היבש בקערה לא נגע.
בערב ליאורה התקשרה. חייגה את המספר, ענו אחרי הצלצול הראשון, כאילו חיכו ליד הטלפון כל השעות האלה.
ליאורה אמרה בקצרה: מיכל חיה אצלם שלוש שנים. בריאה, מחוסנת, יש לה פינה משלה, שמיכה משלה, הרגלים משלה. ושהיא לא רואה נכון להחזיר חתולה לאדם שנטש אותה במרפאה בלי מילה.
דממה נמשכה ארבע שניות. אחר כך תמר אמרה:
– אני לא נטשתי.
שתי מילים, לא היה בהן טינה ולא כעס. רק עובדה.
ליאורה רצתה לענות, אבל גרונה נחסם והיא נאלצה להשתעל. חזרה: לא באת לקחת אותה, זה נקרא “נטשת”. תמר לא התווכחה. אמרה “אני מבינה” וניתקה. הצפצופים יצאו אחידים, ארוכים, וליאורה האזינה להם כמעט דקה לפני שהכניסה את הטלפון לכיס.
תמר הגיעה כעבור יומיים. לא התקשרה, לא הודיעה. פשוט עמדה מאחורי דלת המרפאה.
ליאורה ראתה אותה דרך הזכוכית החלבית: דמות רזה במעיל לא במידה, שרוולים מכסים אצבעות, וכתפיים מורמות כאילו האישה קופאת, למרות שבחוץ היה שמונה עשרה מעלות.
עמדה בלי לזוז, לא דפקה. חיכתה. כמו שמחכים בחדרי המתנה שבהם קוראים מספרים לפי תור ואי אפשר להאיץ.
בחוץ טפטף גשם. דק, חם, של מאי. ריח אספלט רטוב ועלי צפצפה חדר דרך הרווח מתחת לדלת, והאוויר במסדרון נעשה לח.
על הכיריים בחדר האחסון שרק הקומקום, וליאורה התרחקה מהחלון כדי להורידו. הידיים זזו באוטומט: קומקום, ספל, שקיק תה. ובראש מחשבה אחת: לא לפתוח. לא צריך.
מיכל קפצה מאדן החלון. בפעם הראשונה משלושה ימים היא זזה בכוחות עצמה, בלי דחיפות, בלי שליאורה תוריד אותה בזרועותיה. ניגשה לדלת והתיישבה, כורכת את זנבה סביב כפותיה הקדמיות. הביטה בזכוכית. הזנב לא זז.
ליאורה נצמדה בגבה לקיר. הקומקום עישן בידה. היא חיכתה שהדמות תלך. והדמות הלכה. הסתובבה לאט והתרחקה, שפופה כמו אדם שאין לו כוח ליישר את הגב.
מיכל נשארה לשבת ליד הדלת עד הערב. לא אכלה, לא שתתה, לא טיפחה את עצמה. כשליאורה נשאה אותה בזרועותיה לחדר האחסון, החתולה הסתובבה על כתפה והביטה בזכוכית החלבית. בזכוכית לא היה דבר. רק גשם ואור פנס.
גיא הבחין ושתק. גמגם מהפינה שהמנעול בדלת הכניסה נתקע וצריך להחליף. ליאורה הנהנה. היא לא החליפה את המנעול.
המעטפה שכבה מתחת לדלת בבוקר, כשליאורה באה לפתוח את המרפאה. לבנה, ללא בול, ללא כתובת חוזרת. רק שם, כתוב בכתב יד: “לליאורה”. אותיות קטנות, נטויות ימינה.
היא הרימה אותה בשתי אצבעות, כאילו המעטפה עלולה לשרוף. הנייר הריח בושם זר, פרחוני וחלש, כמו נשימה אחרונה של לבנדר מיובש בשקית בד. המעטפה הייתה קלה, אבל הידיים חשו את כובדה, כמו שמרגישים משקל של בשורות רעות עוד לפני שקוראים אותן.
בפנים שכבו שלושה דפים ותמונה.
הדף הראשון. תמצית ממרכז אונקולוגי, מתוארכת לשלוש שנים לפני. אבחנה, שלב, פרוטוקול טיפול. ליאורה קראה מסמכים רפואיים כל יום, היא ידעה מה המשמעות של קודים וקיצורים אלה. מהשורות המודפסות בגופן בית חולים סטנדרטי, אצבעותיה רעדו קלות, והיא הניחה את הדף על ברכיה כדי לא להפיל.
הדף השני. תעודת סיום טיפול. תאריך, חתימת רופא מטפל, חותמת עגולה עם סמל. הפוגה. שנתיים של הפוגה יציבה.
הדף השלישי. פתק בכתב יד. אותו כתב כמו על המעטפה, קטן, אותיות צמודות זו לזו, כאילו המקום על הנייר מועט ויש הרבה לומר. רק כמה שורות.
“השארתי את מיכל כי לא ידעתי אם אחזור. כימותרפיה, אחר כך הקרנות, אחר כך ניתוח. לא הייתי בבית חודשים. לא יכולתי לקחת אותה איתי ולא יכולתי להשאיר אותה לבד בדירה ריקה. המרפאה הווטרינרית הייתה המקום היחיד שידעתי שידאגו לה. התקשרתי כל חודש בשנה הראשונה. אמרו לי שהחתולה נלקחה על ידי רופאה. לא העזתי לבוא עד שאהיה בריאה. הבטחתי לה שאחזור”.
התמונה הייתה קטנה, שש על תשע, עם פינה מקופלת. בה אישה עם שיער קצר אחרי כימותרפיה מחזיקה חתולה טריקולור. שיער רק התחיל לצמוח, פלומתי כהה, כמו של יילוד. החתולה התחככה בלועה בסנטרה של האישה, והאישה לחצה אותה בשתי ידיה, ישר אל החזה, כמו שלוחצים את מה שחוששים לאבד וכבר כמעט אבד.
ליאורה ישבה על הרצפה ממש במסדרון. קראה שוב את הפתק. אחר כך שוב.
מיכל ניגשה בשקט ונשכבה לצדה. הפרווה הייתה חמה ורכה, כמו תמיד. שלוש שנים ליאורה ליטפה אותה וחשבה שמיכל שלה. ומיכל כל שלוש השנים ישבה על אדן החלון והביטה החוצה.
ליאורה התקשרה בצהריים. הקול לא רעד, אבל הגרון היה יבש, והמילים יצאו קצרות כמו מספרים במרשם.
– תמר. בואי. קחי את מיכל.
דממה. אחר כך שאלה:
– את בטוחה?
וליאורה ענתה “כן”, וה”כן” הזה היה המילה הקצרה והכבדה ביותר שאמרה בשלוש שנים.
תמר הגיעה תוך ארבעים דקות. נכנסה בשקט, עצרה ליד הסף. המעיל היה אותו מעיל, לא במידה, עם שרוולים ארוכים. אבל העיניים היו אחרות. לא מתחננות, לא אשמות. אסירות תודה, בלי מילה אחת, במבט אחד.
מיכל ישבה על אדן החלון. כשתמר נכנסה לחדר ההמתנה, החתולה סובבה את ראשה. עצרה לשנייה, כאילו בודקת. אחר כך קפצה והלכה אליה. לא בריצה, לא בקפיצה. פשוט הלכה, כמו שהולכים אל מי שחיכו לו הרבה ולבסוף זכו.
ליאורה הוציאה מהמדף את הקולר. עור אדום, סדוק ורך במקום אחד, תגית עם שריטה מציפורן. הושיטה לתמר ואמרה רק:
– זה שלה.
תמר לקחה את הקולר והרכיבה על מיכל. אצבעותיה היו דקות, והסגירה לא נכנסה מיד, נאלצה ללחוץ. נקישה הייתה שקטה ומדויקת, כמו נקודה בסוף משפט ארוך.
מיכל הרימה לוע ונגחה את פרק כף ידה של תמר. תמר כיסתה אותו בכף ידה ועמדה שנייה ככה, בלי לזוז. אחר כך הרימה את החתולה בזרועותיה, ומיכל תחבה לוע בצווארה, בגומץ בין עצמות הבריח, ועצמה עיניים.
ליאורה הסירה את הקערה הסדוקה מהשולחן. שטפה, ניגבה במגבת, שמה בארון. גיא עמד במשקוף חדר האחסון, אבל לא גמגם ולא העיר הערות.
– תקני לה קערה אמיתית, – אמרה ליאורה בלי להסתובב. – זו הייתה זמנית. שלוש שנים זמנית.
תמר הנהנה. לחצה את מיכל בשתי ידיה אל חזה ויצאה.
הדלת נסגרה. במסדרון הריח גשם ובושם פרחוני זר. ליאורה עמדה ליד החלון וראתה את תמר הולכת לרכב, לוחצת את החתולה אליה.
על המדף נשאר מקום ריק מהקולר. ליאורה העבירה אצבע על קו האבק ומחקה אותו. אחר כך הרכיבה משקפיים, הדליקה אור בחדר ההמתנה ופתחה את הדלת למטופל הראשון.
