בכרטיס של שוקי היו רשומות שלוש החזרות תוך שנה וחצי. המתנדבים כבר לא התווכחו מי יציע אותו בפעם הבאה.
יעל הניחה את כלוב הנשיאה על רצפת האריחים ופתחה את הרוכסן. החתול הג’ינג’י יצא לאט, ריחף סביב פינת הכלוב, הקיף את קערת המים והתיישב עם הגב לדלת. חמישה קילו וחצי של עקשנות שקטה. ככה הוא עשה בכל פעם, ויעל כבר ידעה: הוא לא יסתובב.
משמרת הערב נגמרה, כולם הלכו הביתה, ונשארו רק אלה שלא נאספו.
יעל העבירה את אצבעותיה על המוט הקר של הכלוב.
– נו, שוקי. ברוך שובך.
החתול לא זז.
למחרת היא פרשה על השולחן שלוש טפסי החזרה.
המשפחה הראשונה, זוג צעיר. דירת שלושה חדרים בפאתי רמת גן, מרפסת עם נוף לחניון. סיבת ההחזרה: “אגרסיבי, מתחבא, לא יוצר קשר”. החזיקו מעמד שבועיים.
המשפחה השנייה. אישה בת ארבעים, דירת חדר אחרי שיפוץ חדש. “לא הסתגל, שורק, מתחפר מתחת לאמבטיה”. עשרה ימים.
השלישית. גבר עם בת בת שבע. “הילדה מתעצבנת, החתול לא משחק, יושב בפינה”. שבוע אחד.
יעל קראה שוב את כל שלושת הדפים ושיפשפה את גשר אפה. הנייר הריח מטונר מדפסת וממטבחים זרים. הניסוחים היו דומים, ומהדמיון הזה משהו עקצץ כמו אבן בנעל, אבל היא לא הצליחה לתפוס מה בדיוק. כל המשפחות עברו ראיון. כולן חתמו על חוזה. כולן הבטיחו סבלנות.
איתי הציץ לחדר, נשען בכתפו על משקוף הדלת. גבוה, רזה, בסוודר אפור מרופט. משקפיים במסגרת דקיקה גלשו לקצה אפו.
– נו… שוב שוקי?
– אהה.
– אולי הוא פשוט כזה, יעל. יש כאלה.
– “כזה” איך?
הוא משך בכתפיו ומשך את התנועה, כרגיל.
– נו… חסר מזל.
המילה נתלתה ביניהם. יעל לחצה את כוס הקפה, הפלסטיק נסדק ונמעך פנימה. היא הרפתה והרחיקה את הכוס. שלולית קפה התפשטה על השולחן עד לקצה הטופס.
למשפחה השנייה היא התקשרה בצהריים. ענו אחרי הצלצול השישי.
– שלום? כן, אני זוכרת. ג’ינג’י. שוקי. לא, טוב לנו בלעדיו, תודה.
קולה של האישה היה שטוח, כמעט אדיב-משועמם. מאחורי הקיר מישהו הדליק טלוויזיה, ויעל שמעה צחוק עמום של קהל אולפן, כאילו בדירה הזרה הכל הלך לפי התוכנית.
– ספרי לי איך הוא התנהג ביום הראשון?
– ביום הראשון? טיפס מתחת לאמבטיה וישב. קראנו לו. הוצאנו אותו. הבאנו אוכל ישר לפרצוף. הוא שרק. ביום השני ניסיתי ללטף. שרט לי את היד עד דם.
– ואחר כך?
– אחר כך החלטתי: אם חתול לא רוצה לחיות עם אנשים, אין טעם לענות אותו.
יעל צמצמה את השפופרת בכתפה ורשמה במחברת: “הוציאו אותו מתחת לאמבטיה”. קו תחתון.
– ונתתם לו זמן פשוט להיות לבד? בלי ניסיונות ליצור קשר?
הפוגה. רשרוש השפופרת בכף יד זרה.
– ולמה לקחת חתול אם לא לגעת?
יעל לא ענתה. נפרדה, הניחה את הטלפון על השולחן וישבה הרבה זמן, סנטרה נשען על כף ידה. מחוץ לחלון הגשם טפח על גג הפח בקצב קבוע, כמו מטרונום.
בעמוד הסמוך במחברת נמצאה רשימה מהמשפחה הראשונה, שנכתבה חודשים קודם לכן: “ניסו להרים על הידיים מהיום הראשון”. יעל שמה לידה סימן שאלה וסגרה את המחברת. אבל השאלה לא נסגרה.
בשבת איתי נשאר עד מאוחר.
היא נכנסה בשקט. האור דלק רק במסדרון הרחוק, שם עמדו הכלובים לטווח ארוך.
איתי ישב על עקבותיו מול הכלוב של שוקי. לא דיבר מילה. פשוט ישב והביט ברצפה, והחתול מאחורי הסורגים עשה כרגיל: גב לדלת, זנב כרוך סביב הרגליים, אוזניים מעט אחורה.
יעל רצתה לקרוא לו. ועצרה. כי היא שמעה.
שוקי גרגר.
בשקט, על הסף. צליל נמוך ויציב, דומה לזמזום של נורות, רק רך יותר. כאילו בתוך החתול פעל מנוע קטן שהתניע רק בדממה. כשאיש לא הושיט ידיים ולא הביא אוכל ישר לפרצוף.
איתי קם, הסתובב לכיוון היציאה וכמעט התנגש ביעל.
– נו… אני סתם… בדקתי קערות.
– הוא גרגר.
– אהה. הרבה פעמים הוא עושה ככה. כשהוא חושב שהוא לבד.
– מזמן אתה יודע?
איתי יישר את המשקפיים.
– מאוקטובר, כנראה. שכחתי מפתחות וחזרתי לקחת אותם. והוא ישב וגרגר. אחר כך הדלת חרקה, והוא השתתק מיד. כאילו כבו.
יעל נשענה על הקיר. הטיח היה מחוספס וקר מתחת לשכמות. מהכלוב לא נשמע שום קול. שוקי השתתק כשחש באדם שני.
ובדממה הזאת נפל לה האסימון על מה דומות שלושת הטפסים האלה.
לא לתיאור של חתול מסובך.
אלא לתיאור של אנשים שרצו אהבה מיד. ליטוף בלחיצת כפתור. תודה בערב הראשון, קשר לפי דרישה, כמו מתג על הקיר: לחצת, קיבלת.
שלוש משפחות לקחו את שוקי ומיד הושיטו אליו ידיים. הוציאו ממחבוא. קירבו לפנים. הושיבו על ברכיים. וכשהיצור החי ענה בדרך היחידה שהייתה לו, כשהוא התחבא, שרק, התכווץ, הן מילאו בזהירות את הטופס: “אגרסיבי”, “לא הסתגל”, “לא משחק”.
יעל פתחה את המחברת. ומצאה את הרשימה השלישית, שכתבה כשהחזירו את החתול מהמשפחה האחרונה, אבל לא ייחסה לה חשיבות: “הילדה בכתה כי החתול לא רצה לשבת על הברכיים שלה”.
הניסוחים השתנו בכל פעם. אבל הפעולה נשארה אותה פעולה.
ביום שני היא כתבה מחדש את ההדרכה. הגרסה הישנה, שחילקו לכולם, התחילה במילים: “החתול זקוק לחיבה וסבלנות”. החדשה התחילה אחרת.
יעל הקריאה לאיתי בקול רם, אוחזת בדף ביד מושטת, כאילו לא האמינה לכתב ידה:
– בשבוע הראשון לא לגעת. לא לקרוא. לא להוציא. לשים קערה, מים, ארגז חול ולסגור את הדלת לחדר שלו. להיכנס רק בשביל האוכל. לא להסתכל בעיניים. לא לנסות ללטף.
איתי שרק.
– נו… זאת הוראות איך להתעלם מחתול.
– זאת הוראות איך לא להפריע לחתול לאהוב אותך.
היא שתקה והוסיפה בשקט:
– שנה וחצי הסברנו לאנשים שהחתול מסובך. והוא לא מסובך. הוא זהיר. ושלחנו אותו לאלה שמבלבלים בין סבלנות להמתנה.
– מה ההבדל?
– ההמתנה דורשת תוצאה. הסבלנות לא דורשת כלום.
איתי משך את התנועה, כאילולבש את התשובה. שתק. המנורה מעליהם הבהבה, ושוקי בקצה המסדרון הרחיק בקצרה את אוזנו הנקרעת, השמאלית, בצליל.
המשפחה הרביעית הגיעה אחרי שלושה שבועות. אישה כבת חמישים עם קול שקט וידיים שזופות. היא הקשיבה להדרכה החדשה, הנהנה. רק דבר אחד ביררה:
– ואם אחרי חודש הוא עדיין ישב עם הגב?
יעל הביטה בעיניה.
– אז הוא צריך יותר מחודש.
האישה הנהנה. ולקחה את כלוב הנשיאה.
שוקי בפנים שתק. גב לסורגים, זנב כרוך סביב הרגליים, אוזניים מעט אחורה. כרגיל.
התמונה הגיעה אחרי חודש. בלי חתימה, בלי הערות. פשוט תמונה. אדן חלון, מאחורי הזכוכית חצר חורפית, עציץ עם איזה צמח.
והחתול. ג’ינג’י, עם חזה לבן ואוזן שמאלית נקרעת.
הוא ישב עם הפנים לחדר.
יעל הראתה את התמונה לאיתי. הוא יישר את המשקפיים, הסתכל, ואז עוד פעם.
ואמר בשקט, בלי התנועה המוכרת והמשוכה:
– אז זה לא היה הוא.
יעל הכניסה את הטלפון לכיס. את הכרטיס של שוקי היא הוציאה מהתיקייה “שהות ארוכה” והעבירה למגירה התחתונה של השולחן. איפה שהיו מונחות אותן סיפורים מעטים שאין צורך לספר מחדש. מספיק לזכור אותם.
