נועה הניחה את כלוב הנייד על רצפת האריחים ופתחה את הרוכסן. החתול האדמוני יצא לאט, ריחרח את פינת הכלוב, הקיף את קערת המים והתיישב עם הגב לדלת. חמישה קילו וחצי של עקשנות רגועה. ככה הוא עשה בכל פעם, ונועה כבר ידעה: הוא לא הולך להסתובב.
משמרת הערב נגמרה, כולם הלכו, ונשארו רק אלה שלא נאספו.
נועה העבירה אצבעות על המוט הקר של הכלוב.
– נו, מירון. ברוך שובך.
החתול לא זז.
למחרת היא פרשה שלושה טפסי החזרה על השולחן.
המשפחה הראשונה, זוג צעיר. דירת שלושה חדרים בפאתי העיר, מרפסת עם נוף לחנייה. סיבת ההחזרה: “תוקפני, מתחבא, לא בא במגע”. החזיקו מעמד שבועיים.
משפחה שנייה. אישה בת ארבעים, דירת חדר אחרי שיפוץ חדש. “לא הסתגל, שורק, נכנס מתחת לאמבטיה”. עשרה ימים.
שלישית. גבר עם בת שבע. “הילדה מתעצבת, החתול לא משחק, יושב בפינה”. שבוע אחד.
נועה קראה שוב את שלושת הדפים ושפשפה את גשר האף. הנייר הריח מטונר מדפסת וממטבחים זרים. הניסוחים היו דומים, ומהדמיון הזה משהו עקצוץ כמו קוץ מתחת לציפורן, אבל היא לא הצליחה לתפוס מה בדיוק. כל המשפחות עברו ראיון. כולן חתמו על חוזה. כולן הבטיחו סבלנות.
אסף הציץ לחדר, נשען בכתפו על המשקוף. גבוה, רזה, בסוודר אפור מתוח. משקפיים במסגרת דקיקה גלשו לקצה האף.
– נו… שוב מירון?
– אהה.
– אולי הוא פשוט כזה, נועה. יש כאלה.
– איזה “כזה”?
הוא משך בכתפיו ומשך את התנועה, כרגיל.
– נו… חסר מזל.
המילה נתלתה ביניהם. נועה לחצה את כוס הקפה, הפלסטיק נמעך והתקמט פנימה. היא שחררה את האצבעות והרחיקה את הכוס. שלולית קפה התפשטה על השולחן עד לקצה הטופס.
למשפחה השנייה היא התקשרה בצהריים. הרימו אחרי הצלצול השישי.
– הלו? כן, אני זוכרת. אדמוני. מירון. לא, אצלנו הכול בסדר בלעדיו, תודה.
הקול של האישה היה רגוע, כמעט מנומס-משעמם. מאחורי הקיר מישהו הדליק טלוויזיה, ונועה שמעה צחוק מושתק של קהל אולפן, כאילו בדירה של מישהו אחר הכול מתנהל לפי התוכנית.
– ספרי לי איך הוא התנהג ביום הראשון?
– ביום הראשון? נכנס מתחת לאמבטיה וישב. קראנו לו. הוצאנו אותו. הגשנו אוכל ישר לפרצוף. הוא שרק. ביום השני ניסיתי ללטף. שרט את היד עד דם.
– ואז?
– ואז החלטתי: אם חתול לא רוצה לחיות עם אנשים, אין טעם לענות אותו.
נועה הצמידה את הטלפון לכתפה ורשמה במחברת: “הוציאו אותו מתחת לאמבטיה”. קו תחתון.
– ונתתם לו זמן פשוט להיות לבד? בלי ניסיונות מגע?
הפוגה. רחש של שפופרת בכף זרה.
– אז בשביל מה לקחת חתול, אם לא נוגעים?
נועה לא ענתה. נפרדה, הניחה את הטלפון על השולחן וישבה הרבה זמן, סנטרה נשען על כף ידה. מחוץ לחלון גשם דפק על מרזב הפח בקצב קבוע, כמו מטרונום.
בעמוד הסמוך במחברת נמצאה רשימה מהמשפחה הראשונה, שנרשמה חודשים קודם: “ניסו להרים על ידיים מהיום הראשון”. נועה שמה סימן שאלה ליד וסגרה את המחברת. אבל השאלה לא נסגרה.
בשבת אסף נשאר עד מאוחר.
היא נכנסה בשקט. אור דלק רק במסדרון הרחוק, שם עמדו הכלובים לטווח ארוך.
אסף ישב על עקביו מול הכלוב של מירון. לא אמר מילה. פשוט ישב והביט ברצפה, והחתול מאחורי הסורגים עשה את הרגיל: גב לדלת, זנב עטוף סביב הרגליים, אוזניים קצת אחורה.
נועה רצתה לקרוא. ועצרה. כי שמעה.
מירון גרגר.
בשקט, בקצה הגבול. צליל נמוך ורציף, כמו זמזום של מנורות, רק רך יותר. כאילו בתוך החתול עבד מנוע קטן שנדלק אך ורק בדממה. כשאף אחד לא הושיט ידיים והגיש אוכל ישר לפרצוף.
אסף קם, הסתובב ליציאה וכמעט נתקל בנועה.
– נו… אני פה פשוט… בדקתי קערות.
– הוא גרגר.
– אהה. הרבה פעמים הוא עושה ככה. כשהוא חושב שהוא לבד.
– מתי אתה יודע?
אסף יישר את המשקפיים.
– מאוקטובר, כנראה. שכחתי מפתחות וחזרתי לקחת אותם. והוא ישב וגרגר. אחר כך הדלת חרקה, והוא השתתק מיד. כאילו כיבו.
נועה נשענה על הקיר. הטיח היה מחוספס וקר מתחת לשכמות. מהכלוב לא נשמע אף קול. מירון השתתק כשחש אדם שני.
ובדממה הזאת נפל לה האסימון למה דומים שלושת הטפסים האלה.
לא לתיאור של חתול מסובך.
אלא לתיאור של אנשים שרצו אהבה מיידית. ליטוף בלחיצת כפתור. הכרת תודה בערב הראשון, קשר לפי דרישה, כמו מתג בקיר: לחצת, קיבלת.
שלוש משפחות לקחו את מירון ומיד הושיטו לעברו ידיים. הוציאו ממחבוא. הגישו לפנים. הושיבו על ברכיים. וכשהיצור החי ענה בדרך היחידה שהייתה לו, כשהוא התחבא, שרק, התכווץ, הן מילאו בקפידה את הטופס: “תוקפני”, “לא הסתגל”, “לא משחק”.
נועה פתחה את המחברת. ומצאה את הרשימה השלישית, שהשאירה עוד בהחזרה מהמשפחה האחרונה, אבל לא ייחסה לה חשיבות: “הילדה בכתה כי החתול לא רצה לשבת על ברכיה”.
הניסוחים השתנו בכל פעם. אבל הפעולה נשארה אחת.
ביום שני היא כתבה מחדש את ההדרכה. הגרסה הישנה, שנתנו לכולם, התחילה במילים: “החתול זקוק לחיבה וסבלנות”. החדשה התחילה אחרת.
נועה הקריאה לאסף בקול רם, מחזיקה את הדף ביד מושטת, כאילו לא האמינה לכתב ידה:
– שבוע ראשון – לא לגעת. לא לקרוא. לא להוציא. להניח קערה, מים, ארגז חול ולסגור את הדלת לחדר שלו. להיכנס רק להאכלה. לא להסתכל בעיניים. לא לנסות ללטף.
אסף שרק.
– נו… זאת הדרכה איך להתעלם מחתול.
– זאת הדרכה איך לא להפריע לחתול לאהוב אותך.
היא שתקה והוסיפה בשקט:
– שנה וחצי הסברנו לאנשים שהחתול מסובך. והוא לא מסובך. הוא זהיר. ושלחנו אותו למי שמבלבל בין סבלנות לציפייה.
– מה ההבדל?
– ציפייה דורשת תוצאה. סבלנות לא דורשת כלום.
אסף משך את התנועה, כאילו מודד את התשובה. שתק. המנורה מעליהם הבהבה, ומירון בקצה המסדרון הרחיד בקצרה את אוזנו הימנית – קרועה קצת.
המשפחה הרביעית באה אחרי שלושה שבועות. אישה כבת חמישים עם קול שקט וידיים שזופות. היא הקשיבה להדרכה החדשה, הנהנה. רק דבר אחד ביררה:
– ואם אחרי חודש הוא עדיין יושב עם הגב?
נועה הביטה בעיניה.
– אז הוא צריך יותר מחודש.
האישה הנהנה. ולקחה את כלוב הנייד.
מירון בפנים שתק. גב לסורגים, זנב סביב הרגליים, אוזניים קצת אחורה. כרגיל.
התמונה הגיעה אחרי חודש. בלי כיתוב, בלי הערות. פשוט צילום. אדן חלון, מאחורי הזכוכית חצר חורפית, עציץ עם איזה צמח.
וחתול. אדמוני, עם חזה לבן ואוזן ימנית קרועה.
הוא ישב עם הפנים לחדר.
נועה הראתה את התמונה לאסף. הוא יישר את המשקפיים, הביט, ואז עוד פעם.
ואמר בשקט, בלי התנועה המושכת הרגילה:
– אז לא היה בו העניין.
נועה הכניסה את הטלפון לכיס. את התיק של מירון היא הוציאה מהתיקייה “שהייה ממושכת” והעבירה למגירה התחתונה של השולחן. איפה שהיו מונחות אותן סיפורים בודדים שאין צורך לספר מחדש. מספיק רק לזכור.
