התכתבנו כבר כשבועיים. יובל התגלה כאחד האנשים הנדירים שפשוט נעים לדבר איתם. שום רמזים כפולים, שום ניסיון להיראות טוב יותר ממה שהוא. גבר בן חמישים ושתיים, גרוש, שני ילדים בוגרים, עובד בענף הבניין. רציני, עם חוש הומור, קרוא וכתוב. כשהוא הציע להיפגש, הסכמתי בלי לחשוב פעמיים.
ואז הגיעה ההודעה ההיא: “תקשיבי, בוא נסכים מראש – אני לא משלם על בנות בדייטים. זה העיקרון שלי, מקווה שאת בסדר עם זה.”
אתם יודעים, באמת הייתי בסדר עם זה. יתר על כן – אני מכבדת יושר. הרבה יותר טוב לדעת את זה מראש מאשר לשבת אחר כך במסעדה ולתהות מי חייב למי כמה. כתבתי: “אוקיי, אין בעיה. אז נתראה בשבת.”
אבל אחר כך חשבתי.
בבוקר שבת קמתי מוקדם מהרגיל. אני בת ארבעים ושש, ואני יודעת בדיוק כמה זמן צריך כדי להיראות “ייצוגית”. מתוך הרגל פתחתי את הארון, הוצאתי את השמלה השחורה – זו שתמיד עובדת ללא רבב ומסתירה את כל הפגמים. אחר כך הבטתי במדף עם הקוסמטיקה. מייקפן עם אפקט מתיחת עור, קונסילר לעיגולים שחורים, פלטת צלליות, מסקרה, שפתון, קורקטור… ערכה רגילה לדייט בגילי.
ופתאום נפל לי האסימון.
למה?
אם אנחנו בונים מערכת יחסים שוויונית, אם כל אחד משלם על עצמו, אם אף אחד לא חייב כלום לאף אחד – למה אני צריכה לבזבז שעתיים על התארגנות? למה אני צריכה להיראות כמו תמונה ממגזין, כשיובל כנראה יגיע בג’ינס וסוודר, אחרי רבע שעה של התארגנות?
החלטתי לעשות ניסוי. כנה עד הסוף.
לבשתי את הג’ינס האהוב עליי, סוודר אפור רך שבו אני תמיד מרגישה עצמי. אספתי את השיער לקוקו פשוט – כמו שאני מסתובבת בבית. בלי איפור. בלי עקבים. פשוט אני. האמיתית, בלי פילטרים ובלי קישוטים.
כשהסתכלתי על עצמי במראה, היה מוזר. לא רע – פשוט מוזר. הייתי רגילה לראות את עצמי “מוכנה” לפני יציאה. ופה אני מסתכלת – ורואה אישה רגילה שהולכת לפגוש חבר. או לקנות מצרכים בסופר.
“נו טוב,” חשבתי לעצמי, “נראה מה יצא מזה.”
יובל כבר ישב ליד השולחן כשנכנסתי. ראה אותי, נופף בידו, חייך. התיישבתי, חיבקנו – כמו שמחבקים מכרים כשנפגשים. הכל היה נורמלי.
בערך עשרים דקות הראשונות פשוט דיברנו. דיברנו על מזג האוויר, סדרה חדשה, הטיול האחרון שלו. הוא סיפר בצורה מעניינת, עם הומור. אפילו חשבתי שלשווא דאגתי – הערב הולך מצוין.
ואז הוא השתתק באמצע משפט. הביט בי כאילו מעריך אותי. ושאל:
“תקשיבי, את… את לא ממש התארגנת לפגישה?”
לא הבנתי מיד על מה הוא מדבר.
“איך כלומר?”
“נו, בתמונות את נראית כזה… זוהרת. מטופחת. זוכרת ששלחת תמונות? שמלה אדומה, איפור. ועכשיו…” הוא היסס. “עכשיו מרגיש כאילו יצאת סתם ככה, לסופר.”
כאן חייכנו. כי הבנתי: הניסוי עבד בדיוק כפי שציפיתי.
“יובל,” התחלתי בשלווה, “אתה זוכר מה כתבת לי לגבי תשלום החשבון?”
הוא הנהן, קצת נמתח.
“זוכר. אז מה?”
“אז זהו. שהצעת שוויון. כל אחד לעצמו, נכון? בלי התחייבויות, בלי תפקידים, בלי ציפיות. אתה גבר עצמאי, אני אישה עצמאית.”
“נו כן,” הסכים. “ובמה הבעיה?”
“אין בעיה. פשוט חשבתי: אם אנחנו שווים, למה השוויון חל רק על כסף? אתה באת בג’ינס רגיל, בסוודר, בלי הכנה מיוחדת – כמו שנוח לך. ואני באתי בדיוק ככה. זה לא הוגן?”
יובל פתח פה, סגר. ואז פתח שוב.
“אבל זה… זה דברים שונים,” אמר בהיסוס.
“למה שונים?” רכנתי קדימה, באמת התעניינתי. “תסביר לי.”
הוא ניסה. ברצינות, ניסה להסביר. משהו על מסורת, על טבע נשי, על זה שבנות אוהבות את זה – להיראות יפה. הקשבתי ונהניתי.
“תראה,” אמרתי.
שיער יפה. עור מטופח. מניקור. אפילציה. קוסמטיקה. בגדים. נעליים. ועוד – זמן, כוחות וכסף.
על יופי טבעי אוהבים לדבר אלה שמעולם לא ספרו את החשבון על “פשוט לשמור על מראה מטופח”.
יובל שתק.
“אתה מבין למה אני מתכוונת?” המשכתי. “כשגבר אומר ‘אני בעד שוויון’, הוא מתכוון לרוב: ‘אני לא רוצה לשלם על ארוחת ערב’. אבל יחד עם זה, הוא עדיין מצפה לראות מולו אישה מטופחת, זוהרת, יפה. רק שעכשיו מציעים לה לעשות את זה בחינם. על חשבונה. גם בזמן, גם בכסף, גם בכוחות.”
“אבל הרי…” הוא ניסה שוב להתנגד. “הרי אתן אוהבות את זה? בנות אוהבות להתקשט.”
צחקתי. לא ברע – בכנות.
“יובל, אני אוהבת להרגיש יפה. אבל את יודעת מה אני אוהבת אפילו יותר? להרגיש עצמי. לישון שעה נוספת במקום לעשות תסרוקת. לא לדאוג שהמסקרה זבה או שנשבר ציפורן. לנעול נעליים נוחות, לא יפות.”
הוא הביט בי כאילו דיברתי בשפה זרה.
ישבנו עוד ארבעים דקות בערך. דיברנו על עבודה, תוכניות לקיץ. אבל האווירה השתנתה. הוא נראה מבולבל, אני – מהורהרת.
כשהגיע הזמן להיפרד, חילקנו את החשבון בדיוק לחצי. הוא שילם על הסלט והקפה שלו, אני על שלי. הכל ביושר. בשוויון.
נפרדנו בנימוס. הוא אפילו אמר שהיה נעים להכיר. עניתי אותו דבר.
יותר לא כתבנו אחד לשני.
אתם יודעים מה הכי מעניין? אני לא מתחרטת על הניסוי הזה. להפך – הוא הבהיר הרבה דברים. לא רק לגבי יובל, אלא לגבי החברה בכלל.
אנחנו חיים בזמן מוזר. מצד אחד, כולם מדברים על שוויון, עצמאות, שותפות. גברים רוצים לראות לצידם אישה עצמאית שמשלמת על עצמה ולא דורשת תמיכה כלכלית. וזה בסדר – אני באמת חושבת כך.
אבל מה שלא בסדר: הדרישות מנשים נשארו אותו דבר. יתר על כן, הן רק גדלו. עכשיו אישה חייבת לא רק להיראות מושלם, אלא גם להרוויח כמו גבר. לבנות קריירה, להיות מעניינת, להתפתח. וכל זה – תוך שהיא נראית כמו דוגמנית על שער.
וכשהיא מגיעה לדייט בלי איפור, בבגדים נוחים, פשוט חיה ואמיתית – הגבר תמה: “את לא התארגנת?”
אחרי הערב ההוא חשבתי הרבה. על מה זה באמת שוויון. על האם מה שאנחנו מכנים יחסים מודרניים הוא הוגן.
והבנתי את זה: שוויון זה לא כששניהם משלמים את החשבון. זה כששניהם משקיעים באותה מידה. לאו דווקא כסף – אלא מאמץ, זמן, תשומת לב, דאגה.
אם גבר לא מוכן לשלם על אישה – אני מכבדת את הבחירה הזאת. באמת. אבל אז אין לו זכות לצפות ממנה להתארגנות של שעתיים לפני המפגש. אין לו זכות להתאכזב שהיא באה לא בשמלה ועקבים, אלא בג’ינס וסניקרס.
אם אנחנו שווים – אז שווים בכל. בלי ציפיות נסתרות. בלי סטנדרטים כפולים. בלי הפתעה כשאשה מגיעה בדיוק כמו גבר – רגילה ורגועה.
אני לא נגד שוויון. אני בעד. אבל בואו נהיה כנים: שוויון לא מתחיל בתשלום החשבון בבית הקפה. הוא מתחיל ביושר כלפי עצמנו וכלפי האחר.
בהבנה שיופי דורש משאבים. שמראה מטופח הוא עבודה, זמן וכסף. שאם אנחנו אומרים “כל אחד לעצמו”, זה חל לא רק על הארנק, אלא גם על הציפיות.
עכשיו, אחרי זמן, אני פוגשת לפעמים ברשתות אנשים שמתווכחים על הנושא. אחדים צועקים: “גבר חייב!” אחרים מתנגדים: “נשים חומרניות!” גם אלה וגם אלה צודקים – ובו זמנית לא צודקים.
כי העיקר הוא לא מי חייב לשלם. העיקר הוא איך אנחנו בונים מערכת יחסים. על אילו ערכים. על איזו כנות.
יובל רצה שוויון – וקיבל אותו. האמיתי, בלי קישוטים. פשוט הוא לא היה כפי שהוא דמיין.
ואתם, מה אתם חושבים – איפה עובר הגבול בין צדק לבין דאגה הדדית? בין עצמאות לבין חום? בין שוויון על הנייר לבין שוויון בחיים?
אני עדיין מחפשת את התשובה.
