נורית עמדה במסדרון והסתכלה על שני ילדים עם תיקי גב זהים. מאחוריהם עמד איתן, מחזיק ביד כל אחת תיק ענק. יום רביעי. רביעי רגיל, לא שבת.
“את מי הבאת לי הביתה?” שאלה בקול שטוח. “הסכמנו שהילדים מהנישואים הראשונים שלך לא יחיו איתנו.”
איתן דחף את עצמו ליד המסדרון והניח את התיקים על הרצפה.
“אל תתחילי, נורית. הנסיבות השתנו. חודש, אולי חודשיים.”
“אולי שלושה?” נורית התכופפה מול התאומים, חייכה אליהם, ליטפה את ראשם. “ילדים, לכו לחדר, יש על המדף לגו. תשחקו בזמן שאנחנו מדברים עם אבא.”
הילדים הלכו. נורית סגרה את הדלת ופנתה לבעלה.
“איתן, אני מבינה נכון? הבאת ילדים ברביעי, עם תיקים, ושמת אותי בפני עובדה?”
“ומה הייתי צריך לעשות? הם הבנים שלי! או שאת רוצה שהם יישנו ברחוב?”
“לוגיקה מעניינת. כשהתחתנו, נשבעת שהילדים יחיו עם דנה. זוכר? או שהזיכרון שלך סלקטיבי כמו תפריט במזנון זול – רק מה שמשתלם לך?”
“זה זמני!”
“זמני זה שבת וראשון. אבל שני תיקים ושלושה חודשים – זה מעבר. אתה מרגיש את ההבדל?”
איתן התחיל ללכת הלוך ושוב במסדרון.
“אני לא מתכוון לתת לך דין וחשבון על הילדים שלי. גם הבית הזה שלי.”
“לא, איתן. זאת הדירה שלי. הייתה לפנייך ותהיה אחריך. ולפני שאתה שוב אומר ‘שלי’, תסתכל במסמכים. יש שם שם משפחה אחד, והוא לא שלך.”
נורית שלפה טלפון וחייגה את חמותה. איתן נזעק.
“תני טלפון. אל תעזי להתקשר לאמא שלי!”
“למה? אתה מקבל החלטות לבד – אולי גם היא לא יודעת שהיא הפכה לסבתא במשרה מלאה?”
“נורית, אני מזהיר אותך!”
“מזהיר? על מה? על זה שבעוד חמש דקות גילה תדע איך הבן שלה משתמש בדירה של מישהי אחרת?”
צלצולים. גילה ענתה אחרי השלישי.
“גילה, ערב טוב. תגידי, את יודעת שאיתן העביר את יונתן ותומר אלינו? לתמיד. עם תיקים.”
שקט. ואז קולה של גילה – מופתע ומבולבל.
“נורית, לא ידעתי כלום. הוא לא אמר לי מילה. איך – עם תיקים?”
“שני תיקים גדולים. והמשפט ‘חודש, אולי חודשיים, אולי שלושה’. אז אני שואלת – זו תוכנית משפחתית או אלתור אישי שלו?”
“אלוהים אדירים. נורית, אני כל כך מודה לך על הסבלנות. את הרי מטפלת בילדים כל סוף שבוע בזמן שהוא רץ לחברים. אני אדבר איתו.”
“תודה. אבל אני כנראה אסדר את זה לבד. תני לי בבקשה את הכתובת של דנה. אני רוצה להבין למה היא זרקה את הילדים.”
גילה הכתיבה כתובת. איתן עמד חיוור, גבו צמוד לקיר.
“למה את צריכה את הכתובת שלה? מה את מתכננת?”
“למה אתה חיוור? אם הכל נקי – ממה לפחד?”
“אל תתערבי שם, נורית. זה לא עניינך.”
“לא ענייני? הילדים בדירה שלי, ישנים על הספה שלי, אוכלים ליד השולחן שלי. כל שבת וראשון אני מציירת איתם, מטיילת, מאכילה – ואתה בזמן הזה ‘אצל חבר’ או ‘אצל אמא’. שמסתבר שגם היא לא רואה אותך. אז לאן אתה נוסע בסופי שבוע, איתן?”
“אני לא חייב לתת דין וחשבון!”
“נכון. לא חייב. אבל גם אני לא חייבת להיות בייביסיטר לילדים של מישהו אחר בזמן שאבא שלהם מבלה איפשהו.”
נורית התקרבה והביטה בעיניו.
“תן לי את המספר של דנה.”
“לא.”
“למה?”
“כי לא! מספיק חקירות!”
“אתה יודע, איתן, כשאדם לא צריך להסתיר, הוא לא צועק. הוא פשוט נותן מספר ושותה מיץ בשקט. אבל אתה נראה עכשיו כמו חתול שנתפס על השולחן עם דג בפה. גם בלעת את הדג, וגם לא מצליח לעשות פרצוף תמים.”
איתן שתק. נורית הנהנה.
“בסדר. כבר מאוחר. הילדים עייפים. אני אסדר להם בחדר האורחים. ומחר נמשיך בשיחה הזאת.”
הלילה היה קשה. נורית שכבה בעיניים פקוחות ונזכרה במילים של ריטה, חברה שלה, שנאמרו לפני שנה.
“תתכונני להפתעה, והיא לא תמצא חן בעינייך. לאחותי ורוניקה אותו סיפור – התגרשה, הילד אצלה, אבל בהזדמנות הראשונה היא זורקת אותו לאקס. לא ליום – לשבועות, לחודשים. ודורשת מזונות כמו שצריך. האקס שלה בסוף עבר לעיר אחרת כדי לא להשתגע.”
אז נורית הניפה יד. ריטה תמיד דרמטית. אבל עכשיו כל מילה שלה נשמעה נבואה.
בבוקר איתן התכונן לצאת.
“אני צריך לנסוע. עניינים.”
“ברור. תמיד יש לך עניינים. בשבתות – במיוחד.”
“שוב את?”
“עוד לא התחלתי. סע. אני אדאג לילדים. כמו תמיד.”
הוא יצא. נורית חיכתה עשרים דקות, הלבישה את התאומים ולקחה אותם לגילה.
החמות פתחה את הדלת, ראתה את הנכדים ומיד הבינה הכול.
“כנסו, יקירים שלי. סבתא תכין פנקייקס.”
הילדים רצו פנימה. גילה עצרה את נורית ביד.
“נורית, סלחי לו. אני לא יודעת מה קורה איתו. הוא משקר גם לי.”
“גילה, אני צריכה את הכתובת המדויקת של דנה. נתת רחוב, אבל מספר בית ודירה?”
“רחוב הרצל ארבעה עשר, דירה ארבעים ואחת. נורית, רק אל תחתכי בחמת זעם.”
“אני לא חותכת. אני פותחת בזהירות. כמו מנתחת.”
נורית נסעה לכתובת. כניסה, קומה רביעית, דלת עם המספר ארבעים ואחת. צלצלה. צעדים. חריקת מנעול.
הדלת נפתחה – איתן.
שנייה. שתיים. שלוש. פניו התארכו, פיו נפער, עיניו רצו כמו של אדם שנתפס בשקר הכי ברור.
נורית הביטה בו בשקט. ואז במסדרון מאחוריו – מעיל נשי על וו, נעלי בית. ואז שוב בבעלה.
היא לא אמרה מילה. הסתובבה וירדה במדרגות.
“נורית! חכי! זה לא… פשוט עזרתי! ברז דלף, היא התקשרה, באתי!”
קולו רדף אחריה, מקפץ מקירות המדרגות. נורית לא הסתובבה. יצאה לחצר, נשמה עמוק ושלפה טלפון.
שיחה ראשונה – למנעולן.
“בוקר טוב. אני צריכה להחליף מנעול בדלת הכניסה. אכתוב לך כתובת. תוכל תוך שעה? מעולה.”
שיחה שנייה – חברת הובלות.
“שלום. צריכים שני סבלים לאיסוף והובלה של חפצים. נפח קטן – כמה שקיות בגדים, שולחן עבודה, כיסא. כתובת משלוח אחרת. כן, הכול בנסיעה אחת.”
נורית הלכה ברחוב בצעד מהיר. הכול היה ברור לה. דנה זרקה את הילדים על איתן, ובעצם על נורית, כדי לפנות את הדירה לפגישות עם האקס שלה. תכנית קלאסית: ילדים לפה, מאהב לחזור.
אבל לדנה היה בעל חוקי – אורי. גילה הזכירה את שמו. ונורית כבר ידעה מה לעשות.
כשהיא הגיעה לבית, המנעולן כבר עמד בכניסה עם ארגז כלים. הסבלים הגיעו אחרי רבע שעה. נורית פתחה את הדירה וברוגע, בשיטתיות, בלי להתרגש, אספה את הדברים של איתן.
המעיל החורפי שלו. הנעליים. שלושה מדפי ספרים. שולחן מהחדר עבודה, כיסא מתקפל, שתי שקיות בגדים. דברי הילדים – בקפידה, לפי שקיות. צעצועים. תיקי גב.
“לאן לנסוע?” שאל הסבל הראשי.
“רחוב הרצל ארבעה עשר, דירה ארבעים ואחת. להשאיר ליד הדלת. אם לא יפתחו – ליד הכניסה.”
המנעולן החליף את המנעול תוך ארבעים דקות. נתן שלושה מפתחות חדשים. נורית שילמה, סגרה את הדלת והתיישבה על הרצפה במסדרון השקט.
הטלפון צלצל אחרי שעה וחצי. המספר של איתן.
“נורית! מה עשית?! דנה התקשרה, צורחת שהביאו איזה שקיות!”
“נכון. זה הדברים שלך. והדברים של הילדים שלך. שלחתי אותם לכתובת היחידה שבה אתה, מסתבר, מבלה שבתות.”
“את השתגעת! יש לה בעל! אורי מגיע בערב – מה הוא יחשוב?!”
“אורי? אל תדאג לגביו. כבר כתבתי לו. צירפתי כתובת, שעת הביקור שלך ותקציר של ה’ברזים שדלפו’ שלך. הוא התברר כאדם מאוד מבין. ענה במילה אחת: ‘תודה’.”
“את… את לא עשית את זה.”
“עשיתי, איתן. והייתי עושה את זה מוקדם יותר אם לא האמנתי לכל מילה שלך שנה שלמה. אתה יודע, זה אפילו מצחיק – היית כל כך בטוח בטיפשות שלי שהפסקת להסתתר. הבאת ילדים ברביעי, ונסעת לדנה דרך הדלת הראשית. אפילו לא סובבת את הראש – אולי אישה מאחורי הפינה?”
“נורית, תקשיבי…”
“לא, תקשיב אתה. הילדים אצל גילה. בריאים, שבעים, משחקים לגו. המנעול החלפתי. תביעת גירושין אגיש ביום שני.”
“את לא יכולה ככה! אנחנו הרי…”
“מה – ‘אנחנו הרי’? הסכמנו? כן, איתן, הסכמנו. הילדים – אצל דנה. סופי שבוע – שלנו. נאמנות – הדדית. הפרת את כל שלושת הסעיפים תוך שנה. אם זה היה חוזה, היית משלם פיצויים.”
“אני לא בגדתי בך!”
“פתחת דלת של דירת האקסית שלך בשבת בבוקר עם נעלי בית. אפשר לקרוא לזה ‘עזרה בברז’, אבל במקרה כזה אתה השרברב הכי גרוע בעיר – כי הברז עדיין לא מתוקן.”
איתן שתק. נורית שמעה אותו נושם בכבדות.
“מאיפה את יודעת על הברז?”
“שמעתי אתמול איך אתה מתאמן על תירוץ. מלמלת לעצמך בשירותים, חשבת שאני ישנה. ‘ברז דלף, היא התקשרה, פשוט נכנסתי’. איתן, אתה משקר אפילו בלי כישרון. לפחות ‘צינור התפוצץ’ – נשמע יותר רציני.”
“נורית, אני אבוא. נדבר כמו שצריך.”
“אל תבוא. המפתחות חדשים. השיחה נגמרה. הנה מה שאני רוצה שתזכור: הסכמתי להתחתן איתך בידיעה שיש לך ילדים. התאהבתי בהם. כל סוף שבוע – פארק, ציור, ספרים, ואתה בזמן הזה כביכול אצל חבר או אמא. גילה, אגב, אישרה – לא באת אליה אפילו פעם אחת בארבעת החודשים האחרונים.”
“היא אמרה את זה?!”
“היא לא רק אמרה את זה. היא אמרה: ‘נורית, אני מודה לך שאת סובלת את הבן שלי. הוא לא ראוי לזה’. ואתה יודע מה? היא צודקת.”
“אין לי לאן ללכת.”
“יש לך את הכתובת של דנה, שם אתה מרגיש בבית. יש לך את הכתובת של גילה, שמחכה להסברים. יש לך, סוף סוף, את כל כדור הארץ – מספיק מקום. אבל הדירה שלי לא ברשימה.”
נורית לחצה על ניתוק וחסמה את המספר. אחר כך חסמה את כל אמצעי התקשורת האפשריים. אחר כך התיישבה על שרפרף במסדרון וישבה דקה בשקט.
הטלפון צלצל ממספר לא ידוע. היא ענתה.
“נורית? זה אורי. בעלה של דנה. בעל לשעבר, כנראה מהיום.”
“אורי. מצטערת שזה ככה יצא.”
“אל תתנצלי. חשדתי מזמן, אבל חסרה לי הוכחה. את נתת לי את ההוכחה הזאת. השקיות של החפצים שלו ליד הדלת שלי – את יודעת, זה משכנע יותר מכל תמונה.”
“הוא עמד בנעלי הבית שלך.”
“בירוקים? עם דינוזאורים?”
“לא. באפורים, משובצים.”
“אלה נעלי הבית היפות שלי. לא יאומן. אפילו נעלי בית זרות הוא נועל.”
שניהם שתקו. ואז אורי צחק בשקט.
“את יודעת, נורית, אני עכשיו עומד על המרפסת, מסתכל על שתי שקיות של זבל ליד הכניסה – ומשום מה קל לי. כאילו עקרו לי שן שכאבה שלוש שנים.”
“שן לא עוקרים. שן עוקרים.”
“אצלי כזאת שן שצריך עקירה.”
“בהצלחה לך, אורי.”
“גם לך. מסתבר שאנחנו באותה סירה. רק את חותרת מהר יותר – אני הייתי מהסס עוד חודש.”
ריטה התקשרה.
“נורית, מה המצב? ראיתי שאת באינטרנט אבל לא כותבת.”
“ריטה, צדקת.”
“לגבי ההפתעה?”
“לגבי ההפתעה. היא לא הייתה לטעמי.”
“ספרי.”
“הוא הביא ילדים עם תיקים, וסע לאקסית. נסעתי לכתובת – הוא פתח לי את הדלת. בנעלי בית. הפתעה.”
“ומה את?”
“החלפתי מנעולים, שלחתי את החפצים שלו עם סבלים לאקסית, כתבתי לבעלה, מגישה גירושין.”
“בכמה שעות עשית את זה?”
“בארבע. אולי שלוש וחצי.”
“נורית, את רובוט. אני הייתי בוכה שבוע בכרית.”
“אבכה אחר כך. עכשיו אין לי זמן. עכשיו אני צריכה להתקשר לגילה ולוודא שהילדים אכלו ארוחת ערב.”
ובינתיים, איתן עמד באמצע הרחוב עם טלפון שרוטט בלי הפסקה. דנה התקשרה בפעם השישית. אורי שלח הודעה שלוש מילים: “תבוא לקחת את החפצים שלך. מנוול.” אמא כתבה: “תבוא. נדבר.”
הוא לא ענה לאף אחד. עמד והביט במסך, שכל שיחה בו הייתה גזר דין.
לפני שנה הכול היה מושלם. אשה אוהבת, ילדים מסודרים, אקסית זמינה, בעלה לא יודע כלום. מבנה מושלם. כמו בית קלפים.
בית הקלפים קרס תוך ארבע שעות. נסיעה אחת של נורית לכתובת – והכול התפרק. אשה החליפה מנעולים. אורי גילה את האמת. אמא מחכה להסברים. דנה בפאניקה.
הטלפון צלצל שוב. דנה.
הוא ניתק. הכניס את הטלפון לכיס. הלך ברחוב, לא יודע לאן, לא יודע למה, לא יודע – מה עכשיו.
ונורית בזמן הזה התקשרה לחמותה.
“גילה, הילדים אכלו ארוחת ערב?”
“אכלו, נורית. אכלו ארבע פנקייקס כל אחד. כבר ישנים.”
“תודה לך.”
“נורית… הגשת תביעת גירושין?”
“אגיש ביום שני.”
“אני לא אנסה לשכנע אותך. הוא הרוויח את זה. אבל הילדים… התחברת אליהם, נכון?”
“התחברתי. יונתן מצייר לי כרטיסי ברכה כל יום ראשון. תומר למד לקרוא – לי ראשונה קרא את המילה ‘שמש’.”
“עשית עבורם יותר מאשר אביהם בשנה האחרונה.”
“הילדים לא אשמים בכלום. אם את צריכה עזרה – אני כאן. אבל עם איתן – נגמר.”
“אני יודעת, נורית. אני יודעת.”
נורית הניחה את הטלפון על השידה. הדירה הייתה שקטה, ריקה – ושלה. בלי תיקים זרים במסדרון, בלי שקרים זרים באוויר, בלי נעלי בית זרות ליד הדלת.
היא ניגשה למראה והביטה בעצמה. עיניים יבשות. סנטר מורם. עשרים ושמונה – וביום אחד הזדקנה והתחדשה בו זמנית.
ריטה שלחה הודעה: “גאה בך.”
נורית חייכה וענתה: “תודה. עכשיו ממשיכה הלאה.”
