— תמר… — אלון הביט באשתו ונאנח בכבדות. — סליחה, אבל השנה נצטרך לבטל את הנסיעה לים.
— מה זאת אומרת לבטל? למה? כבר תכננו הכל. אפילו הזמנו חדר במלון.
— בעבודה יש עומס רציני. אף אחד לא ישחרר אותי עכשיו.
כשהבעל אמר שלושה ימים לפני הנסיעה המתוכננת שהוא לא יוכל לנסוע לים בגלל פרויקט דחוף, תמר קודם כל התעצבנה.
הם כל כך הרבה זמן התכוננו לזה.
אפילו תיאמו את ימי החופשה כדי שיהיו לפחות שבועיים ביחד.
— אלון, אולי בכל זאת תדבר עם המנהל שלך, תסביר לו את המצב? — שאלה תמר בקול מלא תקווה.
— לא. אף אחד עכשיו לא יוצא לחופשה, ובשבילי לא יעשו חריגים. אני יכול כמובן להתפטר, אבל את מבינה שזה לא פתרון? איפה אמצא עוד עבודה כזאת?
תמר נאנחה. העבודה של אלון באמת הייתה מצוינת.
בזכות העבודה שלו הם הצליחו לעבור מדירת חדר לבית משלהם. אולי לא גדול במיוחד, אבל בכל זאת בית.
אז להתפטר היה טיפשי. אבל תמר לא התכוונה לוותר על הנסיעה לים. ארבע שנים היא כבר חולמת על זה.
היא ישבה, חשבה והחליטה שאם אלון לא יכול לנסוע לחופשה, היא ועידו יכולים לנסוע לבד.
כמובן שבמקור התכוונו לנסוע ברכב, אבל אפשר גם להגיע באוטובוס.
כן, זה ייקח קצת יותר זמן, ויהיה צורך לוותר על נוחות, אבל אחר כך מחכים לה ולעידו רגעים בלתי נשכחים — שבועיים של שמש, מים חמים וטיולים ארוכים לאורך הטיילת. ועוד לימונדה, גלידה וכל שאר שמחות החיים.
— תמר, אם להיות כנה, הרעיון הזה לא מוצא חן בעיניי, — הקים אלון גבה כשאשתו שיתפה אותו במחשבותיה. — לאן את נוסעת לבד עם ילד קטן?
— עידו כבר כמעט בן ארבע. הוא לא קטן, — התנגדה תמר. — ואני פשוט מאוד רוצה לים.
— בואי כולנו נסע יחד קצת יותר מאוחר? בסוף אוגוסט, למשל. המים בטח עדיין יהיו חמימים.
— אלון, יקירי… בסוף אוגוסט כבר לא תהיה לי חופשה. זה קודם. ושנית, בתקופה הזאת בים יש בדרך כלל הרבה מדוזות, ואי אפשר לשחות כמו שצריך. אז צריך לנסוע דווקא עכשיו.
— אני אדאג ואהיה לחוץ בגללכם. והמחשבות האלה יפריעו לי בעבודה.
— ואני אתקשר אליך כל יום כדי שלא תדאג, — חייכה היא.
— אבל…
— אלון, בבקשה, בוא לא נריב על שטויות. אני כבר מזמן לא ילדה קטנה, ואני יכולה לפתור את כל הבעיות שלי אם יהיו. לא אתקשר ואתחנן שתגיע לקחת אותי — אז תוכל לעסוק בשלווה בפרויקט שלך. ואני ועידו ננוח בשלווה.
תשובה כזאת לא סיפקה את אלון. אבל תמר כבר החליטה. ואם אישה מחליטה, ככה זה יהיה.
*****
הימים הראשונים של החופשה המיוחלת עברו כמעט בדיוק כמו שתמר דמיינה.
כל בוקר עידו התרוצץ בהתלהבות על החול, בנה מגדלים, ניסה לתפוס שחפים ובלי סוף ביקש רשות להיכנס למים “רק עוד דקה”. בערבים, בטיולים בעיר, הם שתו לימונדה ואכלו גלידה. בקיצור, היה להם כיף.
אבל לקראת ערב היום השלישי עידו נהיה קצת שקט.
תמר לא ייחסה לזה חשיבות מיוחדת — תלתה את זה בעייפות.
גם היא עצמה הייתה קצת עייפה באותו יום. לכן הם הלכו לישון כמעט שעתיים מוקדם מהרגיל. ובאמצע הלילה עידו התחיל לקרוא לאמא ולבכות בקול רם.
תמר קפצה במהירות מהמיטה והביטה בבנה, לא מבינה מה קורה.
— מה קרה, עידו?
— אמא, לא טוב לי, — צפצף הוא והצביע בידו על הגרון.
תמר הניחה בפחד את כף ידה על מצחו — המצח היה חם מאוד.
המדחום הראה כמעט 40 מעלות.
אחרי חצי שעה עמדה ליד המלון ניידת טיפול נמרץ.
— נראה שזאת דלקת גרון, — אמר הרופא הצעיר אחרי שבדק את הילד. — עדיף לא להסתכן. ניסע לבית חולים לילדים.
תמר הנהנה בשקט.
על כך שהחופשה נגמרה היא הבינה עוד בדרך, כשאותו רופא אמר לה שיצטרכו להישאר בבית חולים כנראה כשבוע, ואולי אפילו יותר אם יהיו סיבוכים.
כשתמר עם עידו הישן על הידיים יצאה מניידת הטיפול נמרץ, היא הלכה אחרי הרופא לחדר המיון ופתאום…
…עצרה בחדות.
ממש מול הכניסה שכב כלב ענק ושעיר. הוא אפילו לא קם כשהרופא הצעיר עבר לידו בצעד בטוח.
רק פקח עין אחת והביט בו ברוגע.
כנראה לא פעם ראשונה שהוא רואה אותו כאן.
— מה זה?.. — מלמלה תמר בלי משים.
הכלב ששכב ממש ליד בית החולים לילדים נראה לה לגמרי לא במקום.
“מה אם הוא יתנפל על מישהו? פה יש ילדים בכל מקום…” — הבזיקה מחשבה חרדה בראשה.
— גברת, את עומדת? — פנה אליה הרופא, מבחוץ מהדלת הפתוחה למחצה. — בואי, נטפל ברישום שלך.
— וזה… — תמר הצביעה בפחד על הכלב. — זה נורמלי בכלל שהוא שוכב פה?
— אל תדאגי, — חייך הרופא. — הוא מאוד טוב. ואוהב ילדים. בואי.
תמר לחצה את בנה חזק יותר והקיפה את הכלב בקשת רחבה.
הוא אפילו לא זז. רק השפיץ מבט עצל אחריה והניח שוב את ראשו על כפותיו הקדמיות.
— כבר ממש… — אמרה תמר בשקט, והסתכלה לאחור. — זה בית חולים או מקלט לבעלי חיים? לאן העובדים מסתכלים…
למעשה, נראה שאף אחד מהעובדים בבית החולים לא שם לב לכלב בכלל.
תמר הבינה את זה כבר למחרת. אחיות עברו ליד הכלב כאילו זה טבעי, ומנקה עם דלי אפילו חייכה אליו. עוד בירכה אותו לשלום.
— בוקר טוב, לוי. איך עבר הלילה שלך בתפקיד?
הכלב כנף בזנבו בעצלתיים. כאילו באמת הבין כל מילה.
תמר הביטה בפליאה באישה, אבל לא אמרה כלום. כי באותו רגע דאגה לדברים אחרים לגמרי.
לפניה היו בדיקות, שיחה עם הרופא המטפל, נטילת תרופות, ואולי אפילו לילות ללא שינה ליד בנה.
בלילה לא היה לו יותר קל.
אז על הכלב השעיר המוזר תמר שכחה כמעט מיד. אבל, כפי שהתברר, לזמן קצר.
היומיים הראשונים באמת היו קשים. למדוד חום. לשכנע את עידו לקחת תרופה. לחכות לרופא. להאכיל את הבן, אם יש תיאבון. ואז שוב מדחום, שוב כדורים.
רק לקראת הערב הילד התחיל להתעורר לזמן קצר, ובלילה החום חזר.
ורק ביום השלישי הטמפרטורה סוף סוף ירדה. עידו ביקש בפעם הראשונה לא לראות סרטונים בטאבלט, אלא את המכונית שהביאו איתם, והצביע בידו על החלון.
תמר נשמה לרווחה. עכשיו אפשר לפחות לצאת עם הבן לחצר בית החולים לנשום אוויר צח, כי…
…הריחות של בית החולים לא משכו אותה בכלל.
בחצר בית החולים צמחו בכל מקום אדרים ותרזות, מתחתיהם עמדו ספסלים נוחים.
אמהות טיילו עם ילדים, ואחיות מיהרו בין הבניינים.
ושם תמר שוב ראתה את הכלב השעיר.
היא ניסתה להיזכר איך קוראים לו.
“לוי, נדמה לי. כן — בדיוק לוי”.
הכלב הלך לאיטו בשביל, צולע ברגל אחת בצורה בולטת. בהתחלה תמר אפילו לא הבינה שיש לו רק שלוש רגליים.
הרביעית הייתה קצרה בהרבה, ולכן לא נגעה באדמה בכלל.
“אלוהים, איזה נורא…” — חשבה תמר, והמשיכה להתבונן בכלב.
אפילו קצת התביישה על כך שאותו לילה התייחסה בשלילה כזאת לכלב המסכן הזה.
— אמא, תראי! כלבלב! — קרא עידו בשמחה.
תמר אחזה בבנה ביד באופן אוטומטי.
— רק אל תתקרב. לא צריך.
תמר, אם לומר את האמת, פחדה שהכלב ישמע את עידו וירוץ להכיר אותו, כמו שכלבים עושים בדרך כלל כששמים לב אליהם, אבל הוא אפילו לא הביט לעברם.
במקום זה, לוי הלך עוד קצת, עצר ליד השער, וכשהתעורר, כישכש בזנבו.
לתוך שטח בית החולים נכנסו שתי נשים עם תיקים כבדים.
— שלום, לוי! — אמרה אחת מהן בחיבה, וליטפה את ראשו.
הכלב נבח בשקט, ובקפיצות מצחיקות על שלוש רגליים, הלך לצדן.
הוא ליווה את הנשים עד דלתות המטבח, חיכה עד שייכנסו פנימה, ואז התיישב ליד המדרגה.
אחרי דקה אחת מהן הוציאה לו קערת מתכת גדולה.
לוי לא מיהר להתנפל על האוכל.
קודם כל הוא הביט סביבו בתשומת לב, כאילו בודק שהכל רגוע.
ורק אז ניגש לאיטו לקערה והתחיל לאכול.
— איזה מנומס, — אמרה תמר בלי משים.
אישה במדי ניקיון שעברה באותו רגע חייכה ואמרה:
— ועוד איך מנומס. השומר המקומי שלנו. שומר, כביכול, על הסדר.
— הוא גר פה? — שאלה תמר בהפתעה.
— כבר הרבה שנים, — הנהנה האישה. — אל תפחדי ממנו. הוא מאוד חכם וטוב. אם הייתה לי אפשרות, מזמן הייתי לוקחת אותו אליי.
עידו בינתיים הוציא מהכיס עוגייה שנשארה אחרי ארוחת הבוקר.
— אמא, אפשר? תראי, הוא לא שבע.
לוי באמת כבר סיים לאכול את הדייסה וליקק את הקערה שלו עד שהיא הבריקה בשמש.
ואז התרחק כמה מטרים ונשכב בצל העץ, הניח את ראשו על כפותיו הקדמיות.
תמר רצתה קודם כל לאסור על בנה להתקרב לכלב הזה, אבל עידו הביט בה ככה…
איך אפשר לסרב לילד שסבל כל כך הרבה בימים האחרונים?
— רק בזהירות, בבקשה, — אמרה היא.
והיא עצמה הלכה אחריו, אוחזת בידו, כדי שבמקרה הצורך תצליח למשוך אותו מהכלב.
לא, היא הבינה היטב שאם הכלב הזה היה תוקפני, בקושי היו מרשים לו להימצא בשטח בית החולים. אבל מי יודע… עדיף, כמו שאומרים, להיזהר.
עידו ניגש לכלב השעיר ששכב על האדמה והושיט לו את העוגייה.
— קח… זה בשבילך…
לוי הרים את ראשו. במשך זמן מה הוא הביט בריכוז באדם הקטן, ואז לקח בזהירות את הפינוק בקצות השיניים. כל כך בזהירות, שאפילו לא נגע באצבעות הילד.
תמר, שהתבוננה כל הזמן במתרחש, נשמה לרווחה.
ברוך השם, שום דבר נורא לא קרה. הכלב באמת התגלה כמנומס מאוד.
— אמא, ראית? הוא לקח ממני את העוגייה.
— ראיתי, ראיתי… — חייכה תמר.
— נכון שהוא טוב?
— נכון, בני. אבל בכל זאת תצטרך לשטוף ידיים. עכשיו נחזור ומיד תשטוף עם סבון, הבנת?
— כן! — ענה עידו בשמחה.
וכבר ממש ליד הכניסה לבניין הוא עצר פתאום והביט באמו במחשבה.
— אמא, אפשר לקחת אותו איתנו כשנסע הביתה? אני כל כך רוצה שהוא יגור איתנו, לא ברחוב. את בעצמך אמרת שהוא טוב.
תמר לא ציפתה לשאלה כזאת בכלל, ואפילו קצת התבלבלה. במשך זמן מה היא הביטה בבנה ושתקה.
איך אפשר להסביר לילד בן ארבע שעם כל הרצון הטוב, אי אפשר לקחת הביתה כל כלב רחוב.
זה כמובן היה נכון, אבל…
— בני, הוא כבר התרגל לגור פה וכנראה לא ירצה לנסוע למקום אחר, — ענתה תמר לעידו.
מהיום ההוא הם נפגשו מדי יום. לפעמים עידו הביא ללוי קרקר. לפעמים חתיכת לחמנייה. ואחרי הצהריים נשארו עצמות, ותמר גם התחילה לקחת אותן לכלב.
הוא קיבל את הפינוק באותה כבוד רגוע.
ולוי מעולם לא ביקש כלום, לא הביט בעיניים מתחננות, לא נבח בשמחה כמו שכלבים אחרים עושים בדרך כלל.
הוא פשוט כישכש מעט בזנבו, כאילו חשב שאין צורך להביע תודה בקול רם.
אבל שתמר לא הטילה ספק בכך שהכלב מודה לאנשים על תשומת הלב והדאגה.
והיא גם התחילה להבחין במה שלא שמה לב אליו קודם.
כלומר — למה כולם כל כך אוהבים את לוי. הוא באמת לא אכל סתם “את הלחם שלו”.
ערב אחד תמר הייתה עדה לסצנה אחת.
לשער בית החולים ניגש גבר שיכור. הוא קילל בקול רם את השומר הקשיש ודרש להכניס אותו פנימה למה שזה לא יהיה.
וכשהשומר סירב למלא את בקשתו, הוא ניסה להיכנס בעצמו.
לוי קם מיד. הוא ניגש במהירות, ככל שיכל עם שלוש רגליו, אל השומר ועצר לידו.
וכשהזר המשיך לנער את השער המתכתי, לוי קודם נהם, ואז נבח נביחה קצרה ועמוקה.
זה הספיק. הגבר מלמל משהו לא מרוצה תחת נשימתו, הסתובב והלך.
אחרי דקה לוי שוב נשכב במקום הרגיל שלו, כאילו כלום לא קרה.
תמר הביטה בו במבט ארוך.
— כלב מוזר אתה… — אמרה בשקט. — אבל באמת טוב מאוד.
ולמחרת היא תפסה את עצמה בפעם הראשונה במחשבה שבבוקר, כשהיא יוצאת עם עידו לטיול, היא מחפשת בעיניים דווקא אותו — את הכלב השעיר הזה.
עד השחרור מבית החולים נשארו רק שלושה ימים.
עידו התאושש בביטחון. הוא כבר רץ בחצר בית החולים, הכיר ילדים אחרים וכל בוקר קודם כל הציץ מהחלון, מחפש מישהו בעיניים.
— אמא! לוי כבר במקום! בואי מהר החוצה.
תמר הציצה מהחלון, וכשראתה את לוי, חייכה.
הכלב שכב ללא שינוי על המדרגות בכניסה לחדר המיון. לפעמים נמנם, לפעמים התבונן באנשים. נדמה היה שהוא מכיר כל אחד שנכנס לשטח בית החולים ויוצא ממנו.
באותו יום תמר פגשה במסדרון אחות שראתה אותה יותר פעמים ליד חדר הטיפולים.
זאת הייתה אישה מאוד טובה וחייכנית, כבת חמישים.
על התג שלה היה כתוב: מיכל.
— סליחה, אפשר לשאול אותך? — עצרה אותה תמר.
— בטח.
— ולוי… כלומר, הכלב שמתרוצץ בשטח בית החולים… הוא גר פה הרבה זמן, נכון?
מיכל הבינה מיד על מי מדובר, וחייכה.
— רואה שגם אותך לוי כבש. כן, הרבה זמן.
תמר צחקה בעל כורחה.
— אם להיות כנה, בהתחלה פחדתי ממנו מאוד. ואפילו קצת התרעמתי שליד בית חולים לילדים שוכב כלב רחוב. ועכשיו אני אפילו לא מדמיינת את החצר הזאת בלעדיו.
האחות הביטה מהחלון.
לוי בדיוק סייר באיטיות ב”נחלותיו”, כדי לוודא שהכל בסדר.
— הוא נולד פה, — אמרה בשקט. — לפני בערך חמש שנים. אולי קצת יותר. גם אמא שלו גרה בבית החולים. כלבה מעורבת חכמה כמוהו. כשהיא הזדקנה, לוי כאילו הבין בעצמו שהגיע תורו לשמור על השטח.
— ואף אחד לא גירש אותו?
— ובשביל מה לגרש אותו? הוא מעולם לא פגע באף אחד. להיפך. הרבה פעמים עזר לנו…
מיכל שתקה לרגע.
— רק פעם אחת כמעט איבדנו אותו.
תמר הרגישה שהיא עומדת לשמוע משהו חשוב.
— זה בגלל הרגל?
האחות הנהנה באיטיות. ואז הוסיפה:
— בגלל אהבה.
תמר הרימה גבה בהפתעה.
— איך זה?
— כן-כן. אל תתפלאי. אצל כלבים הכל כמעט כמו אצל אנשים. את לא מתנגדת אם נצא החוצה?
— לא.
הן יצאו לחצר. האחות התיישבה על ספסל. תמר ישבה לידה.
— לפני כמה שנים הגיעה לכאן כלבה שחורה קטנה, — המשיכה מיכל בסיפור שלה. — רזה, עם עיניים גדולות. קראנו לה מיקה.
מיכל חייכה, כאילו שוב ראתה אותה מול עיניה.
— היא הייתה כל כך זריזה… אי אפשר היה לעקוב אחריה. ולוי מהרגע הראשון הלך אחריה כמו צל. כל בוקר הם רצו יחד בחצר בית החולים. והילדים הביטו בהם וצחקו. בחורף, כשירד שלג, לוי תמיד נשכב לידה. כשנהיה ממש קר, הוא לחץ את מיקה אליו וכאילו חיבק אותה בכפותיו. זאת הייתה אהבה. אהבה אמיתית…
— ומה קרה אחר כך? — שאלה תמר, כשהאחות פתאום השתתקה.
— אחר כך הגיע האביב… — נאנחה מיכל, — ומיקה “יצאה לרחוב”.
— איך יצאה? ומה עם לוי? — הביטה תמר בהפתעה באחות.
— ככה… אמרתי לך, אצל כלבים הכל כמעט כמו אצל אנשים. באותו אביב התחילו להתאסף ליד בית החולים כלבים זרים. קודם שניים. ואז היו ארבעה. ועוד כמה ימים אחר כך נוצרה כבר להקה של ששה או שבעה כלבים — וכולם היו גדולים מאוד.
— הם רבו ביניהם, נבחו בקול רם, הפחידו ילדים. לוי סבל במשך זמן מה, ואז לא יכול היה עוד. יום אחד הוא עמד בין מיקה לבין הכלבים הזרים.
— לבד? — נחרדה תמר, מדמיינת את התמונה.
— לבד, — הנהנה האחות. — לבד נגד כולם.
מיכל נאנחה בכבדות.
— שמענו נביחות ורצנו לחצר. אפילו מפחיד להיזכר…
היא השתתקה. תמר לא קטעה.
— הם התנפלו עליו כולם בבת אחת. לוי נלחם כל עוד יכול. צעקנו, ניסינו להבריח אותם במקלות, אבל לא הצלחנו מיד. כשהלהקה סוף סוף ברחה…
מיכל עצמה את עיניה.
— לוי אפילו לא יכול היה לקום. שלא לדבר על לקום — הוא אפילו נשם בקושי. חשבנו שהוא לא ישרוד.
תמר הרגישה צמרמורת עוברת על גבה.
— ומיקה?
— ומיקה ברחה עם הכלבים האלה. ומאז אף אחד לא ראה אותה.
הן ישבו בשקט כמה שניות.
— כולנו בכינו אז, — אמרה האחות בשקט. — הוא שכ� כולו בדם. הרגל הייתה מרוסקת כך שהווטרינר אמר מיד: אפשר להציל רק את לוי עצמו.
— לכן…
— כן. היה צריך לקטוע את הרגל.
מיכל חייכה בעצב.
— כל המחלקה אספנו כסף לניתוח. אחר כך עשינו בעצמנו חבישות, הזרקנו אנטיביוטיקה. הוא סבל בשקט. מעולם לא נשך אף אחד. אפילו כשכואב לו מאוד.
תמר העיפה מבט לעבר הכלב. לוי בדיוק עצר ליד ילדה קטנה שהפילה צעצוע.
הוא דחף בעדינות עם האף ארנב פרוותי לעבר הילדה והלך בשלווה הלאה. כאילו מעולם לא היה בחייו שום דבר גבורה. אבל כן היה…
— אחרי כל מה שעבר, לוי כבר לא נתן לאף נקבה להתקרב לשטח בית החולים, — המשיכה מיכל. — אני מתכוונת לכלבות. הוא, אתה יודע, חדל לחלוטין לבטוח באף אחד.
היא חייכה, אבל בפעם השנייה בצורה שונה.
— אבל לפני חודש קרה נס אמיתי…
— נס אמיתי? — חזרה תמר.
מיכל הנהנה.
— גם אנחנו קודם לא האמנו.
היא סובבה את ראשה וחייכה.
— והנה הנס עצמו, — נופפה מיכל בידה.
תמר הביטה לכיוון שהאחות הצביעה וראתה איך בשביל, בקפיצות מצחיקות, רצה כלבה קטנה.
לוי ראה אותה, ומיד מיהר לקראתה.
— מי זאת? ולמה לא ראיתי אותה קודם? — התפלאה תמר, מתבוננת בלוי מנסה להראות לכלבה סימני חיבה.
— זאת מיצי, — חייכה האחות. — באותו יום שהגעתם אלינו, מיצי בדיוק נלקחה למרפאה וטרינרית לעיקור. והיום החזירו אותה. אוי, כמה היא מהומה…
הכלבה באמת הייתה פעלתנית בצורה יוצאת דופן.
היא עצרה לרגע, מיד ניתקה ממקומה, הסתובבה סביב לוי ומיד שוב רצה קדימה.
— ומאיפה היא באה?
— אני לא יודעת. יום אחד היא פשוט הופיעה ליד השער. רעבה, מלוכלכת, אבל בו זמנית חביבה בצורה מפתיעה. האכלנו אותה, חשבנו שתאכל ותמשיך לדרכה. אבל היא נשארה.
תמר שוב הביטה לעבר הכלבים.
מיצי ניגשה ללוי ונגעה בעדינות באף בצווארו. הוא העמיד פנים שלא שם לב. אבל הזנב בגד בו והתנועע.
— בימים הראשונים הוא בכלל לא התייחס אליה, — המשיכה מיכל. — אם התקרבה יותר מדי, הוא הסתלק הצידה. אפילו דאגנו שלוי יבריח אותה.
— ואז?
— ואז היא ניצחה אותו.
— איך?
— בסבלנות. וגם בחוכמה עממית. לא סתם אומרים שהדרך ללב הגבר עוברת דרך הקיבה.
האחות צחקה.
— כל יום מיצי הביאה לו עצם. הוא הסתובב. והיא שוב הביאה. הוא הלך — היא הלכה אחריו. נשכב לנוח — הסתדרה בקרבת מקום. מעולם לא כפתה את עצמה, אבל גם לא השאירה אותו לבד.
תמר חייכה בלי משים.
— ויום אחד בבוקר ראינו אותם שוכבים יחד. ועוד אחרי זמן מה רצים אחד אחרי השני, אפילו משחקים יחד. את מדמיינת?
בחצר באותו רגע בדיוק קרה משהו דומה.
מיצי תפסה ענף יבש ומיהרה לעבר ערוגת הפרחים.
לוי נאנח בכבדות — כך לפחות נדמה לתמר — ואז פתאום ניתק ממקומו. ברור שהוא לא יכול היה לרוץ מהר כמו פעם. אבל הוא ניסה.
מיצי האטה בכוונה, אפשרה לו להדביק אותה, ואז שוב ברחה. שניהם נראו מאושרים.
— נכון, מאז שמיצי הגיעה, הכל השתבש. קיווינו שמישהו ייקח את לוי הביתה, — אמרה מיכל.
— מצאתם לו בעלים?
— מצאנו.
— ומה קרה?
האחות פרשה את ידיה.
— אדם טוב. הגיע כמה פעמים, הביא פינוקים. לוי מצא חן בעיניו.
— אז למה…
— הוא רצה לקחת רק את לוי. — תמר חיכתה בשקט להמשך. — ולוי עכשיו לא הולך לשום מקום בלי מיצי.
מיכל חייכה, למרות שבעיניה הופיע עצב.
— ברגע שהובילו אותו לרכב, מיצי התחילה להסתובב מצד לצד ולייבב. לוי מיד רץ להרגיע אותה. ניסינו כמה פעמים להכניס אותו לרכב, אבל זה לא הצליח. האיש הניף ידו ונסע.
לוי עצר ליד קערת מים.
רצה לשתות, אבל פתאום התרחק הצידה. מיצי שתתה ראשונה. רק אחר כך הוא שוב ניגש לקערה.
תמר תפסה את עצמה שהיא מתבוננת בהם באותה תשומת לב כמו באנשים.
— מוזר… — אמרה בשקט.
— מה בדיוק?
— קודם נדמה לי שהם סתם כלבי רחוב רגילים. ועכשיו…
היא לא סיימה. המילים איכשהו לא הגיעו.
מיכל הנהנה בהבנה.
— הם מזמן הפכו לחלק מבית החולים שלנו. הילדים אוהבים אותם. גם ההורים מתייחסים אליהם כרגיל. אבל הלב עדיין לא שקט.
— כי הם גרים ברחוב?
— ברור. היום הכל בסדר. ומחר… מי יודע מה יכול לקרות. יבוא מנהל חדש, זהו…
תמר סובבה את ראשה. לוי שכב בשלווה בצל העץ. מיצי התכרבלה לידו, הניחה את ראשה על הגב שלו. הוא אפילו לא זז.
ובדיוק ברגע הזה הבזיקה בתמר מחשבה שנראתה לה מטורפת לחלוטין.
“מה אם באמת לקחת אותם הביתה?..”
אבל היא מיד הניפה את ידה.
שני כלבים. כמעט 500 קילומטר נסיעה. אוטובוס. לא, זה לא יסתדר…
אבל המחשבה המוזרה כבר השתקעה בראשה.
והיא לא התכוונה לעזוב.
ואז תמר נזכרה בבעלה, שאותו הבטיחה לא לבקש שום דבר, ושבפניו הוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד עם הבעיות שלה לבד. כנראה שבכל זאת לא מצליחה…
עד השחרור נשאר רק יום אחד.
עידו מהבוקר אסף צעצועים לתיקון ובלי סוף שאל מתי הם נוסעים הביתה.
תמר חייכה, עזרה לארוז, אבל המחשבות שלה היו על משהו אחר לגמרי. היא הביטה לעתים קרובות יותר בחלון.
בחצר, כמו תמיד, היו לוי ומיצי.
הם חיו את הרגע. לא ידעו שבעוד יממה תמר תיסע, וסביר להניח שהם לעולם לא ייפגשו שוב.
המחשבה הזאת גרמה לעצב בלתי צפוי.
אחרי השעה השקטה תמר יצאה לחצר.
לוי שכב ליד המדרגות. מיצי ישנה, צמודה לצדו.
תמר התיישבה על ספסל לידם.
— איך נקלעתי אליכם… — אמרה בשקט. — ומה אתם מציעים לי לעשות?
הכלבים הרימו את ראשיהם בו זמנית.
מיצי מיד רצה, נגעה בעדינות באף קר בכף ידה וחזרה ללוי.
הוא נשאר לשכב במקומו. רק הביט בה במבט רגוע ומעמיק.
תמר נאנחה ושלפה את הטלפון.
במשך כמה שניות פשוט הביטה במסך. ואז לחצה על כפתור החיוג. בעלה ענה כמעט מיד.
— נו, מה איתכם? מחר משחררים?
— כן.
— מעולה. בערך באיזו שעה תהיו בבית? אני אפגוש אתכם בתחנה.
— אלון… יש כזה עניין.
— נו, מה עוד קרה?
הוא הרגיש מיד בקול שזאת תהיה שיחה לא פשוטה.
— יש לי בקשה אחת ממך.
— איזו?
— רק אל תצחק.
— זה כבר מדאיג.
— בקיצור, בשטח בית החולים גרים שני כלבים…
בצד השני שרר שקט. ובזמן שאלון השתתק, תמר סיפרה לו הכל.
על לוי. על מיקה. על איך איבד רגל ומצא אהבה חדשה. איך הוא אוהב ילדים ומבריח שיכורים.
ועוד תמר סיפרה לבעלה שעידו מאוד ביקש לקחת את לוי הביתה.
היא דברה הרבה. לפעמים התבלבלה. כמה פעמים השתתקה. אבל אלון לא קטע אותה. רק הקשיב. לפעמים נאנח בכבדות.
כשהיא סיימה, שוב שרר שקט.
— תמר…
— כן?
— אני, כמובן, מבין הכל… אבל את רצינית עכשיו?
— לגמרי.
— את מציעה לי לנסוע בסך הכל אלף קילומטר רק כדי לקחת שני כלבי רחוב?
תמר עצמה את עיניה. בדיוק לשאלה הזאת חיכתה.
— לא רק כדי לקחת שני כלבים, אלא גם אותי ועידו…
קולה רעד במקצת.
— ועוד אנחנו ועידו מאוד רוצים שלכלבים האלה יהיה סוף סוף בית משלהם. מה רע בזה?
אלון נאנח בכבדות.
— כלום, פשוט… יש לי עבודה, את יודעת…
— כן, יודעת.
— ועוד הוצאות לא מתוכננות.
— מבינה.
— ובכלל: כלבים זו אחריות.
אלון השתתק. תמר כבר החליטה שהיא תשמע סירוב מנומס אבל נחרץ. אבל הבעל שאל במפתיע:
— הם לפחות מסתדרים טוב עם אנשים? לא יהיו איתם בעיות, תמר? לא תוקפניים?
— הם מדהימים, בכנות. לוי שומר על בית החולים וילדים פשוט מעריץ. ומיצי — שהיא בכלל טוב לב. נו, בוא ניקח אותם?
עוד כמה שניות של שקט. ואז אלון אמר בקול נמוך:
— בסדר.
תמר אפילו לא האמינה.
— מה?
— אני אבוא מחר בבוקר.
בערב תמר שוב יצאה לחצר. לוי שכב ליד הכניסה. כשראה את תמר, הוא קם. ניגש לאיטו. עצר לידה.
היא ליטפה בעדינות את פרוותו העבה.
— מחר אנחנו נוסעים הביתה… אני ובני עידו…
לוי הביט בשלווה בעיניה.
— ואני מאוד רוצה ש… שתיסעו איתנו, אתה ומיצי.
הכלב הטה קלות את ראשו, כאילו מקשיב לכל מילה.
תמר חייכה. נדמה לה שלוי מבין הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב על כלבים.
— בקיצור, תחשוב על זה. ומחר אני צריכה לדעת מה החלטת. בסדר?
למחרת בבוקר עצרה ליד שער בית החולים מכונית כחולה כהה. ממנה יצא גבר גבוה. קודם הוא חיבק את אשתו. אחר כך הרים על ידיו את עידו. ורק אז הבחין בשני הכלבים שישבו בשלווה לא רחוק משם.
לוי הביט בריכוז בזר. אלון — בלוי.
במשך כמה שניות ארוכות הם פשוט חקרו אחד את השני.
ואז האיש חייך במפתיע.
— נו, שלום, לוחם ותיק… שמעתי על מעלליך. תן לפחות את כף רגלך ללחוץ לך…
ולוי לאט, בכבוד, עשה לקראתו את הצעד הראשון.
אלון ציפה לראות כלבי רחוב רגילים. אולי קצת חשדנים או מפוחדים. או להיפך, רגשניים מדי. אבל לוי היה שונה לגמרי.
הוא לא פחד מאלון, שראה בפעם הראשונה בחייו, ולא התחיל לקפץ בשמחה סביב אדם זר.
הכלב פשוט ניגש אליו בשלווה, עצר במרחק של כמה צעדים ממנו, ואז הביט בריכוז בעיניו.
אלון כרע על ברכיו.
— נו, נכיר? — שאל, והושיט את ידו.
לוי הושיט לו בזהירות את כף רגלו.
ובעוד רגע מיצי רצה אליהם — לאן בלעדיה.
היא, מכשכשת בזנב בעליצות, נגעה באף בידו של האיש. אלון אפילו צחק.
— ואת, אני רואה, גם לא מבזבזת זמן לשווא.
מיצי הייתה מרוצה. תמר הביטה בבעלה וחייכה. היא הכירה את המבט הזה.
רק אתמול אלון דיבר על קשיים, הוצאות ואחריות. ועכשיו הוא כבר מדבר עם הכלבים כאילו הכיר אותם כל חייו.
— נו? — שאלה היא.
אלון קם.
— אני לא יודע איך שכנעת אותי… אבל הם באמת מדהימים.
תמר צחקה בהקלה וחיבקה את בעלה.
לפני הנסיעה הם נכנסו שוב לשטח בית החולים. כדי להיפרד.
כשהאחיות ראו את לוי עם רצועה, רבות מהן לא יכלו לעצור את הרגשות. מיכל חיבקה את תמר.
— תודה לך.
— על מה?
— על זה שעכשיו יהיה לו בית. אני חושבת שלוי הרוויח את זה.
כשמיכל ניגשה ללטף אותו, לוי פתאום נגע בעדינות באף בכף ידה.
ובתנועה הפשוטה הזאת, כביכול, היה כל כך הרבה אמון אין סופי והכרת תודה כנה, שהאישה הסתובבה כדי שאף אחד לא יראה את דמעותיה.
— תשמרי עליו, — אמרה בשקט.
— בוודאי.
לוי ניגש לרכב, ריחרח בזהירות את הדלת הפתוחה. אחר כך הביט במיצי, שכשכשה בזנב בשמחה, ועלה ראשון פנימה.
אחריו קפצה מיצי. ועשה זאת בלי שמץ של פחד או ספק.
אחרי לוי שלה היא הייתה מוכנה ללכת עד קצה העולם.
המכונית נסעה. עידו נופף בידו מהחלון.
מיצי התיישבה לידו על המושב האחורי ואחרי כמה דקות כבר נרדמה.
ולוי קודם הביט לאחור במשך זמן רב. בכניסה לבית החולים. במדרגות שעליהן שכב כל כך הרבה שנים. באנשים שהפכו למשפחתו.
תמר הבחינה בזה.
— לא רוצה לנסוע? — שאלה בשקט.
כמובן, לא הייתה תשובה. לוי עוד קצת הביט לאחור.
ואז פנה באיטיות קדימה.
שם — מקדימה — חיכה לו חיים אחרים לגמרי.
בדרך הביתה אלון הביט לעתים קרובות במראה האחורית. ובכל פעם הוא ראה את אותה תמונה.
עידו ישן, ראשו מונח על הפרווה הרכה של מיצי. גם מיצי ישנה מתוקה. ולוי…
…לוי שוכב ליד, עוקב בדריכות אחרי הכביש.
— את יודעת, מעולם לא הבנתי אנשים שנקשרים ככה לבעלי חיים, — אמר אלון פתאום.
תמר הביטה בו.
— ועכשיו?
הוא משך בכתפיו.
— עכשיו אני חושב שיש בעלי חיים שראויים לאמון יותר מהרבה אנשים.
היא לא ענתה כלום. כי הסכימה איתו.
סוף סוף הם הגיעו הביתה. קיבל את פניהם חלקה קטנה, גדר מתכת גבוהה וגן שאלון מדי קיץ ניסה לסדר, אבל פשוט לא היה לו מספיק זמן לסיים את מה שהתחיל.
תמר פתחה את השער.
— נו, הנה… אנחנו בבית.
היא הביטה בכלבים.
— עכשיו זה גם הבית שלכם.
מיצי לא חשבה הרבה. היא מיד רצה פנימה. הקיפה את החצר, הריחה כל שיח ובדקה כל פינה.
ואז חזרה, כאילו מודיעה ללוי: לה פה נעים.
לוי עדיין עמד ליד השער. הוא הביט בחצר, בבית, באנשים ובמיצי שהייתה בשמיים. לוי לא מיהר.
תמר ניגשה קרוב.
— אתה יודע, לוי…
היא כרעה לידו.
— פה אף אחד כבר לא יפגע בך ואף אחד לא ינטוש אותך. אני מבטיחה.
הכלב נאנח בשקט. ועשה צעד קדימה. ואז עוד אחד. לבסוף, הוא נכנס באיטיות לחצר. רק כמה מטרים…
אבל עבורו זה היה, כנראה, הדרך הארוכה ביותר בחייו.
בערב אלון הניח על המדרגה שתי קערות.
עידו בחר בחגיגיות מקום לצעצועים של מיצי (למעשה — אלה היו הצעצועים שלו, אבל הוא נתן אותם לכלבה).
ותמר ישבה על המדרגה והביטה בלוי שוכב מתחת לעץ תפוח ישן. מיצי שכבה לידו.
וכנראה, בפעם הראשונה מזה זמן רב, לוי — זה היה ניכר בעיניים שלו — באמת הרגיש בבית.
עברה שנה.
במשך הזמן הזה הרבה השתנה. עידו סיפר בגאווה לכל השכנים שיש לו “הכלב האמיץ בעולם”.
מיצי ידעה איפה נמצאים הצעצועים שלה, באיזו שעה אלון חוזר מהעבודה ו…
…איפה קבורים האוצרות האמיתיים — עצמות סוכר טעימות.
אבל על זה היא לא תספר לאף אחד, כמובן. לאף אחד חוץ מלוי.
לוי עצמו הפך לכלב בית אמיתי.
הוא כבר לא התעורר מכל רעש לא מוכר ולא הביט בחשדנות על כל אדם שעובר.
לפעמים תמר תפסה את עצמה במחשבה שהוא סוף סוף הפך להיות סתם כלב, לא שומר או לוחם.
במילה אחת, לוי כבר לא היה זה שצריך לשמור כל הזמן על משהו או להגן על אחרים. להיפך, עכשיו שמרו עליו. שמרו ואהבו.
כן, בדיוק כך.
במשך שנים רבות לוי הגן על אחרים, ועכשיו נמצאו אנשים שלקחו על עצמם את הטיפול בו.
בקיץ הם שוב נסעו לים. וכשחזרו הביתה, נכנסו לבית החולים. לאותו אחד…
תמר חשבה הרבה אם כדאי בכלל לנסוע לשם. אבל אז החליטה שכדאי.
כשהמכונית עצרה ליד הבניין המוכר, לוי הרים מיד את ראשו. הוא זיהה את המקום הזה.
לוי יצא בשלווה מהרכב. ניגש באיטיות למדרגות. הדלת נפתחה וממנה יצאה מיכל.
בהתחלה היא לא האמינה למראה עיניה.
— לוי?
הכלב הרים את ראשו וכשכש בזנבו. לא הרבה. אבל כמו שרק הוא ידע. אחרי דקה התאספו סביבו אחיות מוכרות.
מישהי ליטפה את גבו. מישהי צחקה. מישהי ניגבה עיניים שלפתע נרטבו.
— ממש הפכת לביית, — חייכה מיכל. — איפה מיצי שלך?
כאילו שמעה את שמה, הכלבה הקטנה קפצה מהמכונית ומיד הייתה במרכז תשומת הלב.
בחצר שוב נשמע צחוק. כמעט כמו פעם.
רק עכשיו היה הבדל חשוב אחד בסיפור הזה.
לוי כבר לא היה שייך למקום הזה. הוא פשוט בא לבקר.
תמר עמדה קצת בצד והביטה בו.
פעם היא ראתה אותו כאן לראשונה וחשבה: “מה עושה הכלב הזה ליד בית חולים לילדים?”
עכשיו היה לה קצת חל על המחשבה ההיא.
היא לא ידעה אז את הסיפור שלו. לא ידעה כמה כאב מסתתר מאחורי המבט הרגוע הזה.
והיא עוד לא ידעה שלפעמים את הלבבות הנאמנים ביותר אפשר למצוא במקום שבו הכי פחות מצפים.
אלון ניגש אליה.
— את זוכרת איך התקשרת אליי לפני שנה?
תמר חייכה.
— ברור שאני זוכרת.
הוא הביט בלוי.
— טוב שעמדת על שלך אז. שהבאת אותי לבוא אליכן. לכולכם…
היא לא אמרה כלום.
רק הביטה בלוי יושב ליד המדרגה, ומיצי מסתובבת סביבו. ובאנשים שפעם הצילו אותו.
כנראה שככה נראה אושר אמיתי.
לא בקול רם. לא יפה כמו בסרטים. אושר זה פשוט כשיש לך לאן ללכת. כשיש לך בית, ומישהו שאוהב אותך.
