נועה מלקקת קצפת לבנה מהכפית.
— גברת מזרחי, את עכשיו פנסיונרית. אין לך על מה לבזבז. יוני ואני החלטנו לקצץ בעזרה.
על השולחן עומדת עוגה ב־180 שקל, שנקנתה מהקצבה של ריב’קה.
ריב’קה מביטה בספל הריק. התה כבר מזמן התקרר. בתוך תוכה משהו נסגר עם קליק יבש.
— מה זאת אומרת לקצץ? — שואלת ריב’קה.
נועה מניחה את הכפית, מנגבת את השפתיים במפית. התנועות איטיות, של בעלת בית.
— במובן הכי פשוט. אתמול העבירו לך את הקצבה הראשונה. ארבעת אלפים ומאתיים שקל. הוצאות הבית שמונה מאות. לאוכל זה מספיק בגדול. בשביל מה את צריכה יותר?
יונתן יושב לידה, מסתכל בצלחת, מעגל עם המזלג שאריות של עוגת ספוג.
— יוני, גם אתה חושב ככה? — שואלת ריב’קה.
הבן מושך בכתף.
— אמא, יש לנו משכנתא. הרכב בהלוואה. לנועה צריך לטפל בשיניים. את יושבת בבית. את לא צריכה רב־קו, ולא בגדים חדשים.
ריב’קה מזיזה אליה מפית נייר, לוקחת עט.
— אני יושבת בבית. עם הילדים שלכם.
— את הרי סבתא! — מתפרצת נועה. — זו ההנאה שלך!
— אלפיים וחמש מאות שקל שנתתם לי — ריב’קה רושמת את המספר על המפית — זה לא היה עזרה. זה היה תשלום על העבודה שלי.
נועה צוחקת קצר. לא משמחה. מכעס.
— נו, באמת, נדלק לה המונה. איזו עבודה את עושה? את יושבת עם הנכדים שלך!
— ארבעים שעות בשבוע. חוץ מזה אני אוספת אותם מהגן. חוץ מזה אני מכינה להם צהריים מהמצרכים שלי.
— אנחנו ילדנו לך נכדים! — הקול של נועה עולה.
— ילדתם אותם לעצמכם, נועה’לה.
יונתן זורק את המזלג על השולחן ברעש.
— אמא, אל תתחילי. נועה צודקת. לשלם לאמא שלך על זמן עם הנכדים זה דבר פרוע. אנחנו לא נעביר יותר כסף. נקודה.
ריב’קה קמה בשתיקה, ניגשת לשידה, פותחת את המגירה העליונה ומוציאה צרור מפתחות. היא ניגשת לשולחן וזורקת את המפתחות מול הבן. המתכת מצלצלת על הצלחת.
— מה זה?
— מפתחות לדירה שלכם. עכשיו, כשאני רק סבתא אוהבת ולא שמרטפית בחינם, לוח הזמנים שלי משתנה.
כתמים אדומים פורחים על הפנים של נועה.
— מה זה אמור להיות, גברת מזרחי?
— פשוט מאוד. מהמחר אתם לוקחים את אורי וגאיה לגן בעצמכם. לוקחים ימי מחלה בעצמכם. בסופי שבוע הילדים נמצאים אתכם.
— אני עובדת! — צועקת נועה.
— גם אני עבדתי. ארבעים שנה במפעל. עכשיו אני נחה.
ריב’קה ניגשת לדלת הכניסה ופותחת אותה.
— סיימתם את התה? סיימתם את העוגה? היציאה שם.
יונתן קם ראשון. פנים אדומות. חוטף את הז’קט מהקולב.
— את עוד תתחרטי, אמא. תתקשרי כשיהיה לך בודד.
ריב’קה לא עונה. היא טורקת את הדלת ומסובבת את המנעול.
ביום שני ריב’קה מתעוררת בשמונה. במטבח שקט. אף אחד לא מבקש להדליק סרטים מצוירים. אף אחד לא שופך מיץ על המפה הנקייה.
היא מכינה לעצמה קפה אמיתי. מוציאה ספל יפה.
בשמונה ורבע מצלצלים בדלת.
צלצול ארוך. חצוף. רצוף.
ריב’קה ניגשת לדלת ומסתכלת בעינית.
במדרגות עומדת נועה. הטלפון תקוע בין השיניים. ביד אחת שקית צהובה של סופר. ביד השנייה היא אוחזת בגאיה, בת הארבע, בגג של המעיל. לידה עומד אורי, בן שש, ומעביר רגל לרגל.
— תפתחי! — צועקת נועה לעבר הדלת הסגורה ומושכת בידית.
ריב’קה לוחצת על האינטרקום.
— אני ישנה, נועה.
— גברת מזרחי, אל תשחקי אותה! אני צריכה להיות בעבודה בתשע! יש בידוד בגן, אני לא לוקחת אותם לשם.
הילדים מייללים. גאיה מתחילה לשפשף את העיניים עם כפפה מלוכלכת.
— ואני בפנסיה. יש לי סדר יום.
נועה בועטת בדלת עם המגף.
— אני משאירה אותם כאן! על השטיח! אחר כך תסבירו לרווחה!
ריב’קה מצמידה את המצח למתכת הקרה של הדלת.
— תשאירי. השכנה חני בדיוק בבית, והיא מתקשרת מיד למשטרה. אני אגיד שאמא זרקה את הילדים בכניסה וברחה.
מאחורי הדלת דממה. רק נשימה כבדה של נועה נשמעת.
— את משוגעת. זקנה מסריחה — חורקת נועה.
הצעדים נמוגים. המעלית נסגרת בקול. הם נסעו.
ריב’קה הולכת למטבח. הקפה כבר קר. היא שופכת אותו לכיור ומוזגת חדש. הידיים רועדות קצת. אבל בפנים רגוע.
בצהריים יונתן מתקשר. ריב’קה לא עונה מיד. היא מחכה עד שהוא מתקשר בפעם השלישית.
— מדברת.
— אמא, השתגעת לגמרי? — יונתן צועק לטלפון. ברקע נשמעות מכוניות. — נתנו לנועה נזיפה! היא איחרה שעתיים כי לקחה את הילדים לחמות שלי בקצה השני של העיר!
— ומה שלום צביה? — שואלת ריב’קה בטון רגוע. — היא שמחה עם הנכדים?
— אל תעצבני אותי. למה עשית את הקרקס הזה?
— יוני, הזהרתי. השירותים שלי עולים כסף. אתם סירבתם לשלם.
— איזה כסף?! זה דם מהדם שלך!
ריב’קה לוקחת מהשולחן את המפית עם הרישומים מאתמול.
— דם? טוב. לפני שלושה חודשים לווית ממני שמונה עשר אלף שקל, לתיקון תיבת הילוכים. החזרת?
יונתן מהסס.
— אני אחזיר. יעכבו את המשכורת ואחזיר.
— לא תחזיר. ואני לקחתי הלוואה על הסכום הזה, ומשלמת ריבית מהקצבה. ארבעת אלפים ומאתיים, יוני. מינוס שמונה מאות הוצאות. מינוס שש מאות החזר על הרכב שלך. מה נשאר?
— אני מביא לך מצרכים!
— פעם בחודש. שתי שקיות אורז וחזה עוף, ב־300 שקל. והילדים אכלו אצלי בשבוע ב־450.
— אמא, את תמיד סופרת הכול! — מיילל יונתן.
— נאלצתי ללמוד. כשבן סופר לי את הקצבה.
ריב’קה מנתקת ולוחצת על מצב שקט.
בערב מצפצפת הודעה באפליקציית הבנק. העברה מיונתן. 700 שקל. הודעה: ‘קחי. תיחנקי.’
ריב’קה מעבירה את הכסף בחזרה. לא כותבת הודעה.
עוברים שבועיים. הם חיים כמו זרים. אין טלפונים. ריב’קה מטיילת בפארק, קוראת ספרים, מוסרת את המעיל הישן לניקוי יבש.
ביום שישי בערב היא אופה עוגת תפוחים. סתם בשבילה. ריח קינמון ממלא את המטבח הקטן.
מצלצלים בדלת.
ריב’קה פותחת. בפתח עומד יונתן. נראה מקומט. העיניים רצות. לידו עומד אורי במעיל כחול מלוכלך.
— אמא, תצילי אותי.
יונתן דוחף את הבן למסדרון.
— מה קרה?
— נועה בבית חולים. חשד לדלקת התוספתן. אני נוסע עכשיו לחפש מנתחים. חמותי לקחה את גאיה, ואין לאן לשים את אורי. תשאירי אותו עד מחר. בבקשה.
ריב’קה מביטה בנכד. הוא עומד עם ראש מורכן, מחזיק טאבלט.
— טוב. היכנס, אורי. תתפשט.
יונתן נושף החוצה, כאילו ירד ממנו משא כבד.
— תודה, אמא. אני אתקשר בבוקר.
הדלת נסגרת מאחוריו לפני שריב’קה מספיקה לשאול מה מספר בית החולים.
אורי מוריד את המעיל וזורק על הרצפה.
— תרים ותלה על הקולב — אומרת ריב’קה ברוגע.
הילד מביט בה מתחת לגבות. מרים את המעיל.
— רעב?
— לא. אכלנו במקדונלדס.
הם יושבים במטבח. ריב’קה חותכת עוגה.
— איך אמא? — שואלת ריב’קה. — היה לה כואב?
אורי זולל עוגה.
— לאמא לא כואב הבטן.
ריב’קה קופאת. הסכין נעצרת מילימטר מהצלחת.
— אז למה אבא אמר שהיא בבית חולים?
— לא יודע. אמא מדדה בבית בגד ים. הם עם אבא נסעו לספא. לדודה מור יש יום הולדת.
בפנים משהו נסגר במנעול כבד.
היא מניחה את הסכין, מנגבת ידיים ולוקחת את הטלפון. היא נכנסת לעמוד של מור, האחות הקטנה של נועה. הסטורי הראשון נטען עם מוזיקה שמחה.
מזח עץ. בריכה עם מים חמים. נועה בבגד ים ירוק חדש מקישה כוסית שמפניה. כיתוב: ‘בנות זה בנות! הבעלים מימנו את סוף השבוע!’ הזמן — לפני ארבעים דקות.
כפר הנופש ‘יער האורנים’. זה עשרים קילומטר מהעיר.
בטלפון נשמע צפצוף. מיונתן.
‘אמא, אזעקת שווא. אין דלקת. אבל הרופאים אמרו לה לנוח. נהיה אצל אמא שלה עד יום ראשון. שיישאר אצלך יומיים. נשיקות.’
ריב’קה מסתכלת על המסך זמן רב. אחר כך מביטה באורי, שממרח את מילוי התפוחים על השולחן.
— אורי, תתלבש.
הילד מרים את הראש.
— לאן? רק הגענו.
— נוסעים לאמא. לברך את דודה מור.
המונית עלתה 180 שקל.
במונית מריח מטהר אוויר זול ומגשם. אורי נרדם במושב האחורי. ריב’קה מביטה מהחלון. עצים שחורים ורטובים חולפים.
אין כעס. יש חישוב קר.
המונית עוצרת ליד שערי הברזל של כפר הנופש ‘יער האורנים’.
ריב’קה משלמת, יוצאת לאוויר הקר ומוציאה את אורי המנומנם. הילד מפהק ומשפשף עיניים. המעיל מכופתר עקום. הכובע נטוי הצידה.
ליד דלפק הקבלה עומדת בחורה גבוהה עם מדים קפדניים.
— ערב טוב. אפשר לדעת איפה האירוע של מור מזרחי?
הבחורה מחייכת חיוך שירות.
— אולם ‘הפנינה’, ימינה במסדרון. ללוות אתכם?
— נמצא לבד.
ריב’קה אוחזת את אורי חזק ביד. הם הולכים במסדרון עם שטיח רך. מתנגנת מוזיקת רקע עמומה. מריח בושם יקר ובשר על האש.
היא דוחפת את דלת העץ אלון הכבדה של אולם ‘הפנינה’.
בפנים כעשרים איש. שולחן ארוך עמוס מאכלים. אור מעומעם. איש שמן נושא כוסית.
נועה יושבת ליד בעלת השמחה, בשמלת ערב עם כתפיים חשופות, שיער מסודר יפה.
יונתן יושב מולה, צוחק, נשען לאחור, כוס וויסקי בידו.
ריב’קה נכנסת לאולם. הצעדים על הפרקט רועשים. אורי נתקל ברגל של כיסא ומיילל.
כמה אנשים מסתובבים. הכוסית משתתקת.
יונתן מסובב את הראש. החיוך נשמט מהפנים כל כך מהר, כאילו נמחק עם סמרטוט. הפנים מחווירות.
— אמא? — נושף יונתן. הכוס פוגעת בקצה הצלחת.
נועה מתכופפת קדימה. העיניים הופכות עגולות כמו צלוחיות.
ריב’קה ניגשת ישר לשולחן שלהם. היא לא צועקת, לא מקללת. היא מדברת רגיל, אבל כך שכל האולם שומע.
— יוני. שכחת את המטען שלך.
ריב’קה דוחפת את אורי קדימה. הוא רץ לאמא שלו וטומן את האף בשמלת הערב, משאיר על המשי סימן רטוב מהשרוול המלוכלך.
— אמא, אני רוצה לאכול! — מיילל אורי.
נועה לוחצת את הלסת כל כך חזק שהשרירים בולטים.
— גברת מזרחי, מה את עושה? — לוחשת נועה. — את משפילה אותנו מול החברים! לכי מכאן עכשיו וקחי אותו!
מור, בעלת השמחה, מתרוממת.
— יוני, מה הקרקס הזה? אמרתם שסידרתם את הילדים.
יונתן קופץ ותופס את ריב’קה במרפק. האצבעות לוחצות.
— למה באת? ביקשתי!
ריב’קה מורידה לאט את המבט ליד שלו, ואז מביטה בעיניים. מסתכלת עליו כמו על מכשול. כמו על מקום ריק.
— תוריד את היד, יוני.
הוא מרחיק את האצבעות.
— שיקרתם לי — אומרת ריב’קה בקול צלול, כדי שגם האורחים ישמעו. — על דלקת התוספתן. על בית החולים. זרקתם את הילד כמו חפץ בחדר אחסון ונסעתם לשתות.
— אנחנו עייפים! מגיעה לנו מנוחה! — צועקת נועה.
— מגיעה. אבל על חשבונכם. אתם תהיו עם הילדים, ותנוחו ביחד. אני פנסיונרית. יום העבודה שלי נגמר.
ריב’קה מסתובבת.
— סבתא! — צועק אורי.
היא לא מסתובבת. היא הולכת לדלתות ובוהה ישר קדימה.
בגבה נשמעת צעקת הבן:
— את לא אמא שלי יותר! תשכחי את המספר שלנו!
הדלת נסגרת, חותכת אותה מהרעש של האולם. במסדרון שקט. ריב’קה מיישרת את צווארון המעיל ומזמינה מונית חזרה. בפנים יש ריק מוזר, ומשום מה קל לנשום.
ביום ראשון בצהריים הדלת של ריב’קה רועדת ממכה. אחר כך צלצול. ארוך. מטורף.
ריב’קה מכינה תה בספל האהוב עם חתולים. היא לא ממהרת. מורידה את הקומקום מהכיריים, מנגבת את השולחן, ניגשת לדלת. לא פותחת.
— מי שם? — שואלת ריב’קה בקול.
— תפתחי! — הקול של יונתן נשבר. — החלפת מנעולים?!
— החלפתי. הבוקר בא מנעולן ולקח 350 שקל. מהקצבה שלי.
יונתן מכה באגרוף על הדלת.
— אמא, השתגעת?! נועה לא מדברת איתי יומיים! מור זרקה אותנו מהחגיגה! הבוס שלי היה שם, הוא ראה הכל!
— הבעיות שלך, יוני.
— תוציאי את הדברים שלי! — צועק הבן מהמדרגות. — כלי העבודה, החכות, הגלגיליות, כל מה שהיה על המרפסת.
— אוציא ביום שישי. אשים בקופסאות ואשאיר ליד הפחים.
— את מטורפת! הפכת את הנכד שלך לצחוק! שברת לילד את הנפש!
— את הנפש שלו שוברים ההורים, שהילד מפריע להם לשתות שמפניה בספא.
מאחורי הדלת דממה כבדה. אחר כך יונתן חורק בין השיניים:
— תמותי לבד. אף אחד לא יביא לך כוס מים.
ריב’קה מחייכת אל ההשתקפות בעינית. חיוך קשוח.
— אקנה בר מים, עם משלוח עד הבית. להתראות, יונתן.
היא מתרחקת מהדלת. הצעדים במדרגות נמוגים.
במטבח מריח תה טרי ושלווה. אין בדירה נעליים זרות ומלוכלכות, אין צעצועים שבורים, אין קרובים שצועקים. בפעם הראשונה מזה שנים רבות היא שייכת רק לעצמה.
ריב’קה מתיישבת ליד השולחן ושותה תה חם.
ואתם, מה הייתם עושים במקומה של ריב’קה: משאירים את הילד אצלכם ובולעים את השקר, או גם הייתם מביאים אותו ישר לחגיגה להורים?
