הקופסה עמדה לרגליה כבר שלושה ימים, והתחתית כבר התרככה מרטיבות הבוקר. ליאורה יישרה את המגבת בפנים, ספרה את הגורים: כולם חמישה. שניים אפורים, שניים מפוספסים, אחד שחור עם חזה לבן. השחור ישן, המפוספסים התגוששו, האפורים נצמדו זה לזה.
השוק התעורר לאט. שירה מדוכן הירקות כבר סידרה תפוחים בערמה, ומהם נדף הריח החמצמץ של הסתיו, שבזכותו אוקטובר נבדל מכל החודשים האחרים. השמיים היו אפורים, כבדים, והקור חדר מתחת למעיל לא בבת אחת, אלא בהדרגה, סנטימטר אחר סנטימטר, מכפות הידיים למרפקים. האספלט נצנץ מגשם אמש, ושלוליות שיקפו דוכנים, אנשים, פיסות שמיים.
ליאורה נשפה על אצבעותיה. האצבעות היו אדומות, נוקשות, והיא שכחה את הכפפות בבית, כי בבוקר לא חשבה על כפפות, אלא על כך שהיום הוא היום האחרון שבו היא יכולה לעמוד כאן. מחר הבת שלה תגיע לקחת את החתולה, אבל את הגורים הבת לא תיקח. הבת אמרה: “אמא, לאן אני צריכה חמישה?” והיא צדקה. אבל הצדק של הבת לא פתר כלום, רק הכבד את מה שכבר היה כבד.
“קחו גור,” אמרה ליאורה לכל מי שהאט את צעדו. “חמודים, מאולפים. אם לא קשה לכם…”
אנשים חלפו על פניה. אישה עם עגלה חייכה אבל הנידה בראשה. גבר בסרבל אפילו לא הביט. ילדה בת עשר בערך כרעה, הושיטה יד, אבל האם משכה אותה בשרוול וגררה אותה הלאה.
“נו, מי צריך גורים באוקטובר?” אמרה שירה מהדוכן הסמוך, תוך שהיא מעבירה תפוחים. “באביב עוד אפשר, אבל עכשיו… היית מחזירה אותם.”
ליאורה שתקה. “להחזיר” פירושו מה שהיא לא רצתה לחשוב עליו.
הגור השחור התעורר, הרים ראש, צייץ. ליאורה הורידה יד לתוך הקופסה וגירדה אותו מאחורי האוזן. הקרטון מתחת לאצבעות היה רך, לח, ובפינה אחת כבר החל להתפרק.
הוא לא האט את צעדו, לא העביר מבט על הקופסה והמשיך הלאה. הוא עצר, כאילו נתקל בקיר בלתי נראה, ועמד כך כמה שניות, מביט מטה.
רזה, במעיל בלוי במרפקים, ידיים בכיסים. פנים כאלה שיש לאנשים שלא ישנים מספיק הרבה זמן, אבל לא מעבודה, אלא ממשהו אחר. עיניים בהירות, עייפות. זיפים של שלושה ימים, אבל מסודרים, כאילו הוא לא מגדל אותם אלא פשוט שוכח להסיר.
“כמה יש?” שאל.
“חמישה,” התיישרה ליאורה, משכה את המעיל. “שני זכרים, שלוש נקבות. חודש ושבוע. מאולפים לארגז חול. אם לא קשה לך…”
“תני.”
ליאורה מצמצה.
“מה?”
“את כולם תני.”
הוא הוציא את הידיים מהכיסים וכרע על ברכיו. הרים את הגור השחור בכף יד אחת, הביט בעיניו, פירק בעדינות את רגליו האחוריות, בדק, ואז הניח אותו בחזרה. ככה לוקחים לא גור במתנה לילד. ככה לוקחים בעל חיים אנשים שיודעים לאן להסתכל ולמה.
ליאורה עמדה ולא ידעה מה לעשות עם הידיים. שקית האוכל שהביאה כל יום, פתאום לא הייתה נחוצה. המילים שהכינה לכל עובר אורח, גם הן הפכו מיותרות.
“אתה… את כולם?” שאלה שוב.
הוא הנהן. הרים את הקופסה. היא ראתה איך ידיו כבר אוחזות בקרטון בזהירות, בעדינות, בלי ללחוץ.
“רגע,” חיפשה ליאורה בתיק. “הנה, יש פה אוכל, קניתי… ותערובת מיוחדת. צריך להאכיל אותם עוד מטפטפת, לאט לאט. הם לא אוכלים טוב לבד.”
הוא לקח את השקית. לא הודה. לא חייך. פשוט הנהן והלך, והקופסה בידיו התנדנדה בקצב הצעדים, ומתוכה בלטה כפה מפוספסת אדמדמה, נאחזת בקצה.
שירה שרקה.
“נו, באמת. לקח את כולם. מוזר כזה.”
ליאורה לא ענתה. היא הביטה בגבו ולא הצליחה להבין למה לא נעשה לה קל יותר, למרות שזה בדיוק מה שרצתה שלושה ימים. אולי כי למסור גורים לזר שלא הסביר למה, זה לא בדיוק כמו למצוא להם בית. “למצוא בית” פירושו לדעת לאן. והיא לא ידעה. רק ראתה את ידיו, והידיים היו נכונות, וזה אמור היה להספיק.
היא הוציאה מהתיק פנקס ועט. הלכה אחריו, טוב, לא היה צריך ללכת רחוק – הזר נכנס לכניסה של בניין סמוך. ליאורה, כמו מרגלת, עקבה אחריו עד לדירה. רשמה את הכתובת. ליתר ביטחון. או לא בדיוק ליתר ביטחון.
הנעליים ליד הדלת עמדו לבדן. הקולבים על הקיר במסדרון היו ריקים: ארבעה, מבריקים, ועל כל אחד מהם פעם הייתה תלויה מעיל, צעיף או מטרייה, ועכשיו הם פשוט בלטו מהקיר כמו שאלות שאין מי שיענה עליהן.
יונתן הניח את הקופסה על הרצפה במטבח. הגורים התנועעו, אחד צייץ.
הוא הוריד את המעיל, תלה על הקולב היחיד שהיה תפוס.
הרדיאטור מתחת לחלון היה פושר. אוקטובר התגנב לנובמבר, וההסקה הופעלה לא מזמן, והצינורות עדיין חיממו כאילו הם עצמם לא האמינו שהגיע הזמן.
יונתן כרע ליד הקופסה. הגור השחור הרים ראש ראשון והביט ישר בו, בעיניים ירוקות, עדיין מעורפלות, אבל כבר עם אופי. פס אור מהחלון נחת על הלינוליאום, ובו רקדו גרגירי אבק, איטיים, אדישים לכל.
יונתן פתח ארון, מצא מגבת ישנה. טרי, כחול, שאיבד מזמן את צבעו ורכותו. פרש אותה על הרצפה ליד הרדיאטור, העביר את הגורים מהקופסה למגבת. הם שכבו בערמה, וכפותיהם השתלבו זו בזו, והוא לא פירק. שיהיה.
אחר כך הוציא מהשקית אוכל, תערובת חלב. הניח על השולחן.
את התערובת צריך לחמם לשלושים ושמונה מעלות. יונתן ידע את זה כמו שיודעים את השם הפרטי: לא נזכרים, פשוט יודעים. דילל במים חמים, שם על אש קטנה, ועמד ליד הכיריים עם מדחום למים שמצא במגירה, וחיכה.
ארז את הכלים בקופסה, החזיר מפתחות, כתב מכתב התפטרות. תמר עזבה באפריל, ועד אוקטובר הוא הפסיק להיות וטרינר, כי הידיים שריפאו חיות של אחרים לא הצליחו להחזיק את החיים של עצמו. וזה נראה נכון להפסיק הכל.
אבל הגוף זכר. הטפטפת נשכבה בין האצבע המורה לאמצעית כמו שנשכבה אלפי פעמים. יד שמאל אחזה בגור, הפכה אותו על הגב, הקריבה את הטפטפת לשפתיו. טיפת חלב התגלגלה על הסנטר למגבת, והגור מצץ, ויונתן הרגיש איך משהו בפרק כף היד נרגע.
את השחור ראשון, כי הוא היה הקטן ביותר ובלע בתאוותנות, בחופזה, כאילו פחד שייקחו לו.
את האפורים יחד: הם שכבו צמודים ולא רצו להיפרד, ובזמן שאחד אכל, השני נגח באפו בצווארו, ויונתן החזיק את שניהם ביד אחת.
את המפוספסים אחד אחד, הם התפרעו וצייצו, והחלב זרם על הסנטרים ועל המגבת, והוא ניגב אותם בקצה הבד, לא בכעס, אלא מתוך הרגל, כמו שעשה שנים במרפאה, שם הבעלים הביטו בדאגה, והוא אמר “הכל בסדר, הכל נורמלי”, ומקולו נרגעו לא רק החיות, אלא גם האנשים.
כששבעו, הגורים נרדמו. כל החמישה, על המגבת ליד הרדיאטור, אחד על השני. השחור למעלה, חזה לבן, כפות תלויות. יונתן ישב על הרצפה לידם והשעין גבו לקיר. הביט איך הם נושמים. צליל דק, תכוף, משותף, דומה לרשרוש.
אחר כך קם, שטף כוס. ייבש והכניס לארון. הוציא אחרת, נקייה. מזג תה. ובעת ששתה, גור, אחד המפוספסים, התעורר, התגלגל עד רגלו ונעץ אפו בקרסול. האף היה רטוב, קר, בגודל של אפון.
יונתן לא ציפה לדפיקה בדלת, כי הפעמון לא עבד כבר חצי שנה, והוא לא תיקן אותו, כי לא היה מי שיצלצל. דפיקה. שלוש מכות קצרות בפרקי אצבעות. ככה דופקים אנשים שלא בטוחים שרוצים לראות אותם.
הוא פתח. ליאורה עמדה על הסף באותו צעיף, רק שהיום היה קשור יפה יותר. בידיה שקית שממנה נדף ריח של בצק מטוגן ובצל.
“שלום,” אמרה והוסיפה מיד: “אני לא לרגע. רק לשאול. מה שלומם? הגורים.”
יונתן נסוג הצידה. לא הזמין במילים, פשוט נסוג. הוא אפילו לא הופתע מכך שמצאה אותו.
ליאורה נכנסה. הגורים היו במטבח. מגבת ליד הרדיאטור, לידם קערות, כל אחת מסומנת בטוש: “שחור”, “אפור-1”, “אפור-2”, “מפוספס-זכר”, “מפוספס-נקבה”. ליאורה הביטה בקערות, בכתובות הטוש, במגבת, וגרונה התכווץ, כי אדם שמסמן קערות ביום הרביעי, לא מתכוון למסור אותן.
“הנה. הבאתי,” הושיטה את השקית. “בורקס. חשבתי, אולי…”
היא לא סיימה, כי לא ידעה איך לסיים. “אולי אתה רעב” היה נשמע מביך. “אולי אתה בודד” היה נשמע נכון, אבל מוקדם מדי לומר אמת.
יונתן לקח את השקית. הניח על השולחן. הגור השחור ישב על כתפו, נאחז בציפורניו בסוודר, וליאורה שמה לב שהסוודר כבר מלא בלופים, ויונתן לא תיקן אותם.
“תה?” שאל. המשפט הארוך הראשון בשיחה כולה.
ליאורה הנהנה. התיישבה על שרפרף, הניחה ידיים על ברכיה. במטבח היה חם יותר מאשר במסדרון, והריח היה של חלב, אוכל ומשהו נוסף.
הגור קפץ מכתפו של יונתן ועלה לה על הברכיים, והיא תפסה אותו אוטומטית, כמו שתופסים דבר שנופל, בלי לחשוב. הוא היה חם, והציפורניים נעצו בבד החצאית, וליאורה לא הרחיקה אותו, רק לחצה כף יד על גבו, חשה איך מתחת לפרווה פועם לב קטן ומהיר.
יונתן מזג תה.
כעבור שבוע יונתן שם לב שהקופסה כבר לא נחוצה. הגורים ישנו איפה שרצו: שניים על הכורסה, אחד על אדן החלון, השחור לרגליו, המפוספסת על הסוודר שהשליך על כיסא ושכח. הקופסה עמדה בפינה ריקה, והוא השטיח אותה, הניח ליד הסף במקום שטיח. הקרטון היה רך, בלוי, והגורים, כשחלפו על פניו, גירדו אותו בציפורניים מתוך הרגל, כמו שמגרדים דבר מוכר.
ליאורה באה יום כן, יום לא. הביאה בורקס, או גבינה, או תפוחים מאותו שוק, משירה. את הפעמון הוא תיקן בשבוע השני. היא צלצלה, והצליל הזה, חד, מצלצל, מיושן, היה טוב יותר מכל דממה שיונתן הכיר בשנה האחרונה.
במסדרון על הקולבים נתלו עכשיו מעילו וצעיפה.
בוקר אחד הגור השחור רץ למסדרון דרך דלת פתוחה למחצה. יונתן יצא אחריו, הרים אותו, והגור נעץ כפותיו בסנטרו, כאילו רצה לראות מה יש שם, מעבר לדלת, רחוק יותר. יונתן הביט גם הוא. חדר מדרגות, חלון מאובק, אור. הוא עמד כך כמה שניות, אוחז בדלת ברגלו כדי שלא תינעל.
אחר כך חזר לדירה. הניח את הגור על הרצפה, וזה רץ למטבח, שם כבר צלצלו קערות, כי ארבעת האחרים שמעו צעדים והחליטו שהגיע זמן ארוחת בוקר. יונתן לא נעל את הדלת במנעול. עוד מעט תבוא ליאורה.
והלקח הוא שלפעמים הדרך להחיות את עצמך מתחילה דווקא כשלבך נפתח לאלה שאין להם אף אחד אחר, והם, מבלי לדעת, פותחים לך את הדלת אל עצמך.
