הקופסה עמדה לרגליה כבר שלושה ימים, והתחתית כבר התרככה מלחות הבוקר. חנה יישרה את המגבת בפנים, ספרה את הגורים: כולם חמישה. שניים אפורים, שניים מפוספסים, אחד שחור עם חזה לבן. השחור ישן, המפוספסים התעסקו, האפורים נצמדו זה לזה.
השוק התעורר לאט. רחל מדוכן הירקות כבר סידרה תפוחים בערימה, ומהם נדף אותו ריח חמוץ של סתיו, שבזכותו אוקטובר נבדל מכל החודשים האחרים. השמיים היו אפורים, עבים, והקור חדר מתחת למעיל לא מיד, אלא בהדרגה, סנטימטר אחר סנטימטר, מכפות הידיים אל המרפקים. האספלט הבריק מגשם אמש, ושלוליות שיקפו דוכנים, אנשים, חתיכות שמיים.
חנה נשפה על אצבעותיה. האצבעות היו אדומות, נוקשות, ואת הכפפות שכחה בבית, כי בבוקר חשבה לא על כפפות, אלא על כך שהיום הוא היום האחרון שבו היא יכולה לעמוד כאן. מחר הבת שלה תגיע לקחת את החתולה, ואת הגורים הבת לא תיקח. הבת אמרה: “אמא, לאן אני צריכה חמישה?” וצדקה. אבל הצדק של הבת לא פתר כלום, רק הכביד את מה שהיה כבד ממילא.
“קחו גור,” אמרה חנה לכל מי שהאט את צעדו. “חמודים, מאולפים. אם לא קשה לכם…”
אנשים חלפו על פניה. אישה עם עגלה חייכה אבל הנידה בראשה. גבר בסרבל אפילו לא הסתכל. ילדה כבת עשר כרעה, הושיטה יד, אבל האם משכה אותה בשרוול וגררה הלאה.
“נו, מי צריך גורים באוקטובר?” אמרה רחל מהדוכן השכן, וסידרה מחדש את התפוחים. “באביב עוד אפשר, אבל עכשיו… היית מחזירה אותם.”
חנה שתקה. להחזיר פירושו מה שהיא לא רצתה לחשוב עליו.
הגור השחור התעורר, הרים ראש, צייץ. חנה הכניסה יד לקופסה וגירדה אותו מאחורי האוזן. הקרטון תחת אצבעותיה היה רך, לח, ובפינה אחת כבר התחיל להתקלף.
לא האט את צעדו, לא החליק מבט על הקופסה והמשיך. עצר, כאילו התנגש בקיר בלתי נראה, ועמד כך כמה שניות, מביט מטה.
רזה, במעיל בלוי במרפקים, ידיים בכיסים. פנים כאלה שיש לאנשים שלא ישנים מספיק כבר הרבה זמן, אבל לא מעבודה, אלא ממשהו אחר. עיניים בהירות, עייפות. זקן בן שלושה ימים, אבל מסודר, כאילו הוא לא מגדל אותו, אלא פשוט שוכח לגלח.
“כמה יש?” שאל.
“חמישה,” חנה הזדקפה, משכה במעילה. “שני זכרים, שלוש נקבות. חודש ושבוע. מאומנים לארגז חול. אם לא קשה לך…”
“תני לי.”
חנה מצמצה.
“מה?”
“את כולם, תני לי.”
הוא הוציא ידיו מהכיסים וכרע על ברכיו. הרים את הגור השחור בכף יד אחת, הביט לו בעיניים, פירק בעדינות את הרגליים האחוריות, בודק, ואז החזיר אותו. ככה לא לוקחים גור במתנה לילד. ככה לוקחים חיה אנשים שיודעים לאן להסתכל ולמה.
חנה עמדה ולא ידעה מה לעשות עם ידיה. שקית האוכל שהביאה כל יום כבר לא הייתה צריכה. המילים שהכינה לכל עובר אורח גם הן היו מיותרות.
“אתה… את כולם?” שאלה שוב.
הוא הנהן. הרים את הקופסה. היא ראתה כיצד ידיו אוחזות בזהירות בקרטון, בעדינות, בלי ללחוץ.
“רגע,” חנה שלחה יד לתיקה. “הנה, יש פה אוכל, קניתי… ותערובת מיוחדת. צריך להאכיל אותם מטפטפת עוד קצת, לאט לאט. הם עדיין לא אוכלים טוב לבד.”
הוא לקח את השקית. לא הודה. לא חייך. פשוט הנהן והלך, והקופסה בידיו התנדנדה בקצב צעדיו, וממנה בלטה רגל מפוספסת כתומה, שנאחזה בקצה.
רחל שרקה.
“נו, באמת. לקח את כולם. מוזר כזה.”
חנה לא ענתה. היא הביטה בגבו ולא יכלה להבין למה בפנים לא נעשה קל יותר, אף שזה בדיוק מה שרצתה שלושה ימים. אולי כי למסור גורים לאדם זר, שלא הסביר למה, זה לא בדיוק אותו דבר כמו למצוא להם בית. למצוא בית פירושו לדעת לאן. והיא לא ידעה. רק ראתה את ידיו, והידיים היו נכונות, וזה היה צריך להספיק.
היא שלפה מהתיק פנקס ועט. הלכה אחריו, ובכן, לא היה צריך ללכת רחוק – הזר נכנס לכניסה של הבניין הסמוך. חנה, כמו מרגלת, עקבה אחריו עד לדירה עצמה. רשמה את הכתובת. ליתר ביטחון. או לא ליתר ביטחון.
נעליים ליד הדלת עמדו לבדן. ווים על הקיר במסדרון היו ריקים: ארבעה, מבריקים, ועל כל אחד מהם היה תלוי פעם מעיל, צעיף או מטריה, ועכשיו הם פשוט בלטו מהקיר כמו שאלות שאין מי שיענה להן.
אלון הניח את הקופסה על הרצפה במטבח. הגורים התנועעו, אחד צייץ.
הוא הוריד את המעיל, תלה על הוו היחיד שהיה תפוס.
הרדיאטור מתחת לחלון היה פושר בקושי. אוקטובר התגנב אל נובמבר, וההסקה הופעלה לא מזמן, והצינורות עדיין חיממו כאילו לא האמינו שהגיע הזמן.
אלון כרע ליד הקופסה. הגור השחור ראשון הרים ראש והביט ישר בו, בעיניים ירוקות, עדיין עכורות קצת, אבל כבר עם אופי. פס אור מהחלון נפל על הלינוליאום, ובתוכו הסתחררו גרגרי אבק, איטיים, אדישים לכל.
אלון פתח ארון, מצא מגבת ישנה. טרי, כחול, שאיבד מזמן צבע ורכות. פרש אותה על הרצפה ליד הרדיאטור, העביר את הגורים מהקופסה אל המגבת. הם שכבו בערימה, ורגליהם השתלבו זו בזו, והוא לא הפריד. שיהיה.
אחר כך הוציא מהשקית אוכל, תערובת חלב. הניח על השולחן.
את התערובת צריך לחמם לשלושים ושמונה מעלות. אלון ידע זאת כמו שיודעים את שמם: לא בזיכרון, אלא פשוט ביודעין. ערבב במים חמימים, שם על אש נמוכה, ועמד ליד הכיריים עם מדחום למים שנמצא במגירה, וחיכה.
הוא אסף את הכלים לקופסה, החזיר מפתחות, כתב מכתב התפטרות. תמר עזבה באפריל, ועד אוקטובר הוא הפסיק להיות וטרינר, כי הידיים שריפאו חיות של אחרים לא יכלו להחזיק את החיים של עצמו. ונראה נכון לעצור הכל.
אבל הגוף זכר. הטפטפת נחה בין האצבע המורה לאמצעית כפי שנחה אלפי פעמים. יד שמאל אחזה בגור, הפכה אותו על הגב, הקריבה את הטפטפת אל שפתיו. טיפת חלב זלגה על הסנטר אל המגבת, והגור מצץ, ואלון הרגיש איך משהו בפרק כף היד נרגע.
את השחור ראשון, כי הוא היה הקטן ביותר ובלע בתאווה, בחיפזון, כאילו חשש שייקחו לו.
את האפורים יחד: הם שכבו צמודים ולא רצו להיפרד, ובעוד אחד אכל, השני תחב אפו בצווארו, ואלון החזיק שניהם ביד אחת.
את המפוספסים אחד אחד, הם נאבקו וצייצו, וחלב זלג על סנטריהם ועל המגבת, והוא ניגב אותם בקצה הבד, לא בכעס, אלא בהרגל, כפי שעשה שנים במרפאה, שם בעלים הביטו בדאגה והוא אמר “הכל בסדר, הכל תקין”, ומקולו נרגעו לא רק בעלי חיים, אלא גם אנשים.
כששבעו, הגורים נרדמו. כל החמישה, על המגבת ליד הרדיאטור, אחד על השני. השחור למעלה, חזה לבן, רגליים תלויות. אלון ישב על הרצפה לידם והשעין גבו אל הקיר. הביט איך הם נושמים. קול דק, תכוף, משותף, דומה לרשרוש.
אחר כך קם, שטף כוס. ייבש והחזיר לארון. הוציא אחרת, נקייה. מזג תה. ובעודו שותה, גור אחד, מהמפוספסים, התעורר, התגלגל עד רגלו ותחב אפו בקרסול. האף היה רטוב, קר, בגודל אפון.
אלון לא ציפה לצלצול בדלת, כי הפעמון לא עבד כבר חצי שנה, והוא לא תיקן אותו, כי לא היה מי שיצלצל. דפיקה. שלוש מכות קצרות בפרקי אצבעות. ככה דופקים אנשים שלא בטוחים שרוצים לראות אותם.
הוא פתח. חנה עמדה על הסף באותו צעיף, רק שהיום היה קשור בקפידה יותר. בידיה שקית שממנה נדף ריח של בצק מטוגן ובצל.
“שלום,” אמרה ומיד הוסיפה: “אני לרגע. רק לשאול. מה איתם? הגורים.”
אלון נסוג הצידה. לא הזמין במילים, פשוט נסוג. הוא אפילו לא הופתע איך מצאה אותו.
חנה נכנסה. הגורים היו במטבח. המגבת ליד הרדיאטור, לידן קעריות, כל אחת מסומנת בטוש: “שחור”, “אפור-1”, “אפור-2”, “מפוספס-ז”, “מפוספסת-נ”. חנה הביטה בקעריות, בסימוני הטוש, במגבת, וגרונה התכווץ, כי אדם שמסמן קעריות ביום הרביעי לא מתכוון למסור אותן.
“הנה, הבאתי,” היא הושיטה את השקית. “בורקס. חשבתי שאולי…”
היא לא סיימה, כי לא ידעה איך לסיים. “אולי אתה רעב” נשמע מביך. “אולי לך בודד” נשמע כמו אמת, אבל לומר אמת היה מוקדם מדי.
אלון לקח את השקית. הניח על השולחן. הגור השחור ישב על כתפו, נאחז בציפורניו בסוודר, וחנה הבחינה שהסוודר כבר מלא בלולאות משוכות, ואלון לא תיקן אותן.
“תה?” שאל. המשפט הארוך הראשון בכל השיחה.
חנה הנהנה. התיישבה על שרפרף, הניחה ידיים על ברכיה. במטבח היה חם יותר מאשר במסדרון, והריח חלב, אוכל ועוד משהו.
הגור קפץ מכתפו של אלון וטיפס על ברכיה, והיא אחזה בו אוטומטית, כמו שתופסים דבר שנופל, בלי לחשוב. הוא היה חם, והציפורניים ננעצו בבד החצאית, וחנה לא הסירה אותו, רק לחצה כף יד על גבו, חשה איך מתחת לפרווה פועם לב קטן ומהיר.
אלון מזג תה.
כעבור שבוע, אלון שם לב שהקופסה כבר לא נחוצה. הגורים ישנו איפה שרצו: שניים על הכורסה, אחד על אדן החלון, השחור לרגליו, המפוספסת על הסוודר שהשליך על כיסא ושכח. הקופסה עמדה בפינה ריקה, והוא שיטח אותה, הניח בפתח במקום שטיחון. הקרטון היה רך, שחוק, והגורים, כשעברו לידה, גירדו אותו בציפורניים מתוך הרגל, כמו שמגרדים דבר מוכר.
חנה באה כל יומיים. הביאה בורקס, או גבינה, או תפוחים מאותו שוק, מרחל. את הפעמון הוא תיקן בשבוע השני. היא צילצלה, והצליל הזה, חד, מצלצל, מיושן, היה טוב יותר מכל שתיקה שאלון הכיר בשנה האחרונה.
במסדרון, על הווים, היו תלויים עכשיו מעילו וצעיפה.
בוקר אחד, הגור השחור רץ החוצה למסדרון דרך דלת פתוחה למחצה. אלון יצא אחריו, הרים אותו, והגור נעץ כפותיו בסנטרו, כאילו רצה לראות מה יש שם, מעבר לדלת, הלאה. אלון הביט גם כן. חדר המדרגות, חלון מאובק, אור. הוא עמד כך כמה שניות, אוחז בדלת ברגלו כדי שלא תיסגר.
אחר כך חזר לדירה. הניח את הגור על הרצפה, והוא רץ למטבח, שם כבר צלצלו קעריות, כי ארבעת האחרים שמעו צעדים והחליטו שהגיע זמן ארוחת בוקר. את הדלת אלון לא נעל במנעול. עוד מעט תגיע חנה.
