שמי יעל ברק. חייתי בנישואים שמונה־עשרה שנה. במחצית מהן חייתי במצב של “תחזיקי מעמד, עוד רגע הוא פורץ את התקרה שלו”. במחצית השנייה – במצב של “אני עומדת להשתגע אם לא אפסיק לסחוב הכול על עצמי”. ואז עזבתי. עוד כשהייתי מאוהבת. ורק כעבור ארבע שנים הבנתי: אהבה לחיים היא לא דבר שאדם אחר נותן לך. זה דבר שמגדלים בתוכך, כשמפסיקים להשקות שממה של מישהו אחר.
נפגשנו כשהייתי בת עשרים ושתיים. מיכה שגב היה מבוגר ממני, כריזמטי, דיבר יפה, וידע להפוך כל כישלון לקושי זמני. הוא קרא לעצמו מאמן אישי. בזמנו המילה הזאת עוד לא הייתה כל כך אופנתית, והוא באמת האמין שהוא יעזור לאנשים לשנות חיים. ואני? איך האמנתי בו.
השנה הראשונה הייתה מתוקה. גרנו בדירת חדר שכורה בגבעתיים, מיכה העביר סדנאות לחמישה־שישה אנשים באולם שכור בפתח תקווה, ובקושי היה כסף לאוכל. אבל היינו מאוהבים, ונדמה היה שזה זמני. “הנה אני פורץ, והכול יסתדר,” הוא אמר. הנהנתי. עבדתי אז בשכר מינימום – קודם כקופאית, אחר כך במשרה חלקית במשרד. אחר כך נולדה שירה, ובעצם נשארתי בבית.
ואז התחיל מה שנמשך כמעט עשר שנים.
הוא המשיך לאמן. לפעמים היו לו לקוחות – אחד, שניים, שלושה. לפעמים חודשים בלי אף אחד. הוא למד הרבה, נסע לסמינרים, קנה קורסים. הכסף הלך להתפתחות שלו, ואנחנו עם שירה אכלנו אורז. למדתי להכין מרק מכלום, לתקן גרביונים, לקנות בגדים במבצעים בגרושים, ולא התלוננתי. חשבתי שכך צריך להיות. שאנחנו צוות.
מיכה נהג לומר:
– את לא נותנת לי השראה כשאת מתלוננת. תאמיני בי, ואני אעשה נס.
האמנתי. באמת, האמנתי כל כך שהייתי מוכנה לרוץ בעצמי אחרי לקוחות. אבל הוא לא ביקש עזרה. הוא ביקש אמונה.
ואת שירה גידלתי לבד. כי הוא ישב כל היום מול המחשב הנייד – כתב מאמרים, הקליט וובינרים, בנה אתר. לפעמים נכנסתי למטבח וראיתי את פניו העייפות, הנלהבות. נדמה היה לי: עוד רגע, עוד קצת, והוא פורץ. הוא לא פרץ.
שירה הלכה לבית הספר. היה צריך יותר כסף – לחוגים, לשיעורים פרטיים, לציוד. ומיכה התחיל לדחוף אותי.
– את יכולה לצאת למשרה מלאה, – אמר לי ערב אחד. – הילדה כבר גדולה. מספיק לשבת בבית.
נדהמתי. שמונה שנים ישבתי בבית, כי לא יכולנו להרשות לעצמנו מטפלת או מעון יום מלא, כי הוא לא הרוויח על זה. ועכשיו הוא אומר לי “מספיק”?
– ואתה? – שאלתי. – מה עם האימון שלך?
– האימון שלי הוא שליחות חיים. העבודה שלך היא רק עבודה. צאי ותעבדי.
יצאתי. מצאתי משרה של ממש, בהתחלה בתפקיד זוטר, אחר כך התקדמתי. לאט לאט התחלתי להכניס כסף – לא גרושים, אלא הכנסה ממשית. עברנו לדירה גדולה יותר, עדיין שכורה. קנינו לשירה טלפון טוב. נשמתי לרווחה: נראה שמתחיל להיות קל יותר.
אבל לא נעשה קל יותר. כי עכשיו, כשעבדתי במשרה מלאה, לא היה לי זמן לבית. חזרתי עייפה, הכנתי ארוחת ערב בחיפזון, נפלתי בלי כוחות. הדירה לא זרחה בניקיון מושלם.
ואז הוא התחיל עם הטענות.
– מה זה הבלגן הזה? את אישה.
– אני עובדת, כמו שביקשת.
– ביקשתי שתעבדי, לא שתזניחי את הבית. תסתכלי על עצמך – את תמיד עייפה, אי אפשר לדבר איתך. גידלת לך… – הוא עצר, אבל בכל זאת אמר – ביצים מברזל. את לא נותנת לי השראה.
כלומר אני, שבמשך שנים סבלתי את חוסר הפרנסה שלו, את ה”עוד רגע אפרוץ” הנצחי, אני שמשכתי את המשפחה מהעוני – פתאום הפכתי ללא מעוררת השראה. כי עייפה. כי אני לא מספיקה להיות עקרת בית מושלמת לצד משרה מלאה.
– ואתה? – שאלתי בשקט. – איפה אתה עם האימון שלך?
מיכה נפגע. לא דיבר איתי יומיים. אחר כך אמר שאני לא תומכת בו, שאני מבטלת אותו, שאישה אמיתית צריכה להאמין בבעלה עד הסוף.
שאלתי את עצמי: כמה עוד עליי להאמין? כבר עברו חמש־עשרה שנה.
בשנתיים שלאחר מכן התקיימתי במצב של עבודה – בית – עייפות – הטענות שלו – הכעס שלי – ההיעלבויות שלו – עבודה. התחלתי לאבד עשתונות. כל פעם שאמר “אני עוד מעט אתחיל להרוויח הרבה כסף”, עבר בי רעד. התפרצתי: “מתי? בעוד עשרים שנה? נמאס לי!” הוא קרא לי היסטרית.
הלכתי לפסיכולוגית. שילמתי מהכסף שלי. בטיפולים בכיתי – לראשונה מזה שנים רבות, הרשיתי לעצמי לבכות, לא לתוך הכרית. הפסיכולוגית שאלה: “מה את רוצה?” עניתי: “אני רוצה שהוא ישתנה.” היא שתקה ואמרה: “הוא לא ישתנה. השאלה היא מה את עושה עם המידע הזה.”
לא האמנתי. עוד חצי שנה נאחזתי. אפילו הלכנו לייעוץ זוגי. שם הוא דיבר יפה: “אני מבין, אני צריך להרוויח יותר.” אבל שום דבר לא השתנה. חיכיתי. קיוויתי. ובפנים משהו מת.
השיא היה בערב אחד, כשחזרתי מהעבודה והוא ישב בסלון, שתה בירה וצפה בטלוויזיה. שירה לבד הכינה שיעורי בית, לבד חיממה אוכל. בכיור הייתה ערמת כלים.
– למה לא הדחת? – שאלתי.
– היה לי יום קשה, – ענה. – העברתי וובינר חינם לחמישה אנשים. אני עייף.
– ואני לא עייפה?
– את תמיד אומרת שאת עייפה. נמאס לשמוע.
לא אמרתי אז כלום. בשקט הדחתי כלים, האכלתי את מישמיש, ונשכבתי. ובשתיים וחצי בלילה התיישבתי ליד שולחן המטבח עם מחברת. חישבתי הכול: את המשכורת שלי, את ההכנסות המזדמנות שלו, את ההוצאות, את ההלוואות. אחר כך פתחתי אתרים עם מודעות למכירת דירות.
לפנות בוקר ידעתי: אם אעזוב, אחרי זמן מה אוכל לקנות דירת חדר במשכנתא. אסתדר. לבד. עם שירה. בלעדיו.
לא רציתי בזה. אהבתי אותו. עדיין אהבתי. אבל הבנתי שאם אשאר, אני פשוט אמות – לא פיזית, אלא באותו חלק בי שפעם ידע לשמוח בשמש.
כעבור חודש אמרתי לו. ישבנו ליד אותו שולחן מטבח.
– אני עוזבת, – אמרתי. – שירה באה איתי. אתה יכול לראות אותה מתי שתרצה.
הוא הביט בי כאילו דקרתי אותו.
– את צוחקת? אחרי שמונה־עשרה שנה?
– אני לא צוחקת. אני לא יכולה יותר.
– את סתם עייפה. בואי נדבר.
– אנחנו מדברים שמונה־עשרה שנה. אני עייפה לא מהעבודה. אני עייפה מלחכות.
מיכה בכה. גם אני בכיתי. שנינו בכינו. הוא אמר שהוא ישתנה, שעכשיו באמת יש לו לקוח, שהכול יסתדר. הקשבתי וידעתי: זה לא יסתדר. שמעתי את זה יותר מדי פעמים.
הוא שאל: “את עוד אוהבת אותי?” עניתי בכנות: “כן. אבל האהבה לא הצילה אותנו במשך שמונה־עשרה שנה. והיא גם לא תכריח אותך להיות מישהו אחר.”
עזבתי. עם שירה. עם מישמיש. עם הלוואה. בהתחלה בכיתי בלילות. כאב לי. התגעגעתי. תפסתי את עצמי חושבת: “אולי לחזור?” אבל אז נזכרתי בכלים ההם, בבירה ההיא, במשפט ההוא על ביצי הברזל – וזה עבר.
המשכתי ללכת לפסיכולוגית. למדתי להיות לבד. למדתי לא לחכות שמישהו יציל אותי. ולאט, לאט מאוד, התחלתי לשים לב: אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שאני עייפה. אני לא צריכה להתנצל על הבלגן בדירה. אני יכולה לחזור מהעבודה, לזרוק את הנעליים, להזמין פיצה ולשכב על הספה עם ספר. ואף אחד לא יגיד: “את לא נותנת לי השראה.”
כעבור שנה הפסקתי לבכות בלילות. כעבור שנתיים הרגשתי שאני נושמת בכל הכוח. כעבור שלוש קניתי מכונית. לא חדשה, אבל שלי. בהלוואה, אבל לבד.
ידעתי עליו ממכרים משותפים. כעבור שנתיים אחרי הגירושים הופיעה בחייו אישה. צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים. והוא מצא לקוחה שמוכנה להאמין בו. יותר נכון, הוא שכנע אותה לשלם מראש על שנה של אימון. מיכה אז התפאר בפני כולם: “רואים? אני מצליח! מרוויח הרבה כסף!”
קראתי את הפוסטים שלו ברשתות החברתיות. תמונות מהסדנאות, ציטוטים מעוררי השראה, תודות ל”אהובה שהאמינה”. בתוכי התעורר משהו דומה לקנאה. לא כלפיו – אלא אל הקלילות שבה האמינה האישה החדשה. גם אני האמנתי פעם. וגם אני שילמתי – לא בכסף, אלא בשנים.
אבל אז ראיתי את ההמשך. כעבור שנה, שוב לא הייתה לו עבודה. הוא חי עם האהובה שלו במצב הישרדות. היא עובדת, ומיכה מאמן אוויר. והיא מאמינה לו: “הכול יהיה, רק צריך לחכות.”
היא עכשיו בת עשרים ושבע. הוא בן חמישים ושתיים.
כמה עוד תחכה? אני יודעת את התשובה. היא תחכה עד שהיא עצמה תזדקן. או עד שתישבר, כמוני. ואולי בכלל לא תישבר – אולי יהיה לה כוח לעזוב מוקדם יותר. לא יודעת.
אני לא כועסת עליה. היא צעירה. היא מאמינה. והאקס שלי… הוא לא נבל. הוא פשוט אדם שלא יודע לקחת אחריות. שתמיד צריך מישהו שיאמין במקומו. וכל עוד יש נשים כאלה, הוא יחיה מצוין.
שיהיה. מגיע לו אושר. אפילו אשלייתי.
עברו כמה שנים. יש לי עכשיו דירה משלי. מכונית רגילה, לא בהלוואה. אני עובדת לא מעט – זה נכון. אבל אני לא סוחבת על הגב גבר מבוגר, שיכול אבל לא רוצה. ולא שומעת בערבים שיש לי ביצים מברזל.
לאחרונה הלכתי ברחוב, השמש זרחה, ופתאום תפסתי את עצמי מחייכת. סתם כך. בלי שום סיבה. וחשבתי: “אלוהים, אני אוהבת את החיים שלי.”
אני אוהבת את הבוקר עם הקפה. אני אוהבת כששירה, כבר כמעט מבוגרת, נכנסת למטבח ואומרת: “אמא, את יפה היום.” אני אוהבת את העבודה שלי, גם כשהיא מתישה. אני אוהבת טיולי ערב, גשם, ריח לחם מהמאפייה. לא זכרתי את התחושה הזאת – פשוט לאהוב את החיים. שכחתי אותה בנישואים. היא חזרה.
ואז הופיע גבר. נורמלי. חרוץ. הוא לא אומר משפטים יפים על השראה. הוא פשוט חוזר מהעבודה, עוזר להדיח כלים, וכשאני אומרת “אני עייפה” הוא אומר “תנוחי.” הוא לא דורש שאאמין בעתיד הגדול שלו. הוא חי בהווה.
אני לא ממהרת. אני לא צריכה חתונה. טוב לי גם ככה. אבל איתו – חם יותר.
אולי גם את מחכה. מקווה שהוא ישתנה?
הוא לא ישתנה. כי נוח לו שאת מאמינה, סוחבת, עוצמת עיניים מול חוסר האחריות שלו. הוא לא ישתנה, כי את משתנה במקומו. את לוקחת על עצמך את החלק שלו. וככל שאת לוקחת יותר, הוא עושה פחות.
רחמים עצמיים – הם מתוקים כמו סם. “אני כל כך אומללה, אישה כל כך חזקה, כל כך סבלתי, למה הוא לא מעריך אותי?” כי הרשית לו לא להעריך. את עצמך העמדת בעמדה של עורף נצחי, שלא דורש תודה.
עזבתי בעודי אוהבת. זה חשוב. לא חיכיתי לשנאה. עזבתי עם כאב בחזה, עם אמונה שהוא יכול היה להיות אחר. אבל בחרתי בעצמי. לא מתוך אגואיזם. אלא כי הבנתי: האהבה אליו הורגת את האהבה לחיים.
אם זיהית את עצמך – אל תחכי שמונה־עשרה שנה. אל תחכי עד שיגידו לך שיש לך ביצים מברזל. אל תחכי עד שתישכחי לחייך לשמש.
חשבי את הכספים שלך. שכרי דירת חדר. אספי מסמכים. ולכי. עם אהבה או בלי – לא משנה. חשוב שמהצד השני מחכה לך האני שלך – זאת שאוהבת את החיים.
יש לי עכשיו דירה, מכונית, פרנסה, גבר, חתול ושמש בבוקר. ולו יש אישה צעירה שעדיין מאמינה. ואני מרחמת עליה. אבל אני לא יכולה להציל את כולם. אני יכולה רק לספר איך הצלתי את עצמי.
