שמי יעל גולן. היום, כשאני מסתכלת לאחור אחרי כל השנים, אני יודעת שחייתי בנישואים שמונה עשרה שנה. חצי מהם במצב של „רק תסבלי, עוד מעט הוא יפרוץ את התקרה״. החצי השני במצב של „אני עומדת להשתגע אם לא אפסיק לסחוב הכול על עצמי״. ואז עזבתי. עוד כשהייתי מאוהבת. ורק ארבע שנים אחר כך הבנתי שאהבת חיים היא לא משהו שמישהו אחר נותן לך. היא מה שאת מגדלת בתוכך כשאת מפסיקה להשקות את השממה של מישהו אחר.
נפגשנו כשהייתי בת עשרים ושתיים. גיא היה מבוגר ממני, כריזמטי, דיבר יפה, ידע לסובב כל כישלון שלו לקושי זמני. הוא קרא לעצמו מאמן אישי. אז המילה הזאת עוד לא הייתה כל כך אופנתית, והוא באמת האמין שהוא הולך לעזור לאנשים לשנות חיים. כמה האמנתי בו.
השנה הראשונה הייתה מתוקה. גרנו בדירת חדר שכורה, גיא העביר סדנאות לכמה אנשים בחדר שכור, והכסף בקושי הספיק לאוכל. אבל היינו מאוהבים, ונדמה היה שזה זמני. „עוד אתבסס, והכול יהיה בסדר״, הוא אמר. הנהנתי. אז עבדתי מינימום – קודם קופאית, אחר כך חצי משרה במשרד. ואז נולדה נוגה, ויצאתי לחופשת לידה.
ואז התחיל הדבר שנמשך כמעט עשר שנים.
הוא המשיך לאמן. לפעמים היו לו לקוחות – אחד, שניים, שלושה. לפעמים חודשים בלי אף אחד. הוא למד הרבה, נסע לסדנאות ולכנסים, קנה קורסים. הכסף הלך להתפתחות שלו, ואנחנו נשארנו עם אורז וטונה בסוף החודש. למדתי לבשל מרק מכלום, לתפור גרביונים, לקנות בגדים במבצעים בשקלים בודדים, ולא התלוננתי. חשבתי שככה צריך להיות. שאנחנו צוות.
גיא נהג לומר: „את לא נותנת לי השראה כשאת מייללת. תאמיני בי, ואני אעשה נס.״
האמנתי. באמת, האמנתי כל כך חזק שהייתי מוכנה לרוץ בעצמי אחרי לקוחות. אבל הוא לא ביקש עזרה. הוא ביקש אמונה.
וחוץ מזה גידלתי את הילדה. לבד. כי הוא ישב כל היום מול המחשב – כתב מאמרים, הקליט שיעורים, בנה אתר. לפעמים נכנסתי למטבח וראיתי את הפנים העייפות והנלהבות שלו. נדמה לי: עוד רגע, עוד קצת, וזה יצליח. הוא לא הצליח.
נוגה נכנסה לבית הספר. היינו צריכים יותר כסף – למדים, למורים פרטיים, לחוגים. וגיא התחיל לדחוף אותי.
„את יכולה לעבוד במשרה מלאה״, הוא אמר ערב אחד. „הילדה כבר גדולה. מספיק לשבת בבית.״
נדהמתי. שמונה שנים ישבתי בבית כי לא יכולנו להרשות לעצמנו מטפלת או גן מלא, כי הוא לא הרוויח לזה. ועכשיו הוא אומר לי „מספיק״?
„ואתה?״ שאלתי. „האימון שלך?״
„האימון שלי הוא הייעוד שלי. העבודה שלך היא רק פרנסה. צאי ותעבדי.״
יצאתי. מצאתי משרה אמיתית, קודם בתפקיד זוטר, אחר כך התקדמתי. לאט לאט התחלתי להביא כסף – לא אגורות, אלא הכנסה ממשית. עברנו לדירה גדולה יותר, עדיין שכורה. לנוגה קנינו טלפון טוב. נשמתי לרווחה: נדמה שנהיה קל יותר.
אבל לא נהיה קל יותר. כי עכשיו, כשעבדתי במשרה מלאה, לא נשאר לי זמן לבית. חזרתי עייפה, הכנתי ארוחת ערב בחיפזון, נפלתי בלי כוחות. הדירה לא זרחה מניקיון מושלם. ואז הוא התחיל עם הטענות.
„מה זה הבלגן הזה? את אישה.״
„אני עובדת, כמו שביקשת.״
„ביקשתי שתעבדי, לא שתזניחי את הבית. תראי את עצמך – את תמיד עייפה, אי אפשר לדבר איתך. עשית לעצמך…״ הוא נעצר, אבל בסוף אמר: „ביצים מברזל. את לא נותנת לי השראה.״
כלומר אני, שבמשך שנים ספגתי את חוסר הפרנסה שלו, את ה„עוד רגע זה יקרה״ הנצחי, שמשכתי את המשפחה מהעוני – פתאום הפכתי ללא־מעוררת השראה. כי אני עייפה. כי אני לא מספיקה להיות עקרת בית מושלמת לצד עבודה במשרה מלאה.
„ואתה?״ שאלתי בשקט. „איפה אתה עם האימון שלך?״
גיא נפגע. לא דיבר איתי יומיים. אחר כך אמר שאני לא תומכת בו, שאני מבטלת אותו, שאישה אמיתית צריכה להאמין בבעלה עד הסוף.
שאלתי את עצמי: כמה עוד עליי להאמין? עברו כבר חמש עשרה שנה.
בשנתיים הבאות התקיימתי במצב: עבודה – בית – עייפות – טענות שלו – כעס שלי – עלבונות שלו – ושוב עבודה. התחלתי לאבד את זה. כל פעם שאמר „אני עוד מעט אתחיל להרוויח הרבה כסף״, עבר בי רעד. התפרצתי: „מתי? בעוד עשרים שנה? נמאס לי!״ הוא קרא לי היסטרית.
הלכתי לפסיכולוגית. שילמתי מהכיס. בפגישות בכיתי – לראשונה מזה שנים ארוכות הרשיתי לעצמי לבכות לא לתוך הכרית. היא שאלה: „מה את רוצה?״ עניתי: „שגיא ישתנה.״ היא שתקה ואמרה: „הוא לא ישתנה. השאלה היא מה את עושה עם המידע הזה.״
לא האמנתי. עוד חצי שנה נאחזתי. אפילו הלכנו לייעוץ זוגי. הוא דיבר יפה במפגשים: „אני מבין, אני צריך להרוויח יותר.״ אבל שום דבר לא השתנה. חיכיתי. קיוויתי. ובתוכי משהו מת.
שיא המשבר היה ערב אחד. חזרתי מהעבודה, והוא ישב בסלון, שתה בירה וצפה בטלוויזיה. נוגה הכינה לבד שיעורי בית, חיממה לבד אוכל. בכיור היה הר של כלים.
„למה לא שטפת?״ שאלתי.
„היה לי יום קשה״, הוא ענה. „העברתי הרצאת זום חינמית לחמישה אנשים. אני עייף.״
„ואני לא עייפה?״
„את תמיד אומרת שאת עייפה. נמאס לשמוע.״
לא אמרתי אז כלום. שטפתי כלים בשקט, האכלתי את החתול, נשכבתי. בשתיים וחצי בלילה התיישבתי ליד שולחן המטבח עם מחברת. חישבתי הכול: את המשכורת שלי, את ההכנסות המזדמנות שלו, את ההוצאות, את ההלוואות. אחר כך פתחתי אתרי נדל״ן.
עד הבוקר ידעתי: אם אעזוב, אחרי זמן מה אוכל לקנות לעצמי דירת חדר במשכנתא. אעמוד בזה. לבד. עם הילדה. בלעדיו.
לא רציתי בזה. אהבתי אותו. עדיין אהבתי. אבל הבנתי שאם אשאר, אני פשוט אמות – לא פיזית, אלא החלק הזה בי שפעם ידע לשמוח בשמש.
כעבור חודש אמרתי לו. ישבנו ליד אותו שולחן מטבח.
„אני עוזבת״, אמרתי. „נוגה באה איתי. אתה יכול להיפגש איתה מתי שתרצה.״
הוא הביט בי כאילו דקרתי אותו.
„את צוחקת? אחרי שמונה עשרה שנה?״
„לא צוחקת. אני כבר לא יכולה.״
„את סתם עייפה. בואי נדבר.״
„אנחנו מדברים שמונה עשרה שנה. אני לא עייפה מהעבודה. אני עייפה מלחכות.״
גיא בכה. גם אני בכיתי. שנינו בכינו. הוא אמר שהוא ישתנה, שעכשיו באמת יש לקוח, שהכול יסתדר. הקשבתי וידעתי: זה לא יסתדר. יותר מדי פעמים שמעתי את זה.
הוא שאל: „את עוד אוהבת אותי?״ עניתי בכנות: „כן. אבל האהבה לא הצילה אותנו שמונה עשרה שנה. והיא לא תהפוך אותך למישהו אחר.״
עזבתי. עם הילדה. עם החתול. עם הלוואה. בהתחלה בכיתי בלילות. כאב לי. התגעגעתי. תפסתי את עצמי חושבת: „אולי לחזור?״ אבל אז נזכרתי בכלים ההם, בבירה ההיא, במשפט ההוא על הביצים מברזל – וזה עבר.
המשכתי ללכת לפסיכולוגית. למדתי להיות לבד. למדתי לא לחכות שמישהו יציל אותי. ולאט, לאט מאוד, התחלתי לשים לב: אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שאני עייפה. אני לא צריכה להתנצל על הבלגן בדירה. אני יכולה לחזור מהעבודה, להוריד נעליים, להזמין פיצה ולשכב על הספה עם ספר. ואף אחד לא יגיד: „את לא נותנת לי השראה.״
אחרי שנה הפסקתי לבכות בלילות. אחרי שנתיים הרגשתי שאני נושמת לרווחה. אחרי שלוש קניתי מכונית. לא חדשה, אבל שלי. בהלוואה, אבל לבד.
שמעתי עליו ממכרים משותפים. כמה שנים אחרי הגירושים הייתה לו בת זוג. צעירה – צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים. והוא מצא לקוחה שהייתה מוכנה להאמין בו. ליתר דיוק, הוא שכנע אותה לשלם על שנה של אימון אישי. הוא התפאר בפני כולם: „רואים? אני גאון! אני מרוויח כסף גדול!״
קראתי את הפוסטים שלו ברשתות. תמונות מסדנאות, ציטוטים מעוררי השראה, תודות ל„אהובה שהאמינה״. בתוכי זז משהו דומה לקנאה. לא אליו – אל הקלות שבה האמינה האישה החדשה. גם אני פעם האמנתי. וגם אני שילמתי – לא בכסף, אלא בשנים.
אבל אז ראיתי את ההמשך. אחרי שנה שוב לא הייתה לו עבודה. הוא חי עם אהובתו במצב הישרדות. היא עובדת, וגיא מאמן את האוויר. והיא מאמינה לו: „הכול יהיה, רק צריך לחכות.״
היום היא בת עשרים ושבע. הוא בן חמישים ושתיים.
כמה עוד היא תחכה? אני יודעת את התשובה. היא תחכה עד שתזדקן. או עד שתישבר, כמוני. ואולי לא תישבר – אולי יהיה לה כוח לעזוב מוקדם יותר. אני לא יודעת.
אני לא כועסת עליה. היא צעירה. היא מאמינה. וגיא, האקס שלי, הוא לא נבל. הוא פשוט אדם שלא יודע לקחת אחריות. שתמיד צריך מישהי שתאמין במקומו. וכל עוד יש נשים כאלה, הוא יחיה טוב. שיהיה. הוא ראוי לאושר. גם לאושר אשלייתי.
עברו כמה שנים. עכשיו יש לי דירה משלי. מכונית – רגילה, לא בהלוואה. אני עובדת לא מעט – זה נכון. אבל אני לא סוח�ת על הגב גבר מבוגר שיכול, אבל לא רוצה. ואני לא שומעת בערבים שיש לי ביצים מברזל.
לאחרונה הלכתי ברחוב, השמש זרחה, ופתאום תפסתי את עצמי מחייכת. סתם. בלי סיבה. וחשבתי: „אלוהים, אני אוהבת את החיים שלי.״
אני אוהבת את הבוקר שלי עם הקפה. אוהבת כשנוגה, כבר כמעט בוגרת, נכנסת למטבח ואומרת: „אמא, את יפה היום.״ אוהבת את העבודה, גם כשהיא מתישה. אוהבת טיולי ערב, גשם, ריח של לחם מהמאפייה. לא זכרתי את ההרגשה הזאת – פשוט לאהוב את החיים. שכחתי אותה בתוך הנישואים. היא חזרה.
ואז הופיע גבר. נורמלי. חרוץ. הוא לא אומר משפטים יפים על השראה. הוא פשוט חוזר מהעבודה, עוזר לשטוף כלים, ואם אני אומרת „אני עייפה״, הוא אומר „תנוחי״. הוא לא דורש ממני להאמין בעתיד הגדול שלו. הוא חי בהווה.
אני לא ממהרת. אני לא צריכה חתונה. טוב לי גם ככה. אבל איתו חם יותר.
אולי גם אתן מחכות. מקוות שהוא ישתנה? הוא לא ישתנה. כי נוח לו שאתן מאמינות, סוחבות, עוצמות עיניים מול חוסר האחריות שלו. הוא לא ישתנה, כי אתן משתנות במקומו. אתן לוקחות על עצמכן את החלק שלו. וככל שאתן לוקחות יותר, הוא עושה פחות.
רחמים עצמיים – מתוקים כמו סם. „אני כל כך אומללה, כל כך חזקה, כל כך סבלתי, למה הוא לא מעריך אותי?״ כי הרשיתן לו לא להעריך. אתן הצבתן את עצמכן בעמדה של עורף נצחי שלא דורש תודה.
עזבתי עוד כשהייתי מאוהבת. זה חשוב. לא חיכיתי לשנאה. עזבתי עם כאב בחזה, עם אמונה שהוא יכול היה להיות אחר. אבל בחרתי בעצמי. לא כי אני אנוכית, אלא כי הבנתי: האהבה אליו הורגת את אהבת החיים.
אם זיהיתן את עצמכן – אל תחכו שמונה עשרה שנים. אל תחכו עד שיגידו לכן שיש לכן „ביצים מברזל״. אל תחכו עד שתשכחו לחייך אל השמש. חשבו את הכספים שלכן. תשכרו דירת חדר. אספו מסמכים. ולכו. עם אהבה או בלעדיה – לא חשוב. חשוב שבצד השני מחכה לכן אתן. זו שאוהבת את החיים.
עכשיו יש לי דירה, מכונית, פרנסה, גבר, חתול ושמש בבוקר. ולו יש אישה צעירה שעדיין מאמינה. ואני מרחמת עליה. אבל אני לא יכולה להציל את כולם. אני יכולה רק לספר איך הצלתי את עצמי.
