אז ככה: היא לא שותה את זה כבר יותר מעשר שנים. נמנעת. כמו שנמנעים מפצעים ישנים. כמו שלא נכנסים לבית קפה שבו נתנו טבעת ואז לקחו אותה בחזרה. כמו שלא רואים סרטים שראו ביחד. מים עם לימון הפכו לסמל של אובדן. של מישהו שלא יחזור. של מישהו שלא רוצים שיחזור.
היא זכרה הכול כאילו היה אתמול. עד הפרטים הכי קטנים.
קפריסין…
הם טסו ללרנקה בסוף מאי. הוא אמר:
– זה יהיה החופש הכי טוב בחיים שלך.
היא הייתה בת עשרים ושמונה. הוא – בן שלושים ושתיים. הם היו ביחד שמונה חודשים. כבר הייתה לה מברשת שיניים בדירה שלו. הוא – הכיר את כל החברות שלה.
כולם מסביב היו בטוחים: עוד מעט חתונה.
המלון, “פנינת הים”, לא היה הכי יקר, אבל היה נעים. קירות לבנים, מים כחולים בבריכה, עצי דקל שהגנן טיפל בהם בעיניים עצובות.
החדר היה בקומה השלישית, עם נוף לים.
נכון, מהברז זרמו מים חלודים, המזגן עבד פעם כן ופעם לא, והשכנים מלמעלה עשו רעש בלילות.
ובכל זאת – הם היו מאושרים!
ככה, לפחות, נדמה היה לה.
ביום הראשון הוא הזמין מים מוגזים עם לימון.
– ניסית? – שאל בעיניים מצומצמות.
– לא.
– זה טעם של אהבה.
היא צחקה.
והוא… לא התבדח. הוא באמת האמין בסימנים, בקמעות, בזה שאם שותים מים כאלה בשקיעה, האהבה תימשך לנצח.
והם שתו. ישר מהבקבוק, חילקו בקבוק אחד לשניים.
חמוץ, מתוק, בועות מעקצות בלשון.
הוא הסתכל עליה בעיניים מאוהבות. היא שקעה בהן בלי חשבון.
– בואי שנשתה תמיד מים עם לימון, – אמר בחלומיות.
– בואי, – היא הסכימה, בלי לחשוד שהטעם הזה יהפוך לקללה שלה.
בבית, מהר מאוד, הכול הלך קצת לא טוב. הוא נהיה קר יותר. ביטל פגישה אחת, אחר כך עוד אחת, אחר כך הפסיק להתקשר, אחר כך ענה רק מדי פעם.
היא סבלה. חשבה: יש לו עבודה, משבר, דיכאון.
אחרי חודש הוא אמר:
– אני צריך להיות לבד, לחשוב.
אחרי חודשיים:
– אל תתקשרי אליי יותר.
אחרי שלושה חודשים – נעלם, בלי מילה.
הטלפון שתק. חברים אמרו שהם לא יודעים איפה הוא.
אמו אמרה מבעד לשיניים:
– הבן לא רוצה לדבר איתך. אל תתקשרי יותר. אל תגרמי סבל גם לו וגם לעצמך.
היא לא התקשרה. חיכתה. שנה.
אחר כך נישאה למישהו אחר. טוב, אמין, אבל רגיל לגמרי.
הוא לא שתה מים עם לימון, לא הסתכל עליה בעיניים מאוהבות, לא אמר: “את החיים שלי”.
הוא פשוט היה שם. הביא משכורת, עשה משהו בבית כשהיא ביקשה.
והיא החליטה שזו אהבה. רגועה, יום-יומית, בוגרת. לא כזו ולא כזו.
היא ילדה בת. קראו לה נגה. הבעל שמח, אבל איכשהו מנותק, כאילו הילדה היא רהיט חדש שקונים באיקאה.
אחרי חמש שנים הם התגרשו.
היא כבר לא יכלה לחיות ב“ביצה”. ככה היא אמרה.
לא בגלל מי הלימון, לא בגלל קפריסין, לא בגלל הזיכרונות. פשוט היא הבינה: נישואים משעממים הם כלוב.
היא לא הייתה ציפור. היא הייתה פשוט אישה. ורצתה לחיות. לא להתקיים.
היא נשארה לבד. עם הבת, עם החתולה לולי ועם ההרגשה שהחיים לא הצליחו.
עבודה כמנהלת חשבונות במשרד קטן, דירה על משכנתה, אוטו שהתקלקל כל הזמן. החברות התפזרו, אמא נפטרה, את אבא היא לא הכירה. בת. וחתולה.
מים עם לימון היא לא שתתה. ושום דבר אחר, שאפילו קצת הזכיר את הטעם המקולל ההוא.
במסעדות היא הזמינה קולה, מיץ, מים מינרליים בלי גז. היא סיפרה לכולם שיש לה אלרגיה ללימונים, ואפילו לריח שלהם.
– ממתי?
– מזמן.
אף אחד לא ידע את האמת. האמת הייתה מטופשת מדי לאישה בת ארבעים.
בעצם, היא פחדה מהמים. מהלימון. מהבועות. ומהזיכרונות…
יום אחד היא תפסה את עצמה חושבת שהיא לא זוכרת את הפנים שלו.
ישבה במטבח, שתתה תה, הביטה מהחלון. נגה הכינה שיעורים, ולולי ישנה על אדן החלון.
ופתאום היא חשבה: “איזה אף יש לו? ישר או עם גיבנת? והעיניים? חומות או ירוקות? והשיער? כהה או בהיר?”
היא לא זכרה! היא זכרה רק מים עם לימון.
ערב אחד היא נכנסה לסופר. לחם, חלב, ביצים, אוכל לחתול.
ופתאום – על המדף של המשקאות – היא ראתה את זה. מים עם לימון. כמו בקפריסין. אותה תווית צהובה, עם לימון חצוי. אותן בועות שרוקדות בפנים.
היא לקחה את הבקבוק ליד. החזיקה. הניחה אותו בחזרה. התרחקה. חזרה. שוב לקחה.
– גברתי, את לוקחת? – שאל בחור צעיר במדים, שפרק קרטונים.
– לא, – היא ענתה והלכה.
כל הדרך הביתה היא חשבה על המים. עליו. על קפריסין. על כמה מטופש לפחד ממה שכבר מזמן לא קיים.
בלילה היא לא ישנה. שכבה על הספה, הסתכלה בתקרה, הקשיבה לנגה מתהפכת בחדר. לולי באה, נשכבה על החזה, גרגרה. שקט.
פתאום היא קפצה, זרקה על עצמה ג’קט, תחבה רגליים לכפכפים, חטפה מפתחות ורצה החוצה.
בסופר היא קנתה את מי הלימון ההם. בקבוק אחד. שום דבר אחר.
חזרה הביתה, נכנסה למטבח, הוציאה כוס. הכי רגילה שיש, פשוטה, בלי ציור. נשמה עמוק. פתחה את הבקבוק. נשמע שריקה – הבועות ברחו החוצה.
מזגה חצי כוס. הריחה. היה בזה ריח של קפריסין. של ים. של נעורים. של כאב. של אותה שקיעה, כשאמר “זה טעם של אהבה”.
היא שתתה. ו… שום דבר לא קרה.
הזיכרונות לא חזרו, דמעות לא באו, הלב לא נצבט. זה היה… סתם משקה מוגז בטעם לימון… הכי רגיל שיש.
היא סיימה לשתות, זרקה את הבקבוק לפח, שטפה את הכוס, שמה על המדף. הלכה לישון, ובפעם הראשונה מזה הרבה שנים נרדמה בלי כדורי שינה.
בבוקר היא התעוררה עם חיוך על הפנים.
– אמא, מה קרה? – נגה שמה לב לשינוי.
– שום דבר.
– את מוזרה.
– אני נורמלית. רק ישנתי טוב…
כל היום היה לה טוב. לא כמו תמיד – בבוקר כבדות, בצהריים עייפות, בערב שנאת אנשים.
היום היא הרגישה קלילה. חופשייה. כאילו זרקה מהגב תרמיל שסחבה יותר מעשר שנים.
בערב היא קנתה עוד בקבוק מוכר. שתתה. חייכה.
– מטופשת, – אמרה לעצמה. – ממה פחדת?
היא הבינה: מים עם לימון לא היו האויב שלה. האויב ישב בראש שלה. ולחש בלי הפסקה: “אל תשתי, אחרת תזכרי הכול, לא תוכלי לשכוח, ותסבלי שוב…”
והנה, בבקשה: היא שתתה ונשארה שלימה. יותר מזה – רגועה לגמרי ומאושרת. שכחה…
כעבור שבוע היא נפגשה עם חברה. הן היו חברות מהלימודים.
– יעל, אני שוב שותה מים עם לימון, – היא זרקה.
– מה? – החברה נחנקה.
– כמעט כל יום.
– מה עם האלרגיה?
– לא הייתה שום אלרגיה.
– אז מה עכשיו?
– עכשיו אני חופשייה.
– את לא רוצה לכתוב לו?
– למה?
– אולי הוא זוכר אותך, עדיין אוהב אותך.
– שיזכור. ואני – שכחתי.
היא בחרה לשכוח. עכשיו מים עם לימון הם בשבילה לא על העבר. הם על החיים שממשיכים. למרות הכול. או בזכות זה.
