נועה הביטה במסך הטלפון. תמר שלחה הזמנה לצ’אט הקבוצתי: “בנות, מחכה לכן בשבת ב-18:00 בבית הקפה ‘נענע’. יהיה כיף!”
נועה בת שלושים. שני ילדים, בת נגה ובן תומר. גרושה. כיסא משרדי שזוכר את הגב שלה טוב יותר מכל גבר בשנתיים האחרונות. ועכשיו ההזמנה הזאת, שעליה שמחה.
— תומר, אל תרוץ במסדרון! נגה, תלבשי גרביים, קר! — צעקה נועה, מצמידה את הטלפון בכתפה.
בצד השני של הקו תמר צייצה על הפתעות וקריוקי.
— נועה, את באה? מבטיחה שיהיה מעולה, ובלי המילים שלך: “יש לי ילדים”.
נועה גיחכה.
— הילדים שלך. הבעיות שלך. הגירושים שלך. הגיל שלך… אחשוב על זה, — ענתה.
בשבת יאיר, הגרוש, איחר בשעתיים, הוא בא לילדים בסופי שבוע. נגה בכתה כי רצתה שאמא תעשה לה צמות “כמו של נסיכה”, ותומר החביא את הנעל השמאלית. כשנועה סוף סוף סגרה את הרוכסן על השמלה היחידה שעוד לא נראתה כמו שק, השעון הראה כמעט שש בערב.
— אסע. לפחות לשעה.
בבית הקפה התנגן מוזיקה. הבנות מחשב החשבונות כבר לגמו שמפניה, ומור ממחלקת המכירות סיפרה על החבר החדש שלה בטון כזה, כאילו היא מגישה תזה בנושא “האושר שלי, שכולם חייבים לראות”.
תמר ראתה את נועה, צווחה ורצה לחבק אותה.
— באת! איזה יפה את! שבי, עכשיו יביאו עוגה.
נועה התיישבה ליד השולחן, לקחה כוס מיץ. הקשיבה. הנהנה. חייכה במקומות הנכונים.
שירה מהמחלקה הסמוכה, בלונדינית גבוהה עם פרצוף תמיד לא מרוצה, התקרבה אליה:
— ואיפה שלך?
— גרושה. כבר שנה, — אמרה נועה בקול שטוח.
— אוי, סליחה. לא ידעתי. לילדים קשה, כנראה.
נועה גמרה את המיץ. התחיל מוזיקה איטית, מוכרת. מישהו הוזמן לרקוד. נועה נשארה לשבת. תמר התיישבה לידה, חוגגת החגיגה, כבר קצת שתויה ומרגש רציני במיוחד.
— נועה, למה את עצובה?
— אני לא עצובה. אני עייפה.
— זה אותו דבר, כשאת בת שלושים עם שני ילדים וגרוש שבא רק לפי לוחות זמנים.
נועה הופתעה מהדיוק הזה.
— גם את גרושה, או מה?
תמר צחקה:
— לא. אבל אני קשובה. תקשיבי… ביקשתי מהזמר לשיר שיר אחד. בשבילך.
נועה לא הבינה, אבל הנהנה.
הבחור במיקרופון לקח אקורדים. ופתאום זרם משהו ישן, שניגן ברדיו כשנועה למדה באוניברסיטה. שיר שתחתיו היא ויאיר התנשקו על ספסל ליד המעונות. מילים מטופשות על “לעולם אל תגיד להתראות”. נועה כיסתה את פניה בידיים. לא מבושה. מזה שמישהו נזכר איך היא הייתה. לפני “הילדים שלך”.
— לא הזמנתי את השיר הזה, — לחשה.
תמר משכה בכתפיים:
— אולי הוא עצמו. אולי את מוצאת חן בעיניו. את לפעמים מסתכלת במראה, נועה?
היא לא הסתכלה. אבל עכשיו הרימה עיניים. הבחור במיקרופון חייך. לא מוכר. צעיר. לא יודע כלום על החיים שלה. נועה ניגבה את לחייה במפית, לקחה כוס שמפניה וחייכה בחזרה. לא החיוך המשרדי הקבוע, אלא אמיתי.
אחר כך שלחה ליאיר הודעה: “אני מאחרת. את הילדים אני משאירה אצלך הלילה. זה לא לדיון”.
ונשמה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן נשימה עמוקה.
העוגה הגיעה בדיוק בתשע. נועה אכלה שתי חתיכות ולא ספרה קלוריות. תמר לחשה לה באוזן:
— את יודעת, הזמנתי אותך כי את היחידה שלא דיברה על הדוח שלי בישיבת הצוות.
— הדוח שלך היה בסדר, — משכה נועה בכתפיים.
— בדיוק. את היחידה שבאמת מקשיבה. לא מעמידה פנים.
נועה חזרה הביתה בסביבות חצות. הדירה הריקה הריחה משקט. בהתחלה רצתה לבכות כי הגרביים של תומר לא היו מפוזרים במסדרון, והסיכה של נגה לא נחה על השיש במטבח.
אבל אז היא הורידה את השמלה, חלטה תה, הדליקה את השיר הזה באוזניות. והבינה שבית זה לא רק רעש של רגליים קטנות. זה גם השקט הזה, שבו אפשר סוף סוף לשמוע את עצמך.
— היה ערב לא רע, — חשבה נועה ונרדמה עם חיוך.
ובבוקר הגיעה הודעה ממספר לא מוכר: “את תהיי היום במצגת? אני הזמר מהקפה – דניאל. אפשר לקנות לך קפה? סתם ככה, בלי סיבה”.
נועה הביטה בטלפון והקלידה: “אהיה. קפה שחור, בלי סוכר. ותודה על השיר”.
שבועיים הראשונים היו כמו בסרט. דניאל חיכה לנועה אחרי העבודה עם זר פרחים. הוא שר לה בבית הקפה כשהיה מעט אנשים, והביט בה כאילו היא האישה היחידה בעולם. נועה נמסה. ונעלמה.
קודם פעם בשבוע. אחר כך כל יום אחר. ואז אמא שלה הפסיקה להסתיר את חוסר שביעות הרצון.
— נועה, על מי את משליכה את הילדים? יש לי עניינים משלי. יש לך עבודה, דרך אגב.
— אמא, אני מתחננת, תומר כבר ישן, נגה עשתה שיעורים. אני לשעתיים.
— לשעתיים היא… כל השבוע לשעתיים. אני מכירה את ה”שעתיים” האלה. גבר? — נועה שתקה.
— ומאיפה הוא? מהקפה ההוא? — אמא כיווצה שפתיים. — זמר מסעדות… נועה, את בחורה חכמה, בת שלושים עם שני ילדים, תופסת כל מי שמסתכל עליך יפה. רק שהם כולם מאותו דפוס. היום אחד שר לך, מחר אחר.
— אמא, תפסיקי! — נועה זרקה תיק על הספה. — את לא מכירה אותו.
— ואת… כמה את מכירה אותו… חודש? חודשיים? מי שראה גברים כמו שאני ראתה, — היא טרקה דלת.
דניאל היה שונה. הוא זכר איך קוראים לנגה ושתומר מפחד מחושך. הוא אמר שהוא לא נגד ילדים, שהוא יחשוב איך הם יכולים לסדר את החיים.
נועה כמעט האמינה.
בערב ההיא היא החליטה לעשות הפתעה. דניאל אמר שהוא יופיע עד עשר, ואחר כך פנוי. נועה השאירה ילדים אצל אמא, שגלגלה עיניים אבל לא סירבה, ונסעה לבית הקפה בלי הזמנה. היא נכנסה לאולם. חייכה לברמן המוכר. הביטה בבמה.
דניאל לא היה שם.
הוא עמד ליד עמוד ורקד. לא ולס, סתם השתטה, אבל בקצב המוזיקה עם אישה יפה. גבוהה. רזה. בשמלה צמודה שעלתה כמו משכורת חודש שלמה של נועה. השיער שלה היה מסודר בצורה מושלמת, הצחוק שלה רם וחופשי.
דניאל צחק גם הוא. ואז לקח אותה ביד, והם נעלמו מאחורי דלת עם שלט “כניסה לשירות”.
נועה עמדה באמצע האולם. מישהו נגע בכתפה, התנצל. המוזיקה המשיכה להתנגן.
— כולם מאותו דפוס, — נזכרה במילים של אמא.
היא הסתובבה ויצאה. לא טרקה דלת. לא בכתה. פשוט עלתה למונית ואמרה את הכתובת… ליד הכניסה עמד יאיר. בז’קט ישן, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, כועס ופרוע.
— נועה! למה את לא עונה לטלפון? אמא שלך מתקשרת אלי כבר חצי שעה! אבא בבית חולים. התקף לב. היא השאירה ילדים בבית, וביקשה ממני לבוא אליהם.
נועה תפסה את הלב.
— מה? איך? הוא הרי…
— אני לא יודע איך. תזמיני מונית. אני אשמור על הילדים.
באצבעות רועדות היא חייגה לאמא שלה. זו בכתה בטלפון.
— אבא בטיפול נמרץ. בואי מיד.
— אני כבר באה. אמא, הוא יחלים?
— הרופאים לא אומרים כלום.
כל הלילה הן ישבו עם אמא במסדרון בית החולים. בשמונה בבוקר יצא רופא עייף מהדלת.
— המשבר חלף. בעלך חזק. עוד חצי שעה, לא הייתי מתחייב. אבל עכשיו הכל יהיה בסדר. מנוחה, דיאטה, בלי לחצים.
אמא פרצה בבכי. נועה חיבקה אותה, והן עמדו ככה, שתי נשים שכמעט איבדו את הגבר המרכזי בחייהן. בדרך חזרה במונית הביטה נועה מהחלון. שמש הבוקר חדרה מבעד לבנייני הרכבת. היא נזכרה איך דניאל ליטף את לחייה, הבטיח ים וטיולים. מצחיק. ים… ואבא שכב בטיפול נמרץ בזמן שהיא הייתה בבית קפה.
— מספיק לי עם הבילויים המטורפים האלה.
בבית היה יאיר, גם הוא לא ישן, ניכר על פניו.
— יאיר, — אמרה בשקט. — תודה שבאת, שהיית עם הילדים.
יאיר שתק דקה. אחר כך דיבר במגושמות, כמו תמיד כשמדובר ברגשות.
— נועה, אני בלעדייך… הילדים צריכים אבא. ולא רק בסופי שבוע. בקיצור, בואי נחזור לגור ביחד. מהתחלה, כמו פעם. את עייפה. הילדים מתגעגעים. וגם אני מתגעגע הביתה, לקטרוגים שלך כשאני לא מוריד נעליים.
נועה צחקה דרך דמעות. היא ניגשה לבעלה וטמנה ראשה בכתפו. אחזה בידו. כף יד מחוספסת, מוכרת, חמה. לא זו שאחזה במיקרופון והבטיחה ים. אלא זו שהחזיקה עגלה, החליפה גלגלים באוטו שלה.
— בוא ננסה, — אמרה נועה. — אבל אם שוב לא תשטוף את הכוס שלך, אני ארצח אותך בכרית.
— סגור.
הילדים קפצו מהחדר, תומר נתלה על יאיר, צעק: “אבא!”. נגה קודם הסתובבה, אבל אז בכל זאת ניגשה ואמרה בשקט:
— אתה נשאר? להרבה זמן?
יאיר כרע על ברכיו:
— לתמיד, נגה שלי. אם תקבלו אותי.
ובערב, כשהילדים נרדמו, יאיר שטף כלים, נועה הוציאה טלפון ומחקה את ההתכתבות עם דניאל. אף הודעה אחת לא הגיעה.
— אמא צדקה, — חשבה נועה. — אבל היא טעתה בדבר אחד. לא בגיל שלושים. לא בילדים. ולא בגירושים. אלא במי שבוחרים. אני בחרתי הבטחות יפות. הייתי צריכה עיניים עייפות וכוס מלוכלכת בכיור.
היא ניגשה ליאיר, חיבקה אותו מאחור, טמנה את אפה בכתפו.
— מה? — שאל.
— כלום. פשוט טוב שאתה בבית, — וזה היה יותר מכל השירים שבעולם.
