נועה התיישבה על המקום הפנוי, אחרי שווידאה שהספסל נקי ושלשמלתה הבהירה לא מאיימת אפילו גרגר אבק. בידה היה תיק לבן חדש. בבית ההבראה כבר נעשה לה הרגל: אחרי ארוחת הערב ללבוש אחד מהבגדים היפים ולצאת לטייל. רוב הנופשים גם הם מציגים את התלבושות שלהם. אישה אחת הודתה: “איפה עוד, אם לא בנופש, אפשר ‘להוציא’ את השמלות? בבית אין לאן ללכת.” הזמן כאן זרם כמו מים איטיים; הכול היה שקוף ורך, כמו בחלום.
מזווית העין ראתה שגיא ניגש, התיישב לידה לאט, ואמר בקול שקט ונוגע ללב: “בואי נשתוק יחד.” קולו נשזר בהרמוניה של דממה ונוף. הרגע היה צלול ומוזר, כמו תמונה שהמשיכה להיראות. מתחת לז’קט בז’ נראתה חולצה לבנה, מכנסיים מגוהצים ללא רבב, שיער כהה קצוץ כאילו יצא הרגע ממספרה. השיבה ברקותיו, כמו חוטי כסף, לא פגמה במראהו, אלא להפך, נתנה לו ביטחון ונוכחות.
נועה הבחינה כבר לפני יומיים שבכל מפגש הוא מביט בה באור מיוחד, בוחר אותה מבין כל הנשים.
“כמה יפה אמרת: נשתוק יחד,” ציינה.
“איתך, נועה’לה, אפילו לשתוק נעים, למרות שאני תמיד שמח לדבר.” גיא פנה אליה מעט, כדי להקיף בתשומת לבו את הברונטית היפה. נועה מצאה חן בעיניו מהרגע הראשון.
גם היא פנתה אליו, והמבט שלה הפיץ חום.
“דרך אגב, חיכיתי לך אתמול בריקודים, אבל לא באת… את לא אוהבת לרקוד?”
“דווקא כן, אני אוהבת לרקוד, אבל אתמול טיילתי. בערב האוויר עוד יותר רענן, ורוצה לנשום ולנשום.”
“לא ידעתי שאת אוהבת טיולי ערב.” גיא נגע בידה כמעט בלתי מורגש. נועה הרגישה ניצוצות מהמגע. עיניו החומות הביטו בה בתקווה ליותר.
“אני מזמין אותך הערב לטיול במסלול אישי. גיליתי אותו בעצמי. שם יש נוף מדהים, ההרים נראים היטב. אבל לא היה לי עם מי לחלוק את תחושת היופי… ועכשיו יש – איתך.” הוא לחץ קלות את ידה, כאילו שלח אות להמשך החיזור.
“למה לא,” חשבה נועה. “סתם טיול. ובכלל, ללכת רחוק לבד זה מסוכן, וכשיש גבר לצדך הרבה יותר בטוח.” היא הסתכלה על זוג שעבר ליד הספסל: גבר ואישה שוחחו בהתלהבות, היה ברור שהכירו כאן בבית ההבראה ועכשיו מבלים יחד בנעימים. הם נעלמו בקצה השביל, כמו דמויות שמתמוססות בחלום.
“איזו יד יפה יש לך, נועה’לה,” לא אמר אלא כמעט לחש גיא. הוא התקרב אליה עוד קצת, והביט בפרופיל שלה.
היא לא רצתה לשאול אם הוא נשוי או לא. בדרך כלל כאן רובם לא פנויים, ומצדיקים את הקשרים ברצון לחידוש וריגושים. פשוט עכשיו היה לה נעים להפליא לשבת על ספסל עם גבר שברור שהיא מוצאת חן בעיניו, ושבחר דווקא בה.
“בואי, נטייל ממש עכשיו,” הציע גיא. “נשוחח, ובערב אני מזמין אותך לבית קפה.” הוא הושיט לה את ידו באלגנטיות ועזר לה לקום.
היא הסכימה בלי היסוס, אחזה בתיק הלבן ובזרועו של גיא. אחרי חמישה צעדים בערך, בקלות דעת כמו ילדה, הניפה את התיק והוא נשמט מידיה. התיק נפל לתוך שלולית קטנה שנשארה מהגשם. לרגע נדמה היה שהזמן עומד, כמו בחלום. נועה תפסה את נשימתה מההפתעה ומהניגוד: תיק לבן כשלג מונח בבוץ.
“אין שום בעיה, עוד רגע הוא יהיה כמו חדש,” גיא הרים בזהירות את התיק והניח אותו על הדשא. נועה שלפה מגבונים והחלה לקרצף. אבל כתמים אפורים נשארו.
“אני אלך לחדר ואשטוף אותו,” אמרה נועה.
“אז אני אחכה לך,” הציע גיא. “או ככה,” הוא אמר, והמעבר לקול אינטימי היה מוחשי: “אני מחכה לך אחרי ארוחת הערב באותו מקום… טוב?”
היא הנהנה ומיהרה לחדר, מחזיקה את התיק רחוק מהגוף כדי לא להתלכלך. נועה שטפה את התיק הלבן החדש, שקנתה במיוחד לפני הנסיעה. ונראה שכל עקבות הלכלוך נעלמו, אבל בכל זאת נדמה היה שהתיק נהיה מלוכלך, איבד את החידוש.
היא נזכרה בהצעה של גיא לטיול הערב, במבטו שרמז להמשך, והרגישה משקע לא נעים. בכל השבוע, לראשונה, צף בה משהו מעיק, מגרד, כמו חול שנכנס לנעל. היא פתאום השוותה את הקשר עם גיא, שבמבט ראשון נראה תמים לחלוטין, לתיק שנפל לתוך הבוץ.
הטלפון צלצל: “אמא, יונתן ואיתי לא נותנים לי להכין שיעורים,” שמעה את קולה של בתה הצעירה, ומאחוריו צחוק מתפשט.
“מה אתם עושים שם?” שאלה את בתה, כאילו חוזרת אל המציאות.
“נועה, זה אני,” נשמע קולו של אבי. “הבאתי את הנכדים. החלטנו לאפות פה עוגה, ושירה מתנגדת, אומרת שנמלכלך את כל המטבח.”
“אבי, קנה לילדים משהו טעים בחנות, ואני אגיע ואאפה עוגה, אולי אפילו עוגת יום הולדת.”
“תגיעי כבר, כולנו מתגעגעים,” אמר אבי. ואז הוסיף בשקט: “ואני הכי הרבה. רוצה שאני אקפוץ לרכב ואסע אליך עכשיו?”
“כבר נשאר מעט, חכו קצת. גם אני מתגעגעת. תן לשירה את הטלפון.”
דיברה עם הבת, אחר כך עם הנכדים, אמרה לבעל שהיא אוהבת אותו, וגילתה שהיא מאחרת לארוחת הערב. היא החליפה בגדים במהירות, לקחה את התיק, סובבה אותו בידיה ווידאה שלא נשארה עליו טיפת בוץ. “עכשיו טוב,” אמרה לעצמה במצב רוח טוב. “ואין שום צורך לרוץ לטיול עם איזה גיא,” – את זה כבר ידעה בוודאות, אחרי שהשוותה את התיק שנפל לבוץ לקשר שנרקם ביניהם.
נועה הרגישה כמה היא מתגעגעת לבעל, לילדים ולנכדים… הרי נסעה כדי לנוח מהם, ועכשיו שמחה לשמוע את קולם, ושמחה הייתה לראות את אבי במטבח מנסה לאפות עוגה לנכדים. היא נזכרה איך אבי ביום המשפחה רצה להפתיע אותה ביצירת מופת קולינרית – זה היה נעים ומצחיק לראות את תנועותיו המגושמות. מצחיק, אבל כל כך חמוד ומשמח.
“לא אחזור באוטובוס. אגיד לאבי שיבוא לקחת אותי כשתסתיים השהות. במקביל אראה לו אילו מקומות יפים יש כאן, נטייל יחד. ולא צריך לנו שום ‘תיק מלוכלך’.”נועה חייכה לעצמה, סגרה את הבריח בחדר, והרימה את השפופרת שוב. הפעם המספר היה של אבי, והיא לא התחמקה יותר.
“אבי, בוא לקחת אותי,” אמרה בקול שהופתעה כמה הוא יציב וברור. “לא מחר. עכשיו. אני רוצה לחזור הביתה.”
הוא נשמע מופתע, אבל לא שאל יותר מדי. “אני כבר בדרך,” אמר, והקול שלו היה כמו שמיכה רכה שעטפה אותה מכף רגל ועד ראש.
נועה הניחה את הטלפון, התבוננה בתיק הלבן שנח על הכיסא. לרגע היה נראה שהכתם שחשבה שנעלם עדיין שם, מתחת לתאורה הקרה של החדר. היא פתחה את הרוכסן, הוציאה ממנו את הדברים, והניחה אותם על המיטה – שפתון, ארנק, מסטיקים. אחר כך שטפה את התיק שוב, הפעם לאט, בסבלנות, בלי פחד. ופתאום נדמה היה שהמים עצמם נושאים איתם גם את אותו רגע מוזר על הספסל, את הנגיעה, את ההבטחה שבלהט הרגע נראתה אמיתית כל כך, ועכשיו היתה רק צל חולף.
היא עמדה בכניסה כשהמכונית הופיעה בשביל. אבי יצא החוצה, פתח את הידיים, והיא רצה אליו כמו ילדה שבורחת מסופת ערב. הוא חיבק אותה חזק, וזה לא היה חיבוק של חיזור או של משחק – זה היה הבית, בצורתן האמינה של שתי זרועות.
“באתי מוקדם,” הוא אמר, “אבל ראיתי בדרך שלט לטיול עם נוף להרים. קחי אוויר, נשאר אור.”
נועה הניחה את התיק הלבן במושב האחורי, לצד בד ציור ישן ואבני חן שקטף לילדים. הוא היה מעט משופשף, אבל כבר לא היה שום כתם. והיא הרגישה שזה הכי נכון שיהיה שם, לא בתוך הבוץ, לא על ספסל עם זר – אלא בתוך מכונית ממלמלים, בדרך אל מטבח חם וקול של נכד שצועק “סבתא!”
כשהמכונית נסעה לאורך שביל ההרים, נעמד הכול בדיוק במקומו. השמש שקעה לאט מאחורי הרכס, ונועה הושיטה את ידה אל אבי, מוחא כף על ברכו בשקט. הוא חייך, לא אמר כלום, והיא הבינה שזו היתה כל התשובה.
שתיקה יחד, חשבה לעצמה. רק שהוא לא צריך לבקש. הוא פשוט נשם לצדה, והנוף נפרש לפניהם כמו חלום לבן, נקי, בלי שלולית אחת בדרך.
