באותו לילה ידעתי שזה הלילה האחרון שאני ישנה לצד שוש. בבוקר היו אמורים לקחת אותה לחווה, אבל בארבע לפנות בוקר הופיע בחדר המדרגות מישהו שידע שעובדי המאפייה מקבלים לפעמים משכורות במזומן.
אני בת ארבעים ושבע. עובדת במשמרת לילה במאפייה בתל אביב, ושוכרת דירה קטנה בפלורנטין.
את שוש מצאתי קשורה למוסך נטוש.
מכלבה רזה היא הפכה לכלבה אפורה וחסונה שאנשים התרחקו ממנה רק בגלל המראה שלה.
בעלת הדירה החדשה קפאה כשראתה אותה.
— על כלב כזה אין כלום בחוזה.
— כשחתמנו היא הייתה קטנה.
— או שהכלב עוזב, או שאני לא מחדשת את החוזה.
מצאתי חקלאי במושב מזכרת בתיה. הוא הבטיח חצר ומלונה.
אבל בתמונה שמאחוריו ראיתי שרשרת קצרה.
כל הערב התלבטתי.
בארבע לפנות בוקר חזרתי מהמאפייה.
בחדר המדרגות לא היה אור.
שוש, כמו תמיד, חיכתה לי ליד הדלת.
ברגע שפתחתי, מתוך הפינה האפלה קם גבר.
זיהיתי אותו – עובד לשעבר במאפייה, שפוטר לאחרונה על גניבות.
— תני את התיק.
— אין בו כלום.
— אני יודע שהיום שילמו משכורות.
הוא התקרב.
שוש יצאה לחדר המדרגות ועמדה מולי.
היא לא תקפה.
רק הורידה את הראש.
האיש היכה אותי על היד. הטלפון נפל על המדרגות.
שוש נבחה.
למטה נפתחה דלת של שכן.
האיש חטף את התיק ורץ למטה.
שוש רצה אחריו.
הרמתי את הטלפון ושמעתי חבטה.
כשירדתי למטה, האיש עמד ליד דלת המרתף. שוש מולו.
אבל היא לא הביטה בגנב.
היא רירחה את החריץ מתחת לדלת הנעולה ונהמה.
מהמרתף נשמעה דפיקה עמומה.
— מי שם?
— בבקשה… תפתחו לי…
זה היה קול של ילד.
האיש פתאום רץ ליציאה.
השכן ניסה לעצור אותו, אבל הוא נמלט.
התקשרתי למשטרה ולמנהל הבניין.
דלת המרתף ננעלה במנעול חדש. בזמן שחיכינו לעזרה, שוש שכבה ליד החריץ ונהמה בשקט, כדי שהילד ידע שהוא לא לבד.
אחרי עשרים דקות הדלת נפתחה.
בפנים ישב ילד בן תשע, נכדתה של בעלת המאפייה.
התברר שהעובד לשעבר פגש אותו ליד הבית, פיתה אותו למרתף ותכנן לסחוט את סבתו שתביא כסף.
אבל אני חזרתי מוקדם מהצפוי.
האיש נתפס באותו יום בתחנת האוטובוס.
את התיק שלי מצאו באוטו שלו.
למחרת בעלת הדירה באה בעצמה.
— שמעתי על הלילה. הכלבה יכולה להישאר.
הבטתי בה ארוכות.
— אתמול היא הייתה בעיה.
— שיניתי את דעתי.
— ואני שיניתי תוכניות.
תוך חודש מצאתי חלק מבית קטן בפלורנטין. המטבח היה ישן, הרצפות חרקו, אבל בחצר צמח עץ תפוח.
לחקלאי התקשרתי בעצמי.
— אני לא אביא את שוש.
— למה?
— כי במקום שראיתי בתמונה הייתה שרשרת.
בעלת המאפייה עזרה לי לשלם את הפיקדון.
— לא בגלל שהכלבה שלך הצילה את הנכד שלי, היא אמרה. אלא בגלל שאת בעצמך לא ברחת.
הילד אחרי האירוע פחד ממרתפים ומחדרי מדרגות חשוכים.
הפסיכולוגית הציעה לו לחזור בהדרגה למקומות הרגילים.
בפעם הראשונה הוא ירד למרתף המאפייה יחד עם שוש.
הכלבה הלכה לאט, נתנה לו להחזיק את היד על הקולר.
אחרי כמה חודשים הילד צייר את שוש בתחרות בית ספר.
קרא לציור “אור מאחורי דלת נעולה”.
תליתי אותו במטבח.
בערב הראשון בחצר החדשה שוש הביאה תפוח שנפל והניחה לרגלי.
— טוב, צחקתי. חצי משכירות תשלמי בתפוחים.
לשרשרת לא היה מקום בחצר הזו.
