בחיים יש טעויות של נעורים, ולפעמים אפשר לתקן אותן גם בגיל מבוגר. העיקר שיהיה רצון.
שירה ובעלה יואב חיים יחד ארבע-עשרה שנה, אבל ילדים לא הצליחו להביא לעולם. שירה היא כלכלנית בחברה מצליחה, יואב בעל מוסך לתיקון רכב. הם חיים טוב ובשלום, הבעל מרבה להפתיע את אשתו במתנות. הם מאוד רצו ילדים, עברו בדיקות רפואיות רבות, אבל שום דבר לא עזר.
ערב אחד שירה נרדמה מהר, וכאילו נפלה לתוך חלום. היא ראתה את עצמה כנערה צעירה בחדר לבן, שוכבת על מיטה צרה… לפניה עומדת אישה עם חבילה בידיה, מחייכת ומגישה לה את החבילה. שירה הציצה פנימה וראתה תינוקת שזה עתה נולדה. היא הושיטה ידיים והכל נעלם, היא התעוררה וצרחה. מהצרחה שלה התעורר יואב. נבהל, הוא ביקש ממנה לספר לו את כל האמת.
…כך קרה שבשנה השנייה ללימודים באוניברסיטה שירה מצאה את עצמה בהריון מבחור שלמד איתה. אבל הוא סירב לקחת אחריות ועבר למוסד אחר. כשהוריה גילו, הם לחצו עליה להיפטר מההריון, אבל כבר היה מאוחר מדי.
שירה פקחה עיניים בדממה האפורה של בית החולים. הגוף הרגיש זר, כמו צמר גפן, ובטן תחתונה כאבה. שירה לא הבינה מיד איפה היא, עד שמבטה ננעץ בקיר הלבן והמוסדי.
— התעוררת, יקירתי? — נשמע קול לידה.
השכנה לחדר, נועה, התהפכה בקושי על המיטה. פניה היו בצבע של סדין רטוב, מתחת לעיניה כהו צללים כחולים. יום קודם היה לה לידה מוקדמת, והילד לא שרד. בן. היא עצמה סיפרה את זה לשירה בשקט, בדמעות, מביטה בנקודה אחת.
שירה משכה את השמיכה עד הסנטר. היא הייתה בת שמונה-עשרה, מפוחדת, והרגישה לא כמו אמא, אלא כמו תלמידה שעשתה שטות והולכת לקבל נזיפה. מאחורי הדלת נשמעו צעדים.
נכנסה אישה גבוהה עם עיניים עייפות ושיער אפור מסודק לאחור, הרופאה. החלוק הלבן שלה היה מהודק היטב במותן. אחריה אחות, צעירה, שמנמנה, עם פנים תמיד דואגות. בידיה של האחות הייתה חבילה. לבנה, נקייה. משם לא נשמע שום קול.
— שירה, — הרופאה התיישבה על קצה המיטה, והרשת הקפיצית חרקה באנחה, — אנחנו חייבות לשוחח איתך פעם אחרונה. חתמת על ויתור. אבל אני רוצה שתביני.
היא לקחה בעדינות את החבילה מידי האחות. התינוקת בפנים לא בכתה. שירה ציינה זאת באופן אוטומטי, שקטה כמו אמה.
— תראי אותה, — אמרה הרופאה בשקט. — היא בריאה. את יכולה לקחת את המסמכים עכשיו ולנסוע הביתה. יתנו לך שנת לימודים. ההורים שלך יעזרו.
— הם לא יעזרו, — נשפה שירה, מביטה בקיר. — הם אמרו: או האוניברסיטה, או… זה. תבחרי.
— איזה “זה”? — התערבה האחות, קולה רועד מזעם. — זה לא חפץ. זה ילד חי. תראי, יש לה את העיניים שלך. שלך.
היא פרשה את קצה השמיכה. שירה ראתה עיניים קצת עכורות, כחלחלות, שעדיין לא למדו להתמקד. התינוקת הביטה ישר למעלה אל התקרה, אבל לשירה נדמה שהיא מסתכלת עליה.
משהו בפנים רעד. התכווץ והשתחרר.
— רואה? — האחות כמעט בכתה. — היא מרגישה אותך… היא צריכה רק אותך.
— שירה, תקשיבי לי, כאישה לאישה, — הרופאה הניחה כף יד על היד שלה. — ראיתי הרבה כמוך. וראיתי כאלה שחזרו לכאן אחרי עשרים שנה כי לא יכלו לסלוח לעצמן. ויתור זה לכל החיים. זו צלקת. היא לא תבריא.
התינוקת ייבבה בשנתה. שירה הביטה בילדה. השניות נספרו. היא ידעה: אם עכשיו תגיד “אשאיר”, אין דרך חזרה. שמונה חודשים היא שכנעה את עצמה שזה לא ילד, אלא טעות, גוש תאים, הפרעה. כל בוקר ההורים הזכירו לה:
— את הורסת לך את העתיד.
אבי הילד, הבחור מהלימודים תומר, אמר בטלפון:
— אני לא מוכן. תעשי משהו.
והיא עשתה. תשעה חודשים נשאה, ועכשיו הכריחו אותה לאהוב. תוך דקה אחת.
— קחו, — לחשה, — אני לא יכולה, אני לא רוצה. אני צריכה ללמוד, אתם מבינים? יש לי בחינות בעוד חודש. יש לי… החיים שלי עוד לא התחילו!
— מה את עושה, אחר כך תתחרטי, יהיה מאוחר מדי, — האחות הצמידה את התינוקת אליה, כאילו מגנה עליה.
— אני לא אמא, — דחקה שירה והתרחקה אל הקיר, נצמדת בגבה למוטות הקרים של המיטה. — אני לא רוצה להיות אמא.
הרופאה שתקה הרבה זמן. אחר כך קמה, יישרה את החלוק. בעיניה נצנץ משהו—אולי עייפות, אולי ביקורת, ואולי רחמים.
— בסדר, — אמרה בקול אחיד. — המסמכים מוכנים. תחתמי על הוויתור הסופי אצל המנהלת.
היא הנהנה לאחות, וזו, מתייפחת, יצאה מהחדר, נושאת את החבילה. בחדר השתררה דממה. שירה הביטה בדלת שמאחוריה היה הרגע הילד שלה. נשמה עמוק ובמהירות, מנסה לשכנע את עצמה שקיבלה החלטה נכונה. שהיא חופשייה. ששום דבר לא קרה.
במיטה שליד, נועה הסתובבה אל הקור ובכתה בשקט, בלי קול, אל תוך הכרית. הילד שלה לא בכה, הוא מת. ושירה שכבה בעיניים פקוחות, וחיכתה לחתום על ניירות ולשכוח.
היא לא תשכח. לעולם. גם אחרי שנים רבות, כשתתעורר בלילה מבכי של תינוק שרק נדמה לה, ותתפרץ בבכי על הכתף של בעלה שלא מבין כלום. שירה סיפרה, בלי להרים עיניים. הקול נשבר, המילים התבלבלו, והאצבעות שיחקו בקצה הציפית. היא ציפתה לגינוי, לגועל, ליציאה שקטה לחדר אחר. אבל יואב פשוט הקשיב. כשהיא השתתקה, הוא לקח את ידה ואמר:
— בואי נמצא אותה.
היא לא האמינה. כל כך הרבה שנים עברו, הילדה יכלה להימסר לאימוץ לכל מקום, אפילו לחו”ל. היא חתמה על מסמכים בלי לקרוא, רק כדי לברוח מהר מבית החולים הזה. אבל יואב היה עקשן. הוא עבד בעסקים, היו לו קשרים, ידע איך לדבר עם אנשים. הם התחילו מבית החולים. אחר כך פניות לארכיונים. כל זה לקח חצי שנה וסכום ששירה העדיפה לא לשאול עליו.
התוצאה הייתה מזעזעת.
— אומצה על ידי נועה אגמון, — אמר יואב, והניח לפניה תיקייה דקה. — אותה אישה שהייתה איתך בחדר. היא לקחה את הילדה אחרי הוויתור שלך.
שירה נאלמה. נועה, שבנה מת, שבכתה בשקט אל הקיר.
— איפה הן עכשיו?
— נועה… נפטרה. לפני שלוש שנים. הילדה גרה בעיר קטנה. עם אבא.
— עם איזה אבא?
— עם בעלה של נועה. קוראים לו רמי אגמון. הוא נכה, כמעט לא הולך אחרי תאונה. הילדה, קוראים לה תמר, עכשיו בת תשע-עשרה. היא לא נטשה אותו. לומדת מרחוק, עובדת, מטפלת.
שירה כיסתה את פיה בכף ידה. תשע-עשרה. כמעט כמו הגיל שלה כשהיא… לא, על זה לא לחשוב עכשיו.
הם נסעו באוטו ארבע שעות. יואב נהג בשקט, מדי פעם הציץ באשתו, שלוחצת את התיק עד שהעצמות הלבינו. העיר הייתה אפורה, מאובקת, עם שיכונים ישנים ומעט עצי אקליפטוס. מלון בכניסה, בניין עם ריח של לינולאום ישן.
בבוקר הם נסעו לכתובת. בניין חמש קומות בודד עמד בקצה החצר, חזיתו נצבעה פעם בצהוב, ועכשיו דהתה.
— הכניסה ההיא, — הנהן יואב, לאחר שבדק בטלפון.
שירה עשתה צעד וקפאה. מדלת הכניסה התרחקה דמות. נערה רזה, עם שיער בהיר אסוף בלחמנייה, דוחפת לפניה כיסא גלגלים. בכיסא ישב גבר מבוגר עם זקן אפור ועיניים חיות וקשובות. הנערה דחפה את הכיסא בקלות, בהרגל, כאילו כל חייה היא עושה רק את זה.
ושירה פתאום הבינה למה נעצר לה הנשימה. היא הביטה בפרצוף של עצמה. עצמות הלחיים שלה. צורת העיניים שלה.
— שלום, אתם שוב מרווחה? — שאלה הנערה. קולה היה נמוך, עייף, עם אתגר. — אמרתי בטלפון: את אבא אני לא נותנת לשום מקום. לפנימייה הוא לא ילך. ואותי אל תיגעו, הכל חוקי, אני בגיר.
הכיסא עצר. האיש הרים ראש, פזל לעבר שירה.
— תמר, אל תתלהבי, — אמר בשקט.
יואב צעד קדימה, חייך בנימוס:
— אנחנו לא מרווחה.
שירה פתחה את הפה. היה צריך להגיד משהו. את האמת? לא, לא עכשיו. פניה של תמר היו מתוחות, מוכנות למכה. לומר “אני אמא שלך שנטשה אותך” זה לסגור את הדלת לנצח. ושירה שמעה את קולה שלה, כאילו מבחוץ:
— אני… קרובת משפחה של נועה. בת דודה רחוקה. רחוקה. לא דיברנו הרבה שנים, ועכשיו… נודע לי שהיא איננה. אנחנו רוצים לעזור, בכל מה שאפשר.
דממה. תמר הביטה ממצח, לא מאמינה. ואז האיש בכיסא—רמי—התיישר לאט, בקושי, ככל שהגב הכואב איפשר לו. עיניו הצטמצמו, נצנץ בהן משהו מוזר.
— את… — לחש, כמעט בלי קול, כך שרק שירה שמעה. — את שירה?
הדם נסוג מפניה. היא הנהנה בחוסר נוחות. רמי העביר מבט מתמר אליה, ושוב עליה. ואז פתאום אמר בקול רם, יציב:
— בת שלי, זו באמת קרובת משפחה של אמא. אני זוכר, נועה דיברה עליה.
תמר נרגעה מעט, אבל עדיין לא הסירה את היד מידית הכיסא, תנועה של בעלות, של מגינה.
— ומה אתם מציעים?
— אנחנו רוצים לעזור, הנה קחו כסף. לטיפול באבא, ללימודים, לחיים.
— אנחנו לא צריכים כסף, — ענתה תמר בחדות.
— בת שלי, — אמר רמי בשקט. — אל תהיי גאה מדי. יש לנו חובות שלושה חודשים. אני כבר חודש לא קונה תרופות, יקר מדי. את ישנה במטבח על מיטת סוכנות. תני לאנשים לעזור.
תמר כיווצה שפתיים. בעיניה נצצו דמעות, אבל היא מצמצה. הסתובבה אל שירה:
— ולמה לכם את זה? מאיפה פתאום?
— בגלל ש… — שירה נחנקה, הרגישה גוש עולה בגרון. — בגלל שנועה לא הייתה זרה לי. ועכשיו אני רוצה להיות קרובה.
לא הכל אפשר לתקן, אבל לפעמים אפשר להתחיל בקטן. הם התחילו בקטן. העבירו כסף לכרטיס—בהתחלה בזהירות, אחר כך בביטחון. תמר הפסיקה לסרב כשרמי היה צריך תרופות יקרות. אחר כך שירה ויואב באו שוב, הביאו אוכל, כיסא גלגלים חדש, קל יותר. תמר רטנה, אבל לא גירשה אותם. בארוחת ערב במטבחון הקטן, שירה תפסה את עצמה צוחקת. באמת, על בדיחה של יואב, על הרטינות של רמי, על איך תמר מנגבת ידיים בג’ינס.
— תעברו לגור איתנו, — אמרה יום אחד, — לעיר.
— נועה תמיד חלמה לעזוב מכאן, — אמר רמי. — תמיד אמרה: “תמר תגדל, נעזוב לים”. לא לים, אבל לקרובים זה גם טוב.
שירה ויואב קנו להם דירה של שני חדרים בבניין חדש בעיר שלהם. בקומת קרקע, כדי שיהיה נוח עם כיסא גלגלים. עשו שיפוץ, הזמינו פתחים רחבים. תמר שתקה שלושה ימים, ואז אמרה:
— אני לא יודעת למה אתם עושים את זה. אבל תודה.
— אל תודִי, — ענתה שירה. — פשוט תחיי.
לרמי עשו ניתוח בבית חולים טוב. יקר, מסובך, עם סיכון. אבל הוא היה עקשן, כמו הבת המאומצת שלו. אחרי חצי שנה הוא קם. קודם עם הליכון, אחר כך עם מקל. אחרי שנה הוא הלך לבד. תמר בערבים בכתה מאושר במקלחת, כדי שאיש לא יראה.
היא עברה ללימודים רגילים באוניברסיטה, שירה התעקשה שתפסיק לעבוד. רמי אפילו התחיל לצאת לחצר, לשבת על ספסל עם זקנים אחרים. שירה אף פעם לא אמרה מי היא באמת. ותמר אף פעם לא שאלה, אולי ניחשה, אולי לא רצתה לדעת. ערב אחד, כשהם ישבו במטבח של הדירה החדשה ושתו תה עם ריבה, תמר פתאום אמרה:
— אתם יודעים, אמא נועה תמיד אמרה שיום אחד יופיע מישהו בחיים שלי. מישהו שאולי אבד, ואז יימצא… — שירה חייכה, מסתירה דמעות.
— אמא שלך הייתה אישה חכמה.
— הייתה, — הנהנה תמר והניחה יד על ידה של שירה—קלילה, כאילו חוששת להבריח. — אני שמחה שיש לנו עכשיו קרובי משפחה.
מחוץ לחלון רחש העיר הערבית. יואב שטף כלים ושר. שירה, אחרי שנים רבות, נשמה לרווחה.
לא הכל אפשר לתקן. לא הכל אפשר להחזיר. אבל לפעמים אפשר להתחיל מחדש מ”תודה” שקט, מספונג’ה, מיד של מישהו אחר על שלך.
