התחתנו במאי, כשפריחת החמניות כיסתה את השדות. דפנה ויותם היו זוג מושלם – גבוהים, רזים, עם אותו גוון עיניים. בחתונה האורחים הרימו כוסית ולחשו “תאומים תוך שנה”. דפנה סידרה את ההינומה וחייכה בביישנות, נצמדת לכתף של בעלה. היא כבר ראתה בדמיונה את החדר עם הרעשנים, העגלה במסדרון והגרביונים הזעירים.
עברה שנה. דפנה הפסיקה לשתות קפה בבוקר, שמרה על תזונה בריאה. יותם הבין את המוזרויות שלה. הוא התחיל להביא פרחים הביתה בתדירות גבוהה מהרגיל, כאילו מבקש סליחה על משהו שלא היה אשם בו.
עברו שנתיים. חברותיה של דפנה, אחת אחרי השנייה, העלו לרשתות תמונות של בטנים מעוגלות, ואחר כך חבילות עם תינוקות. דפנה לחצה לייק, כתבה “איזה חמוד!”, ואז סגרה את הטלפון ובהתה בחלל. ההורים רמזו בעדינות:
– בת, כבר הגיע הזמן ללדת, אנחנו רוצים נכדים.
אבל דפנה הניפה יד: – יספיק עוד.
בפנים, בתוכה, צמחה דאגה עמומה. והנורא מכל לא היה החשש שמשהו לא מתפקד. המפחיד היה ללכת לבית חולים. דפנה חשבה: “מה אם זו אני? מה אם אני המכונה המקולקלת? מה אם הטיפול לא יעזור?”
יותם, שהביט בפניה העגומות של אשתו, חשב על אותו דבר. הוא היה גבר שרגיל לפתור בעיות, אבל כאן הרגיש חסר אונים. נדמה היה לו שאם ילך לעשות בדיקות ויימצא “לא תקין”, הוא יאבד לא רק את הסיכוי להיות אבא, אלא גם את הכבוד של דפנה. איך אפשר להסתכל בעיניים של אישה אם אתה לא יכול לתת לה ילד?
הם גרו בעיר שבה היו שלושה מרכזי פוריות פרטיים עם שלטים נוצצים. אבל הם עקפו אותם, בחרו מסלול אחר לטיולים. טאבו שקט תלוי באוויר. השיחות על ילדים הצטמצמו לדיונים על אחיינים וילדי חברים. כל אחד פחד לא מהאבחנה, כל אחד פחד להיות האשם.
רק האהבה הצילה אותם. אהבה מוזרה, בוגרת, שלמרות הפחדים, הפכה רק לשקטה ועמוקה יותר. יותם חיבק את דפנה בלילות, והיא הרגישה שהוא מפחד בדיוק כמוה. הם פחדו להודות זה לזה שכבר שיחקו בראשם תרחישים: “מה אם זה חשוך מרפא? נוכל להישאר ביחד אם אחד מאיתנו הוא הסיבה לחלל הזה?”
שלוש שנים. זה היה יובל השתיקה האישי שלהם. ביום גשום אחד התעוררה דפנה ואמרה בתקיפות:
– יותם, קבעתי תור. מחר בתשע.
הוא נרעד כמו ממכה, אבל הנהן. פיו התייבש.
– אני איתך, – ענה רק.
במרפאה ישבה דפנה בכיסא, לוחצת את התיק, ויותם אחז בידה. הם לא הביטו זה בזה, מחשש לקרוא את הפחד בעיניים. הרופאה, אישה צעירה עם עיניים עייפות, הביטה בהם מעל המשקפיים:
– נו, יונים, שלוש שנים אתם סוחבים? לחינם. בואו לעשות בדיקות.
שבועיים ההמתנה היו הארוכים בחייהם. הם העמידו פנים שהם חיים חיים רגילים: הלכו לקולנוע, אכלו סושי, רבו על כלים לא שטופים. אבל כל ערב, כשיותם יצא מהמקלחת, הוא ראה את דפנה מביטה בטלפון, בודקת את הדואר.
ואז הגיעה התוצאה.
דפנה פתחה את המייל באצבעות רועדות. יותם עמד מאחוריה, שם את ידיו הכבדות על כתפיה, ולא נשם. היא העבירה עיניים על המונחים הרפואיים היבשים, המספרים, המדדים… היא הסתובבה בחדות על הכיסא. עיניה היו רטובות.
– יותם, – נשמה, – אנחנו… אנחנו בריאים. שנינו.
לרגע שררה שקט צורם בחדר. ואז יותם עשה משהו שלא עשה מעולם בשלוש השנים האלה. הוא צחק בקול רם, תפס את דפנה במותניה, סובב אותה בחדר, ולאחר שהעמיד אותה על הרצפה, לחץ אותה אליו בחוזקה.
– את שומעת? – לחש לתוך שערה. – אנחנו לא אשמים. אף אחד לא אשם. פשוט… פשוט עדיין לא הגיע הזמן.
דפנה פרצה בבכי על חזהו. היא בכתה מהקלה, מרוך, מהאבסורד של המצב. שלוש שנים הם התחבאו מהפחד, חששו להרוס את המשפחה, והתברר שהמשפחה שלהם היא סלע שאי אפשר לשבור בשום דבר, אפילו לא בחלל.
בערב ההוא קנו שמפניה, הזמינו פיצה ותכננו תוכניות. התוכניות היו גרנדיוזיות: בעוד חודש חופשה באילת, אחר כך החלפת עבודה לשקטה יותר, אחר כך קניית מיטת תינוק, טיולים בפארק, בחירת שם. נדמה היה להם שעכשיו, כשהמכשול נפל, הכל צריך לקרות מעצמו. בהרף עין.
אבל חלף חודש. אחר כך שלושה. אחר כך חצי שנה, והזמן המשיך לזלוג, חודשים זרמו.
האופטימיות נמסה כמו ערפל בוקר. עכשיו הם ידעו שהם יכולים, אבל משום מה הידיעה הזו לא קירבה את הנס. זה היה כמו לדעת את הסיסמה לכספת, אבל הכספת הייתה ריקה.
– אולי פשוט צריך להפסיק לחשוב על זה? – הציע יותם ערב אחד, כשראה את דפנה שוב בוהה בחלל.
– קל לומר, – חייכה דפנה בעצב. – תנסה לא לחשוב…
הם הפסיקו לדון בנושא. בזהירות, כמו חרסינה עדינה, הכניסו את השיחות על ילדים למגירה הרחוקה ביותר. החיים זרמו כסדרם: עבודה, ארוחות ערב, סדרות, סופי שבוע נדירים. ועם כל שנה, הם הפכו לאפורים יותר ויותר. לא שחורים, הם עדיין אהבו זה את זה. אבל אפורים, כמו שמי נובמבר הגשומים. הצבעים נעלמו, נשארו רק קווי המתאר.
השנה השביעית לנישואיהם. ערב אחד חזר יותם מהעבודה לא לבד. מתחת למעילו משהו זז, ייבב והכניס אף רטוב לתוך הרוכסן.
– דפני, – אמר במבוכה, והוציא כדור פרווה רועד. – זה של מיכה. לכלבה שלו נולדו גורים, האחרון אף אחד לא לקח. הסתכלתי בעיניים האלה… לא יכולתי להשאיר אותו שם. שיחיה אצלנו, מה את אומרת?
דפנה נסוגה. היא לא אהבה בעלי חיים בדירה. מילדות חשבה שכלבים צריכים לגור בחצר בכלוב, וחתולים לתפוס עכברים במרתפים. פרווה, שלוליות, ריח – למה זה בקן הנעים, אף על פי ששקט מדי, שלהם?
– יותם, אתה רציני? – שאלה בקרירות. – גם ככה…
היא רצתה לומר “גם ככה ריק”, אבל נעצרה. היא הביטה בגור. הוא היה זעיר, עם עיניים ענקיות ולחות בצבע קרמל. הוא רעד והביט בה בתקווה כזו, שבעצמה הביטה פעם בבדיקות. הוא חיפש את הבית שלו.
דפנה פתחה את הפה כדי לומר “תחזיר אותו”, אבל המילים נתקעו בגרונה. היא הביטה ביותם, ובעיניו הייתה אותה תחינה כמו של הגור. נדמה היה לה שאם תגיד עכשיו “לא”, תשבור משהו חשוב מאוד במשפחה. משהו שעדיין החזיק אותם על פני המים.
– בסדר, – נשמה. – שיישאר. אבל אתה תנקה אחריו.
יותם האיר פנים כמו ילד קטן, והצמיד את הגור לחזהו.
– פצ’י! – אמר. – תקרא לו פצ’י!
הוא הביט בה בהערצה, כישכש בזנב.
המילים האלה הפכו להתחלה של חיים חדשים. דפנה לא שמה לב איך נכנסה לעניין. בהתחלה היא פשוט האכילה את פצ’י לפי לוח זמנים, כי יותם התעכב בעבודה. אחר כך היא התחילה לטייל איתו בפארק, כי בחוץ ירד גשם ויותם היה מצונן. אחר כך היא קנתה לו מיטת כלבים, אחר כך קערה עם הכיתוב “החבר הכי טוב”, אחר כך קולר מעור טבעי, אחר כך מעיל גשם, אחר כך סרבל חורף.
פצ’י הביט בה בהערצה, כישכש בזנב כל כך חזק שנדמה שעומד להתנתק, ורץ אחריה לכל מקום. הוא חיכה בדלת כשהיא חזרה מהעבודה, וקפץ בשמחה, מפיל כל מה שעמד בדרכו. הוא הביא לה נעלי בית, הציב את ראשו תחת ידה, נגח באפה לתוך כף ידה.
יום אחד, כשראתה איך פצ’י רודף בהתלהבות אחרי כדור במסדרון, תפסה דפנה את עצמה מחייכת. מחייכת בכנות, בפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים. היא הבינה שהיא אוהבת את המפלצת הפרוותית הזו. אוהבת את ההליכה המגוחכת שלו, את עיניו המסורות, את לשונו החמה שהוא ליקק את ידיה. היא קנתה לו צעצועים, שהיו יותר מאשר בחנות ילדים. היא קנתה לו בגדים וכיבסה את מיטתו.
פצ’י באמת הפך להם לבן. הם דיברו איתו, נזפו בו על רגלי כיסא מכורסמות, שיבחו אותו על פקודות שלמד. בחג החנוכה הלבישו אותו בתחפושת של אייל והרעיפו עליו מתנות. ביום ההולדת של פצ’י אפו עוגת בשר ואורז. החיים שלהם חזרו לקבל צבעים – בהירים, חמים, כלבלביים.
אבל צבעים, כך התברר, יכולים להיות מטעים. הכל התחיל כשפצ’י הפסיק לאכול. הוא פשוט שכב על מיטתו, מניח את ראשו על כפותיו, והביט בהם בעיניים עצובות. דפנה נבהלה ראשונה. היא התקשרה למרפאות וטרינריות, התחננה לקבל אותם מחוץ לתור.
– שום דבר נורא, – הרגיע אותה יותם. – אולי אכל משהו ברחוב.
אבל פצ’י נראה כחוש לעיניים. פרוותו המבריקה כהתה, אפו היה יבש וחם. כשניסה לקום לקבל את פני דפנה בדלת ולא הצליח, היא פרצה בבכי. במרפאה היה בהיר וסטרילי. הווטרינר, גבר מבוגר עם שיבה בזקן, מישש את פצ’י, הרגיש את בטנו, הניד בראשו.
– נראה כמו זיהום, איפה שהוא תפס. לא שולל גידול, אבל נתחיל בטיפול. זריקות, דיאטה קפדנית, עירוי.
הם הזריקו לפצ’י כל יום. דפנה למדה להחזיק מזרק ביד יציבה, למרות שהכול רעד בתוכה. היא ישבה איתו בלילות, ליטפה את ראשו ולחשה:
– תחזיק מעמד, טוב שלי, תחזיק מעמד.
פצ’י כישכש בזנב חלש כתשובה, אבל כמעט לא נותרו בו כוחות.
בוקר אחד התעוררה דפנה וראתה שפצ’י לא נושם. הוא שכב על מיטתו, מכורבל כמו ביום הראשון שבו הביאו אותו. הוא נראה ישן, אבל החזה לא עלה וירד. דפנה נגעה בו – הוא כבר היה קר.
היא לא צרחה. היא פשוט התיישבה על הרצפה ליד המיטה ויללה. בשקט, מתמשך, כמו זאבה שאיבדה את גוריה. יותם רץ מחדר השינה, הבין הכל בלי מילים, ונפל על ברכיו לצדה. הוא חיבק אותה יחד עם פצ’י, והם ישבו כך הרבה זמן, עד שאור הבוקר עלה.
קברו את פצ’י ביער, מחוץ לעיר.
– אלוהים, – לחשה בלילה, קבורה בכתפו של יותם. – איך ריק. אפילו לא דמיינתי שאפשר לאהוב כלב כל כך. ולאבד אותו ככה.
יותם שתק. הוא ליטף את שערה והביט בתקרה. גוש עמד בגרונו, שלא הצליח לבלוע. פצ’י היה הנס הקטן, הפרוותי שלהם, שהעניק להם שלוש שנים מאושרות. שלוש שנים שבהן שכחו מהחלל. אבל עכשיו החלל חזר. והיה גדול פי שניים.
דפנה איבדה תיאבון. היא הכריחה את עצמה לבלוע כמה כפות מרק, ומיד התחילה להרגיש בחילה. במיוחד בבוקר. היא ייחסה זאת להתמוטטות עצבים – הרי אומרים שממתח יכול להקיא. בעבודה נהיה לה בלתי נסבל. היא ישבה ליד השולחן, הביטה במסך, ונדמה היה לה שהקירות נסגרים, גוזלים את כל החמצן. היא יצאה שוב ושוב החוצה, נשמה אוויר קר, נשענה בגבה על קיר הבניין ועצמה עיניים.
– דפנה, מה איתך? את חיוורת כזו, – שאלה בחרדה חברתה לעבודה, לינוי. – אולי איזה זיהום או הרעלה?
– בטח תפסתי זיהום, – הניפה דפנה יד. – מפצ’י. היה לו משהו… מי יודע, איזה וירוס.
המחשבה על זיהום נתקעה בראשה. היא אפילו שמחה על ההסבר הזה: הכל הגיוני, לכלב היה דלקת, אז יכול היה לעבור אליה. הגוף נחלש מהאבל, אז תפס כל מיני דברים. צריך ללכת לרופא משפחה, לבדוק דם, לגלות מה חלתה.
היא קבעה תור בקופת חולים, לקחה יום חופש. ישבה בתור, עוטפת את עצמה בידיה, מרגישה איך הכול מתהפך מבפנים בגלל התקף בחילה נוסף. הרופאה – אישה לא צעירה עם עיניים עייפות – הקשיבה לתלונותיה, הנידה בראשה ואמרה:
– נו, בואי נראה. קודם כל בדיקת דם כללית. אבל את יודעת, ליתר ביטחון… – היא קימטה מצח, הביטה בדפנה מעל המשקפיים, – בסדר, אני אפנה אותך לאולטרסאונד.
דפנה יצאה מהחדר עם הפניה ביד.
הרופאה לאולטרסאונד שתקה, הזיזה את המכשיר, קימטה מצח, לחצה משהו על המסך. דפנה שכבה והביטה בתקרה, ספרה אריחים כדי לא להביט במסך ולא לקוות.
– נו, איזה הפתעה. את יודעת שיש שם תינוק?
– מה? – שאלה דפנה, לא מאמינה לאוזניה.
– היריון, – חזרה בבירור הרופאה. – בערך שמונה שבועות. הכל בסדר, אין פתולוגיות.
דפנה הביטה במסך, היא לא ידעה שאפשר לבכות בשקט כזה. הדמעות פשוט זלגו על לחייה, נכנסו לאוזניה, טפטפו על מיטת הבדיקה.
– איך… איך זה אפשרי? – לחשה. – אנחנו תשע שנים עם יותם…
– קורה, – חייכה הרופאה ברכות. – לפעמים הטבע מחכה. כשהגוף מפסיק להיות מקובע על זה. נראה שהגוף שלך סוף סוף נרגע והחליט שהגיע הזמן. כזו חידה של הטבע.
דפנה יצאה ממרפאת קופת חולים על רגליים רועדות. שמונה שבועות. שמונה שבועות חיה בתוכה חיים חדשים, והיא אפילו לא ידעה. היא התאבלה על פצ’י, ובתוכה כבר פעם לב אחר.
היא רצתה לחכות ליותם בבית. רצתה לספר לו ביופי, להדליק נרות, להכין ארוחת ערב, לעשות הפתעה. אבל לא יכלה לחכות. היא עמדה בתחנת האוטובוס, לוחצת בידה את הטלפון. אצבעותיה רעדו כשחייגה את מספרו.
– יותם, – אמרה, וקולה נשבר. – אתה יכול לדבר?
– דפנה? מה איתך, הקול שלך ככה… חלית? – נשמעה דאגה בקולו.
– לא, – נשמה. – נסעתי לקופת חולים. יותם… אני לא יודעת איך להגיד… אני… יהיה לנו תינוק.
שקט בקו. כל כך ארוך, עד שדפנה פחדה שהקו נותק.
– מה? – שאל יותם כל כך בשקט, שהיא כמעט לא שמעה. – דפנה, אל תעשי בדיחה כזו. בבקשה. זה לא מצחיק.
– אני לא עושה בדיחה, – בכתה ישר לתוך הטלפון, בלי להתבייש בעוברי אורח. – שמונה שבועות. יותם… הילד שלנו חי בתוכי כבר חודשיים, ואני לא ידעתי. חשבתי שזה זיהום, וזה… זה התינוק שלנו.
– אני בא, – אמר לבסוף. – מיד. חכי לי. בבית. שבי ואל תזוזי. אני מגיע.
היא הגיעה הביתה, יותם אחרי חצי שעה. הוא רץ לדירה, בלי להוריד נעליים, עם זר ענק של ורדים לבנים ביד אחת ועוגה ביד השנייה. הורדים היו כל כך גדולים שבקושי נכנסו במשקוף, והעוגה עם הכיתוב “יום הולדת שמח”, כנראה קנה את הראשון שנתקל, רק לא להגיע בידיים ריקות.
יותם לחץ אותה אליו כל כך חזק, כאילו פחד שתתנדף, תתמוסס באוויר כמו חיזיון.
– פחדתי להאמין, – לחש לתוך שערה. – עמדתי במשרד וחשבתי: זה חלום. צבטתי את עצמי, דפנה. תארי לך? הקולגות ראו, חשבו שהשתגעתי. לא יכולתי להאמין שאחרי הכל, אחרי תשע שנים, אחרי פצ’י, אחרי שוויתרנו… זה קרה.
– אני בעצמי לא מאמינה, – התייפחה דפנה, קבורה בכתפו. – הפסקתי לחכות. פשוט… חיה.
הוא התרחק, תפס את פניה בכפות ידיו, הביט בעיניה. עיניו היו אדומות ורטובות, ועל שפתיו רעד חיוך רחב, מאושר, קצת מטורף.
– אז היינו צריכים פשוט להפסיק לחכות, – אמר. – לקחת כלב, לאבד אותו, לעבור מחלה, להישרף… ואז החיים מוצאים בעצמם את הדרך. את הרגע נתת לי את הנס הכי גדול. אני לא יודע איך להודות לך. אני אהיה האבא הכי טוב, נשבע בפצ’י. עכשיו יש לי מטרה.
דפנה ליטפה את שערו ולפתע הרגישה שהבחילה שייסרה אותה כל הזמן הזה, נרגעה. או שאולי הפסיקה לשים לב. כי בתוכה כבר לא היה חלל. בתוכה עכשיו פעם לב. שלהם, קטן, עתידי.
