אהבת עולםהם נפגשו שוב אחרי שנים רבות, והלב של שניהם ידע שהפעם זה לנצח.

— מה, אוכלים היום? אבא נכנס למטבח, נפל על הכיסא ליד השולחן. רגלי הכיסא שרטו את הרצפה בצורה לא נעימה. אמא שתקה, ונועה התכווצה בחדרה.

— אני מדבר עם מישהו? תראה לי בעיניים! — צעק אבא והכה בשולחן באגרוף. נועה ידעה שאמא הסתובבה, מפחד נזל מעיניה.

— מה את מסתכלת? תביאי אוכל! גבר בא מהעבודה. אני מכיר אתכן, נשים, רק לפטפט ולהתחנחן, — גמגם בשקט יותר. אמא רעשה בכלים, הוציאה צלחת מהמתלה מעל הכיור בחיפזון.

— שוב פסטה? נמאס, — נבח אבא. נועה התכווצה בחדרה, מחכה לשמוע קול צלחת נשברת. לא, הסתדר… לרגע לא נשמע קול מהמטבח. נועה יצאה מחדרה והציצה למטבח. אבא ישב עם גב אליה. אמא הניפה לעברה ביד, תזוז. ונועה נעלמה מפתח הדלת, כאילו לא הייתה שם. היא נסגרה בחדרה וקברה את עצמה בספר לימוד, אבל אחרי כל משפט עצרה והאזינה. נראה שקט. היום אבא התנהג די בשלווה. אחר כך שמעה אותו עובר ליד דלתה לחדר שלה ושל אמא, ממלמל משהו לעצמו, ושם השתתק.

היא שמעה את זה כמעט בכל יום. לפי הקולות זיהתה מה קורה במטבח. אבא לא עבד במקום קבוע. לא יכול להחזיק מעמד במקום אחד בגלל השתיינות, התקיים מעבודות זמניות. כשאימא לא הייתה בבית, נועה השתדלה לא להישאר איתו בדירה, הלכה לחברות אחרי בית הספר או ישבה על מדרגות הכניסה וחיכתה לאמא.

— שלום. מה את יושבת על המדרגות? שכחת מפתחות? – אלון עצר מול נועה. הוא גר בקומה החמישית.

— בערך, – גמגמה. היה לה מביך שהוא תפס אותה על המדרגות.

אלון עבר לידה, עלה שתי מדרגות ועצר.

— תתקרר, אסור לשבת על מדרגות בטון. בואי אליי. נועה לא ענתה.

— בואי, – אמר בקפדנות, והיא נענתה. הוא היה תלמיד תיכון, והיא התרגלה לשמוע למבוגרים.

אלון פתח את דלת דירתו והכניס את נועה לפניו.

— אמא, הגעתי. ולא לבד! – צעק סגר את דלת הכניסה.

— עם מי? – יצאה למסדרון רות, אמא של אלון.

— שלום, – לחשה נועה.

— שלום. נועה, נכון?

— תארו לך, אני עולה במדרגות, והיא יושבת על המדרגות, – דיווח אלון תוך כדי התפשטות.

— שכחת מפתחות? – שאלה רות. – תתפשטו ותשטפו ידיים, אני אחמם ארוחת צהריים.

נועה נכנסה לחדר והביטה סביב. דירה כמו שלהן, אבל נעימה ויפה יותר. ארוחת הצהריים נראתה טעימה מאוד, למרות שאכלו מרק עוף רגיל ופסטה עם נקניקיות.

— תודה, היה טעים מאוד, – הודתה.

— בפעם הבאה אל תשבי על המדרגות, תעלי ישר אלינו, – אמרה רות. – מסכימה?

נועה הנהנה.

— תודה, אמא. אנחנו הולכים לחדר שלי. בואי, – אלון קם וסימן לנועה ביד. היא הרימה עיניים אל רות. זו הנהנה בהסכמה.

נכנסה לחדר של אלון, נועה הופתעה שמסודר, דברים לא מפוזרים, נקי, על הקיר פוסטרים של להקות מפורסמות ואופנועים צבעוניים.

— אתה אוהב מרוצים? – שאלה

— לא במיוחד, סתם פוסטרים יפים.

— ואין לי מחשב. כלומר יש, אבא ניפץ את המסך. אין כסף לקנות חדש.

— יש לי טאבלט, את רוצה שאתן לך? – מיד הציע אלון.

— לא, אבא יראה וימכור.

— אז בואי אליי ותלמדי כשצריך.

— וכבר החלטת לאן תלך אחרי התיכון? – נועה נגעה בדגם מטוס. – הכנת לבד?

— ברור. אני רוצה ללמוד בטכניון, הנדסת אווירונאוטיקה.

— תהיה טייס?

— לא, לתכנן מטוסים, – חייך אלון בביטול.

הוא מצא חן בעיני כל חברותיה לכיתה. חתיך. מחר בבית הספר תספר לבנות שהייתה בבית של אלון, יקנאו.

הזמן עבר במהירות עם השיחה. נועה הסתכלה בשעון וקפצה.

— אני חייבת ללכת, אמא בוודאי כבר חזרה.

היא לא רצתה לעזוב, אבל גם לא לנצל את האירוח. אלון יצא ללוות אותה במסדרון.

— תבואי, אל תשבי על המדרגות, – אמר לפרידה.

נועה נכנסה לדירתה וראתה על הקולב מעיל של אמא. מהמטבח נשמע קול כלים — אמא הכינה ארוחת ערב.

— מאיפה את בשעה כל כך מאוחרת? – הציצה מהמטבח.

— הייתי בקומה חמישית, בדירה מספר 15.

— לא תתרוצצי בדירות. מה יחשבו עלינו? את אוכלת ערב?

— לא, דודה רות האכילה אותי. אני הולכת ללמוד שיעורים. הוא בבית? — את לא שומעת? נוחר כמו קטר. ומאיפה לקח כסף? השתכר שוב, – נאנחה אמא.

מאז נועה ביקרה אצל אלון לעתים קרובות. אם פגשה אותו בהפסקה, הנהנה והסמיקה במבוכה. הוא בירך לשלום ועבר הלאה.

לפעמים נועה לא תפסה את אלון בבית, הוא בערבים התאמן במועדון ספורט. אז דודה רות סיפרה על בנה, על בעלה שמת לפני כמה שנים.

החורף התחלף באביב, הגיע הקיץ. נועה כבר לא עלתה לאלון, בילתה עם חברות או ישבה על ספסל ליד הבית.

— למה את לא באה? – שאל פעם אלון, כשהוא פגש אותה בחוץ. נועה משכה בכתפיים.

— כבר ניגשת למבחני הבגרות? מתי אתה נוסע ללמוד?

— אני לא נוסע. אלמד כאן, באוניברסיטה העברית. לא רוצה להשאיר את אמא לבד.

— נהדר! – שמחה נועה.

ובסתיו היא פעם אחת באה אליו, כביכול לא יכלה לפתור תרגיל. אבל משום מה לדבר כמו פעם לא הצליח. נועה התביישה באלון, הרגישה עצורה ולא נעים. הוא השתנה, התבגר והפך עוד יותר יפה.

בחורף הזה אבא מת, הרעיל את עצמו בוודקה מזויפת. אמא לא בכתה אפילו בהלוויה, ונועה איכשהו ריחמה עליו. עכשיו לא היה צורך לחכות לאמא מהעבודה, לא הייתה סיבה לעלות לאלון.

אמא עדיין רעדה מצלצולים, ובעיניה הבזיק פחד.

— אמא, מה את? הוא לא קיים, – אמרה נועה.

— הרגל, – ענתה אמא.

נועה כבר למדה בכיתה י”ב. ערב אחד עמדה ליד החלון וחיכתה לאלון.

— מה את עומדת בלי אור? מחכה לאלון? – נכנסה אמא לחדר והדליקה אור.

— סתם מסתכלת מהחלון, – ענתה בכעס, שנתפסה על חם.

— הוא מבוגר, יש לו חברה. יפה. כדאי שתלמדי שיעורים, – נאנחה אמא.

לאלון יש חברה! הלב נקרע מצער ומקנאה. נועה לא ראתה את החברה של אלון, אבל כבר שנאה אותה. ופעם אחת נתקלה בהם בחצר.

— נועה? שלום, למה את לא באה? – שאל אלון בחביבות. חברתו עמדה לידו והביטה בנועה במבט קפוא. בגלל קומתה הגבוהה הביטה מלמעלה, אפילו בזלזול, כמו על עכבר. גם אלון היה גבוה, ועדיין הוא הביט בנועה אחרת.

— באיזה כיתה את כבר לומדת?

— בשנה האחרונה.

— כמה הזמן עובר מהר. ואני רואה, התגנבת, התבגרת, אי אפשר לזהות אותך מיד. לאיפה את מתכוונת ללמוד?

— אלון, בוא נלך. – החברה משכה אותו בחוסר נחת ביד.

— ביי, בהצלחה! – אמר אלון, והם הלכו יד ביד.

נועה הביטה בהם במבט ארוך. “קרה כמו דג, ובמקום עיניים אבני קרח, – חשבה בכעס. – בטוח היה מתאים לה יותר הכינוי מלכת השלג, אבל זה יותר מדי כבוד”. ונועה קראה לה בפנים ‘דגה’.

הזמן עבר, נועה סיימה תיכון והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה. ואלון קיבל תואר והתחיל לעבוד, עד מהרה קנה לעצמו רכב. נועה למדה לזהות אותו לפי צליל המנוע, מיהרה לחלון כשהוא התקרב לכניסה.

פעם נועה חזרה מהאוניברסיטה ופגשה בחצר את רות. זו הלכה לאט עם מקל, צולעת בכבדות.

— שלום, דודה רות, – בירכה נועה. – מה קורה, למה את צולעת?

— הרגל כואבת, אין כוח לסבול. בקושי הולכת. הרופא אמר שצריך ניתוח, להחליף מפרק במלאכותי, אבל אני פוחדת, – התלוננה רות.

— תגידי מה לקנות, אני ארוץ לסופר, לא קשה לי, – מיד הציעה נועה.

— לך, כי אלון אף פעם לא בבית…

כך נועה התחילה שוב לבקר אצל רות, אם כי את אלון היא פגשה לעתים רחוקות. היא הלכה לסופר, עזרה בניקיון לאמא שלו.

יום אחד העזה ושאלה על החברה של אלון.

— ליהיא, בטוח בחורה יפה, אבל יותר מדי מתנשאת. תמיד שותקת, לא יודעים איך להתקרב אליה. היא זרה איכשהו. את כמו משפחה. לא כזו כלה צריך בני, – נאנחה רות. – ולמה את שואלת? לא התאהבת בו?

נועה השפילה עיניים.

— אל תהיי עצובה. אם היית מבוגרת יותר, לא הייתה אשה טובה יותר לאלון. עוד תמצאי את האהבה שלך.

— אני לא צריכה אהבה אחרת, – אמרה נועה בשקט וברחה.

פעם אחת באה לשאול את רות מה לקנות בסופר. דלת פתחה ליהיא.

— מה את רוצה? – שאלה לא ידידותית.

— אני באה לדודה רות…

— אין אותה. אלון לקח אותה לבית חולים ברכב.

נדמה היה שהחברה מרימה בכוונה את הסנטר גבוה כדי להביט על נועה מלמעלה.

— למה את מתחככת כאן בלי סוף? – להטו עיני הקרח של ליהיא.

— אני לא מתחככת, אני עוזרת לדודה רות, הולכת לסופר.

— עוזרת, איזו מין עוזרת. אל תבואי יותר לכאן. אם צריך, אני אעזור בעצמי. בקרוב נתחתן עם אלון ונחיה כאן. לכי מפה, או שאחריך דברים נעלמים, – אמרה ליהיא בגסות.

— איזה דברים? – התלקחה נועה.

— טבעת. השארתי טבעת על הכיור באמבטיה. אחר כך נכנסתי, ואין טבעת. את לקחת, אין למי עוד.

— אני אפילו לא נכנסת מעבר למסדרון, – צעקה נועה בכעס.

— אני לא יודעת, אולי באת בלעדיי. כדאי להחזיר בטוב, או שאזעק משטרה. – ליהיא התקדמה קדימה והטתה ראש. עיני קרח רעות היו קרובות מאוד. נועה נסוגה.

— לא לקחתי את הטבעת שלך!

— תוכיחי. – ליהיא עשתה צעד לעברה, עיני-קרח היו ממש קרובות. נועה לא עמדה בזה, הסתובבה, משכה את הדלת ונתקלה באלון.

— מה אתן מדברות כל כך בקול רם? שומעים במדרגות. – אלון העביר מבט מנועה על ליהיא. נועה גם הסתובבה.

ליהיא הזדקפה וחייכה בנעימות לאלון.

— כבר חזרת? – שאלה כאילו כלום.

נועה רצתה לברוח, אבל אלון אחז בידה.

— מה קרה?

— היא… היא האשימה אותי שלקחתי את הטבעת שלה. לא לקחתי כלום, אפילו לא נכנסתי לאמבטיה.

— איזו טבעת? – אלון אחז חזק ביד של נועה והביט בליהיא.

— עם אבן ורודה. נראה לי שאיבדתי אותה, לא זוכרת איפה השארתי. שאלתי אם ראתה, – הסבירה בקול דבש.

— היא משקרת! היא אמרה שאני לקחתי, רצתה להזעיק משטרה. – נועה משכה את ידה ורצה למטה במדרגות. דמעות חנקו אותה.

— לכו לעזאזל שניכם! – קראה נועה בייאוש, נכנסה לדירתה וטרקה דלת.

— מה קרה? – הציצה אמא במסדרון.

— אמא! – נועה התנפלה עליה וסיפרה הכול.

— הטבעת תימצא, אל תבכי. אלון יסדר, – הרגיעה אמא את בתה הבוכה.

למחרת אלון הגיע בעצמו. אמא לא הייתה בבית.

— צריך לדבר, – אמר.

נועה הכניסה אותו לחדרה. כשראה על מדף השידה תמונה שלה, אלון חייך. נועה שכחה ממנה לגמרי. היא התלקחה והשפילה עיניים.

— גנבת ממני? ואת אומרת שאת לא גונבת. נועה התבלבלה והסמיקה עוד יותר.

– נו, לא אכפת לי. באתי להתנצל. הטבעת נמצאה.

— איפה?

— מה זה משנה? – עכשיו אלון הסיט מבט.

— זה משנה. היא האשימה אותי בגניבה. אתה חושב שזה נעים? – קולה של נועה רעד מעלבון.

אלון אחז בכתפיה.

— נועה, סלחי לי. לא האמנתי ולו לרגע שלקחת. באמת. בקיצור, ליהיא לא אהבה שאת באה אלינו לעתים קרובות, אז היא החליטה להשמיץ אותך כדי שלא תבואי יותר. והטבעת… היא נפלה מהכיס שלה כשהפילה את הג’קט.

— ואתה תסלח לה? ואם היא תאשים את אמא שלך בגניבה? ממנה אפשר לצפות להכל. דגה קרה!

— תפסיקי! היא פשוט מקנאה בי. – אלון הביט בחומרה בנועה והסיר את ידיו מכתפיה.

— אלון! אתה לא רואה כלום?

— מה אני לא רואה? – אלון הביט בה בצער. היה נראה שנמאס לו מהשיחה.

— אני אוהבת אותך! – פרצה נועה ופחדה בעצמה מהאומץ שלה. – אוהבת מכיתה ה’. אלון אל תתחתן איתה, בבקשה. – דמעות רעדו בעיניה, פניו של אלון טשטשו.

— נועה, את בוכה? לא תהיה חתונה. נפרדנו.

— באמת? – מצמצה נועה, ודמעות זלגו על לחייה.

— טיפשה. – אלון לחץ אותה אליו. – אמא תשתחרר מבית החולים בעוד שבוע. תבואי אליה, תעזרי אם צריך.

— ברור! לא היית צריך לבקש.

אלון הלך עצוב ומחשבה, ונועה כמעט קפצה משמחה. חתונה לא תהיה!

נועה ביקרה אצל רות כל יום, הלכה לסופר, שטפה רצפות, אפילו עזרה בבישול. את אלון לא ראתה, הוא חזר מאוחר. כל הערבים בילתה בקומה החמישית. אמא רק הנידה ראש.

פעם אחת נועה נתקלה באלון במדרגות. בבירור הריח ממנו אלכוהול.

— אלון, שתית? – נועה הביטה בו באימה, נזכרת באבא, בפחד בעיני אמא…

— ומה? – התנודד לעברה ואמר. נועה נסוגה לאחור, לא מורידה ממנו עיניים מפוחדות. – נועה, מה את מביטה ככה? אל תפחדי, אני לא אהיה כמו אבא שלך… – לפתע בקול פיכח לחלוטין אמר.

ובשבת הגיע לנועה עם זר פרחים והזמין אותה לסרט. איזה אושר!

מאז אלון לא התעכב בערבים, מיהר הביתה, שם חיכתה לו נועה עם אמא שלו. הוא לא שתה יותר. הם הלכו הרבה לקולנוע, סתם טיילו וישבו בחדרו והתנשקו…

ובכל זאת, האהבה של נועה המסה את לבו של אלון.

— אושר לכם, ילדים. אל תפגע בה, אלון, – ביקשה אמא כשהוא הציע לנועה נישואין.

— מבטיח, לעולם לא אפגע… נועה נצמדה אליו כמו עץ צעיר דק לאלון גבוה.