אהבה נצחיתהם הביטו זה בעיני זה תחת אור הירח, בידיעה שהקשר ביניהם יחזיק מעמד מעבר לכל גבול של זמן ומרחק.

— נו, אוכלים היום? – אבא נכנס למטבח והתרסק על הכיסא ליד השולחן. הרגליים שרטו את הרצפה בצורה לא נעימה. אמא שתקה, ונועה התכווצה בחדר שלה.

— אני מדבר איתך? תראי אותי! – האבא צעק והכה באגרוף על השולחן.

נועה ידעה שאמא הסתובבה, מעיניה נזל פחד.

— מה את מסתכלת? תביאי אוכל! גבר חזר מהעבודה. אני מכיר אתכן, נשים, רק לדבר שטויות ולהתפלצף, – הוא גימגם בשקט יותר.

אמא רעשה בכלים, בזריזות הורידה צלחת מהמתלה מעל הכיור.

— שוב פסטה? נמאס, – נבח האבא. נועה התכווצה בחדרה, חיכתה לשמוע את קול הצלחת הנשברת. לא, עבר בלי… לרגע לא נשמע קול מהמטבח. נועה יצאה מחדרה והציצה למטבח. אבא ישב עם גב אליה. אמא הניפה לה יד, תעלמי. ונועה נעלמה מהפתח כאילו לא הייתה. היא נסגרה בחדרה ונעצה עיניים בספר לימוד, אבל אחרי כל משפט עצרה והקשיבה. נראה שקט. היום אבא התנהג די רגוע. אחר כך שמעה אותו עובר ליד הדלת שלה לחדר שלה ושל אמא, ממלמל לעצמו, ושם השתתק.

היא שמעה את זה כמעט כל יום. לפי הקולות ידעה מה קורה במטבח. אבא לא עבד במקום קבוע. לא יכל להחזיק מעמד בגלל השתייה, התפרנס מעבודות מזדמנות. כשאימא לא הייתה בבית, נועה השתדלה לא להישאר איתו בדירה, הלכה לחברות אחרי בית ספר או ישבה על מדרגות הכניסה וחיכתה לאמא.

— היי, מה את יושבת במדרגות? שכחת מפתחות? – איתי עצר מול נועה. הוא גר בקומה חמישית.

— בערך, – היא גיחכה. היה לה מביך שהוא תפס אותה על המדרגות.

איתי עבר לידה, עלה שתי מדרגות ועצר.

— תקפאי לך, אסור לשבת על בטון. בואי אליי.

נועה לא ענתה.

— בואי, – אמר איתי בחומרה, והיא נשמעה. הוא היה תלמיד תיכון, והיא הייתה רגילה לשמוע לגדולים ממנה.

איתי פתח את דלת הדירה שלו והכניס את נועה לפניו.

— אמא, חזרתי. ולא לבד! – הוא צעק וסגר את דלת הכניסה.

— עם מי? – למסדרון יצאה שרה, אמא של איתי.

— שלום, – לחשה נועה.

— שלום. נועה, נכון?

— תאמיני, אני עולה במדרגות והיא יושבת על המדרגות, – אמר איתי תוך שהוא מתפשט.

— שכחת מפתחות? – שאלה שרה. – תתפשטי ותרחצי ידיים, אני אחמם אוכל.

נועה נכנסה לחדר והביטה סביב. הדירה הייתה כמו שלהן, אבל נעימה ויפה יותר. האוכל היה טעים מאוד, אף על פי שאכלו מרק עוף רגיל ופסטה עם נקניקיות.

— תודה, היה טעים מאוד, – היא הודתה.

— בפעם הבאה אל תשבי במדרגות, תעלי ישר אלינו, – אמרה שרה. – מסכימה?

נועה הנהנה.

— תודה, אמא. אנחנו הולכים לחדר שלי. קדימה, – איתי קם ועשה לה סימן ביד. היא הרימה עיניים לשרה. זו הנהנה בהסכמה.

כשנכנסה לחדר של איתי, נועה הופתעה – מסודר, דברים לא מפוזרים, נקי, על הקיר פוסטרים של להקות ידועות, אופנועים צבעוניים.

— אתה אוהב מרוצים? – שאלה.

— לא במיוחד, סתם פוסטרים יפים.

— ואין לי מחשב. בעצם יש, אבא שבר את המסך. אין כסף לקנות חדש.

— יש לי טאבלט, את רוצה? – מיד הציע איתי.

— לא, אבא יראה, ימכור.

— אז בואי אליי ותלמדי כשצריך.

— וכבר החלטת לאן תלך אחרי התיכון? – נועה נגעה בדגם מטוס. – עשית לבד?

— ברור. אני רוצה ללמוד באוניברסיטה האווירונאוטית.

— תהיה טייס?

— לא, לתכנן מטוסים, – חייך איתי בביטחון.

הוא היה חתיך, כולן בכיתה שלה התאהבו בו. מחר היא תספר לחברות שהייתה אצל איתי בבית, הן יקנאו.

הזמן עבר בלי לשים לב. נועה הביטה בשעון וקפצה.

— אני חייבת ללכת, אמא בטח כבר חזרה.

לא בא לה לעזוב בכלל, אבל גם לא רצתה לנצל את האירוח. איתי יצא ללוות אותה למסדרון.

— תבואי, אל תשבי במדרגות, – אמר לה לפרידה.

נועה נכנסה לדירה שלה וראתה על הקולב את המעיל של אמא. מהמטבח נשמע קול כלים – אמא הכינה ארוחת ערב.

— מאיפה את בשעה כזאת מאוחרת? – הציצה אמא מהמטבח.

— הייתי בקומה חמישית, בדירה חמש-עשרה.

— שלא תתגלגלי בדירות. מה יחשבו עלינו? תאכלי ערב?

— לא, דודה שרה האכילה אותי. אני הולכת לעשות שיעורים. הוא בבית? — לא שומעת? נוחר כמו קטר. מאיפה לקח כסף? השתכר שוב, – נאנחה אמא.

מאז נועה ביקרה אצל איתי לעיתים קרובות. אם פגשה אותו בהפסקה, הנהנה והסמיקה. הוא בירך לשלום והמשיך הלאה.

לפעמים איתי לא היה בבית, בערבים התאמן במועדון ספורט. אז דודה שרה סיפרה לה על בנה, על בעלה שמת לפני כמה שנים.

החורף הפך לאביב, הגיע קיץ. נועה כבר לא עלתה לאיתי, הסתובבה עם חברות או ישבה על ספסל ליד הבית.

— מה את לא באה? – שאל פתאום איתי שפגש אותה ברחוב. נועה משכה בכתפיה.

— כבר נגמרו לך המבחנים? מתי אתה נוסע ללמוד?

— אני לא נוסע. אלמד כאן, בטכניון. לא רוצה להשאיר את אמא לבד.

— מגניב! – שמחה נועה.

ובסתיו היא באה אליו פעם, כאילו לא יכלה לפתור תרגיל. אבל משום מה לא הצליחה לדבר כמו פעם. נועה התביישה באיתי, הרגישה מגושמת ומביכה. הוא השתנה, התבגר ונעשה עוד יותר יפה.

בחורף הזה אבא מת, הרעיל את עצמו בוודקה מזויפת. אמא לא בכתה אפילו בהלוויה, ונועה איכשהו ריחמה עליו. עכשיו לא היה צורך לחכות לאמא מהעבודה, לא הייתה סיבה לעלות לאיתי.

אמא עדיין קפצה מצלצולים, ובעיניה הבהב פחד.

— אמא, מה את? הוא לא כאן, – אמרה נועה.

— הרגל, – ענתה אמא.

נועה למדה כבר בכיתה י”א. ערב אחד היא עמדה ליד החלון וחיכתה לאיתי.

— מה את עושה בחושך? מחכה לאיתי? – אמא נכנסה לחדר והדליקה אור.

— סתם מסתכלת מהחלון, – ענתה נועה בכעס, שנתפסה לא מוכנה.

— הוא מבוגר, יש לו חברה. יפה. עדיף שתלמדי שיעורים, – נאנחה אמא.

לאיתי יש חברה! הלב נקרע מכאב ומקנאה. נועה לא ראתה את החברה של איתי, אבל כבר שנאה אותה. ויום אחד נתקלה בהם בחצר.

— נועה? היי, מה את לא באה? – שאל איתי בחביבות. החברה שלו עמדה לידו והביטה בנועה במבט קפוא. בגלל קומתה הגבוהה, הביטה מלמעלה, אפילו בזלזול, כמו בעכבר. איתי גם היה גבוה, אבל בכל זאת הביט בנועה אחרת.

— באיזה כיתה את כבר?

— י”ב.

— כמה מהר הזמן עף. ואני רואה שהתבגרת, יפית, לא הייתי מזהה אותך מיד. לאן את מתכוונת ללמוד?

— איתי, בוא נלך. – החברה משכה אותו בכעס ביד.

— ביי, בהצלחה! – אמר איתי, והם הלכו יד ביד.

נועה הביטה בהם במבט ארוך. “קרה כמו דג, ובמקום עיניים יש קוביות קרח, – חשבה בכעס. – ברור, יותר מתאים לה הכינוי מלכת השלג, אבל יותר מדי כבוד”. ונועה קראה לה בלבה “דגה”.

הזמן עבר, נועה סיימה את בית הספר והתקבלה ללימודי רפואה. איתי קיבל תואר והתחיל לעבוד, עד מהרה קנה לעצמו רכב. נועה למדה לזהות אותו לפי צליל המנוע, רצה לחלון כשהוא התקרב לכניסה.

יום אחד נועה חזרה מהאוניברסיטה ופגשה בחצר את שרה. זו הלכה לאט עם מקל, צולעת בבירור.

— שלום, דודה שרה, – נועה בירכה. – מה קורה, למה את צולעת?

— הרגל כואבת, אין כוח לסבול. בקושי הולכת. הרופא אמר שצריך ניתוח, להחליף מפרק, ואני פוחדת, – התלוננה שרה.

— תגידי מה לקנות, אני ארוץ לסופר, לא קשה לי, – מיד הציעה נועה.

— לכי, כי איתי אף פעם לא בבית…

אז נועה התחילה שוב לברוח לאיתי, אבל נפגשה איתו לעיתים רחוקות. היא קנתה בסופר, עזרה בניקיון לאמא שלו.

יום אחד התעוזה ושאלה על החברה של איתי.

— יעל, בטוח יפה, אבל יותר מדי מנומסת. כל הזמן שותקת, לא יודעת איך לגשת אליה. זרה איכשהו. את כמו אחת משלנו. לא כזאת כלה אני רוצה לבן שלי, – נאנחה שרה. – ולמה את שואלת? התאהבת בו?

נועה השפילה עיניים.

— אל תהיי עצובה. אם היית מבוגרת יותר, לא הייתי רוצה כלה אחרת לאיתי. עוד תפגשי את האהבה שלך.

— לא צריכה אהבה אחרת, – לחשה נועה וברחה.

יום אחד היא באה לשאול את שרה מה לקנות בסופר. את הדלת פתחה דגה.

— מה את רוצה? – שאלה בקור.

— אני באה לדודה שרה…

— אין אותה. איתי לקח אותה לבית חולים ברכב.

נדמה היה שדגה הרימה סנטר בכוונה כדי להביט מלמעלה על נועה.

— מה את מסתובבת פה בלי סוף? – דגה הבריקה בעיני קרח.

— אני לא מסתובבת, אני עוזרת לדודה שרה, קונה בסופר.

— אוי, עוזרת. אל תבואי יותר לכאן. אם צריך, אני אעזור. בקרוב נתחתן עם איתי ונחיה פה. לכי מפה, כי אחריך דברים נעלמים, – אמרה דגה בגסות.

— איזה דברים? – התלקחה נועה.

— טבעת. השארתי טבעת על הכיור באמבטיה. נכנסתי אחר כך, והטבעת נעלמה. את לקחת, אין מישהו אחר.

— אני לא הולכת רחוק מהמסדרון, – קראה נועה בכעס.

— אני לא יודעת, אולי באת כשלא הייתי. כדאי שתחזירי בטוב, או שאזמין משטרה. – דגה התקדמה קדימה והטתה ראש. עיני קרח זועמות היו קרובות מאוד. נועה נסוגה.

— לא לקחתי את הטבעת שלך!

— תוכיחי. – דגה עשתה צעד קדימה, עיני הקרח כמעט נגעו בה. נועה לא עמדה בזה, הסתובבה, משכה את הדלת והתנגשה באיתי.

— מה אתן מדברות ככה בקול רם? שומעים במדרגות. – איתי העביר מבט מנועה לדגה. נועה הסתובבה גם.

דגה התיישרה וחייכה לאיתי במתיקות.

— כבר חזרת? – שאלה כאילו כלום.

נועה רצתה לברוח, אבל איתי אחז בידה.

— מה קרה?

— היא… היא האשימה אותי שלקחתי את הטבעת שלה. לא לקחתי כלום, אפילו לא נכנסתי לאמבטיה.

— איזו טבעת? – איתי החזיק בחוזקה את נועה ביד והביט בדגה.

— עם אבן ורודה. נראה לי שאיבדתי אותה, לא יודעת איפה השארתי. שאלתי אם היא ראתה, – הסבירה דגה בקול מתוק.

— היא משקרת! היא אמרה שאני לקחתי, רצתה להזמין משטרה. – נועה משכה את ידה ורצה במורד המדרגות. דמעות חנקו אותה.

— לכו לעזאזל שניכם! – קראה נועה בייאוש כשנכנסה לדירתה וטרקה את הדלת.

— מה את עושה? – הציצה אמא מהמסדרון.

— אמא! – נועה התנפלה עליה וסיפרה הכל.

— הטבעת תימצא, אל תבכי. איתי יבין, – הרגיעה אמא את בתה הבוכייה.

למחרת איתי בא בעצמו. אמא לא הייתה בבית.

— צריך לדבר, – אמר.

נועה הובילה אותו לחדרה. כשראה על המדף את התמונה שלה, איתי חייך. נועה שכחה ממנה לגמרי. היא הסמיקה והשפילה עיניים.

— גנבת לי? ואת אומרת שלא גנבת. נועה התבלבלה והסמיקה עוד יותר.

– נו, לא אכפת לי. באתי להתנצל. הטבעת נמצאה.

— איפה?

— מה זה משנה? – עכשיו איתי הסיט מבט.

— משנה. היא האשימה אותי בגניבה. חושב שנעים? – קולה של נועה רעד מעלבון.

איתי אחז בכתפיה.

— נועה, סלחי לי. אף רגע לא האמנתי שלקחת. באמת. בקיצור, ליעל לא היה נעים שאת באה אלינו הרבה, אז היא החליטה להשמיץ אותך כדי שלא תבואי יותר. והטבעת… נפלה מהכיס שלה כשהפילה את המעיל.

— ואתה תסלח לה? ואם היא תאשים את אמא שלך בגניבה? ממנה אפשר לצפות להכל. דגה קרה!

— תפסיקי! היא פשוט מקנאה בי. – איתי הביט בנועה בחומרה והוריד את ידיו מכתפיה.

— איתי! אתה לא רואה כלום?

— מה אני לא רואה? – איתי הביט בה בצער. היה ברור שנמאס לו מהשיחה הזאת.

— אני אוהבת אותך! – פרצה נועה ומיד נבהלה מהאומץ שלה. – אוהבת אותך מכיתה ה’. איתי, בבקשה אל תתחתן איתה. – דמעות רעדו בעיניה, פניו של איתי טשטשו.

— נועה, את בוכה? לא תהיה שום חתונה. נפרדנו.

— באמת? – נועה מצמצה, דמעות זלגו על לחייה.

— טיפשה שכמותך. – איתי חיבק אותה. – אמא משתחררת מבית חולים בעוד שבוע. תכנסי אליה, תעזרי אם צריך.

— ברור! לא היית צריך לבקש.

איתי הלך עצוב ומהורהר, ונועה כמעט קפצה משמחה. לא תהיה חתונה!

נועה רצה אל דודה שרה כל יום, קנתה בסופר, ניגבה רצפה, אפילו עזרה לבשל. היא לא ראתה את איתי, הוא בא מאוחר. כל הערבים היא בילתה בקומה החמישית. אמא רק נענעה ראש.

יום אחד נועה פגשה את איתי במדרגות. ממנו בבירור הדיף ריח אלכוהול.

— איתי, שתית? – נועה הביטה בו באימה, נזכרת באבא, בפחד בעיני אמא…

— נו, אז מה? – הוא התנדנד לעברה. נועה נסוגה אחורה, לא מרפה ממבטה המפוחד. – נועה, למה את מסתכלת ככה? אל תפחדי, אני לא אהיה כמו אבא שלך… – פתאום אמר בקול צלול.

ובשבת בא לנועה עם זר פרחים והזמין אותה לסרט. כמה היא הייתה מאושרת!

עכשיו איתי לא התעכב בערבים, מיהר הביתה, שם חיכתה לו נועה עם אמא שלו. הוא כבר לא שתה. הם הלכו הרבה לסרטים, סתם הסתובבו וישבו בחדרו והתנשקו…

בסוף, האהבה של נועה המסה את לבו של איתי.

— אושר לכם, ילדים. אל תפגע בה, איתי, – ביקשה אמא כשהציע לנועה נישואין.

— מבטיח, לעולם לא אפגע… נועה נצמדה אליו כמו עץ צעיר לאלון גבוה.