בעלי הציע בעצמו להסיע אותי לעבודה, אבל אחרי שעה עצר אותי נהג מבוגר ליד מאפיית הבוקר ולחש: “מחר אל תעלי ליאיר ברכב, אם את רוצה להציל את הבת שלך.” חשבתי שאבנר יצא מדעתו. אבל בערב יאיר באמת אמר שבבוקר יסיע אותי לכיוון מרכז העיר.
“אתה בדרך כלל יוצא מוקדם יותר,” הערתי.
“הכול השתנה. נסע ביחד,” הוא ענה והמשיך לקלף תפוח בספירלה ארוכה.
הטלפון היה מונח לידו, מסך כלפי מטה. על פרק ידו נצצה רצועה חדשה ויקרה, למרות שלפני שבועיים הוא נשבע שבקושי נשאר כסף לחוגים של נועה. הבת שלנו חלמה להתקבל למכללת עיצוב, ואני חסכתי כל חודש כסף לחשבון שלה. יאיר נשבע שגם הוא עוזר.
בלילה הוא נעל את עצמו בחדר האמבטיה. מים לא זרמו, אבל הטלפון רטט כמה פעמים. שמעתי אותו לוחש:
“לא, מחר אביא. היא לא תדע כלום.”
בבוקר יאיר סירב פתאום לקחת אותי איתו. אמר שלנועה מסתובב הראש, נישק אותי בשפתיים יבשות ויצא. חיכיתי עד שהמכונית שלו תיעלם מאחורי הבניין, לקחתי תיק ונסעתי לתחנה המרכזית.
האוטובוס למודיעין היה כמעט ריק. לא הבנתי למה אני נוסעת לשם, עד שבתחנה ליד קופת החולים עלתה אישה צעירה עם ילד בכיפה כחולה. על התרמיל שלו היה רקום טיל. הילד הרים את הראש – ונחנקתי.
אלה היו העיניים של יאיר. עפעפיים כבדים, הילה בהירה סביב הקשתית, אותו מבט שראיתי אצל נועה בתמונות ישנות.
על אצבעה של האישה נצצה טבעת עם אבן ירוקה. לפני שנה יאיר הביא הביתה טבעת כזו, ואז אמר שהחזיר אותה לחנות.
בתחנה הסופית הלכתי אחריהן. אחרי כמה דקות האישה פנתה לבית אפור. בשער עמדה המכונית של יאיר, למרות שבמפעל חשבו שהוא בשליחות.
הוא יצא לקראת הילד, הרים אותו על הידיים וצחק. אחר כך נישק את האישה, סידר לצעיף של הבן ופתח את השער.
חזרתי הביתה לפניו. אחרי שעתיים יאיר נכנס עם שקית תפוזים.
“נועה מרגישה יותר טוב?” הוא שאל.
הבטתי ישר בעיניו.
“איך קוראים לבן שלך?”
השקית נשמטה מידו. התפוזים התגלגלו מתחת לרדיאטור. יאיר החוויר, אבל ענה:
“תומר.”
באותו רגע הסתובב המפתח במנעול. רות, אמו, נכנסה בלי דפיקה, ראתה אותנו ואמרה בשלווה: “סוף סוף.” אחר כך הוציאה מהתיק מעטפה אפורה סגורה והושיטה אותה ליאיר. אצבעותיו נשלחו אל קצה הנייר…
אצבעותיו נשלחו אל קצה הנייר, אבל חטפתי את המעטפה לפניו.
“מה יש שם?”
רות אפילו לא מצמצה.
“אל תתערבי בעניינים שלא שלך. ליאיר יש בן, ואת חייבת להבין מה זה אומר.”
“ליאיר יש בת,” עניתי. “והיא גם הילד שלו.”
“הבת תגדל ותעזוב. הבן ימשיך את השם.”
יאיר שתק. השתיקה הזו שברה אותי יותר מכל וידוי. הוא לא הגן עליי. לא עצר את אמו. רק הביט במעטפה, כאילו פחד שמבפנים נמצא דבר נורא יותר מהכאב שלי.
רות החליקה את הכפפה ואמרה שזוהר לבדה, שתומר צריך אבא, ושאני לא צריכה לעשות שערורייה. יאיר ימשיך לגור איתי, אבל יעזור למשפחה השנייה. “ככה עושים מבוגרים,” היא אמרה.
ארזתי תיק, אבל לא יצאתי. בחדר ישנה נועה, לוחצת ספר לימוד לחזה. לידה הייתה גלויה מיאיר: “לאמנית העתידית שלי.” נזכרתי איך הבת שלי ויתרה על נסיעה לתחרות, כי אבא אמר: “עכשיו יש קשיים זמניים.” אז האמנתי לו.
בבוקר אבנר חיכה לי ליד הספרייה. במקום ברכה הוא הניח על הספסל תיקייה עבה.
“הייתי צריך להגיד לך קודם,” הודה. “יאיר ביקש ממני להדפיס דפי נסיעות. בדוחות היו כתובות אחת, אבל הוא נסע למקומות אחרים לגמרי.”
בפנים היו העתקים של מסלולים, קבלות מתחנות דלק ותמונות של תעודות כניסה אלקטרוניות. בתמונה אחת עצרה המכונית של יאיר כל שבוע ליד הבית של זוהר. אבל גרועות מכך היו דפי חשבון הבנק.
מחשבון החיסכון של נועה נעלמו כספים. חמישים אלף שקל לעבודות בנייה, שמונים לחנות רהיטים, שלושים ושניים אלף למרפאה פרטית ועוד מאה ועשרים לחשבון של זוהר.
“כמה נשאר?” שאלתי.
אבנר הסיט מבטו.
“עשרים ושלושה אלף.”
סגרתי את התיקייה. טיפת גשם נפלה על הכיסוי והתפשטה על שם המשפחה של יאיר.
בבית הנחתי את המסמכים על השולחן. יאיר קודם הכחיש הכול, אחר כך בכה, אחר כך כתב התחייבות: הבטיח להחזיר את הכסף, למכור את המכונית ולוותר על תביעות לגבי המגרש שלי. שבועיים הוא היה כמעט מושלם. העביר לנועה מאה אלף, הסיע אותה למכללה, קנה חומרים חדשים.
כמעט האמנתי שפחד יכול להפוך אדם ישר.
אבל ערב אחד יאיר הניח לפניי מסמך.
“תחתמי. זה רק על המוסך.”
קראתי את השורה הראשונה וחשתי קור: לא היה מדובר במוסך, אלא בקרקע שירשתי מדודה.
“רצית למשכן את המגרש שלי?”
“באופן זמני. אני צריך לסגור גירעון בעבודה.”
“איזה גירעון?”
פניו התקשו.
“אם תתחילי לעשות רעש, נועה תיפגע ראשונה. אני מכיר אנשים שיכולים לעשות שלא יתנו לה להתקבל.”
מהחדר הסמוך נשמע שיעול קל של הבת. יאיר הרים טלפון והתקשר למישהו:
“היא סירבה. אז אנחנו פועלים היום. עד הביקורת נשאר מעט מאוד זמן…”
חיכיתי עד שהוא נרדם, עשיתי העתקים של כל המסמכים וכתבתי מכתב למנהל המפעל. בבוקר לקחתי את התיקייה ונסעתי לשם. ליד משרד המנהל יאיר חסם לי את הדרך, ומאחוריו כבר עמדו המנהל ורואה החשבון.
הוא חייך, כאילו עדיין יכול לשלוט בשיחה.
“נועה, תורידי את התיקייה. אחרת תתחרטי…”
הנחתי את כף ידי על הסגירה ופתחתי אותה…
בתיקייה שכבו לא רק דפי חשבון הבנק. הקלטתי מראש בטלפון את שיחת הלילה של יאיר על הגירעון וצירפתי אותה למכתב למנהל. לידם שכבו ההתחייבות שלו, העתקי הבקשה על המגרש שלי ותמונות המסלולים.
“אחרת אני אתחרט?” חזרתי. “או שאתה מפחד שיתחרטו אלה שאת כספם לקחת?”
יאיר זינק לעבר התיקייה, אבל המנהל עצר אותו בתנועת יד.
“אל תיגע במסמכים,” אמר. “רואה החשבון כבר הזמינה מבקרים.”
פניו של יאיר האפירו. פתאום הוא הפסיק להיות מנהל הרכש הבטוח בעצמו. לפניי עמד אדם ששנתיים שיקר לאשתו, הסתיר בן, העביר כסף מחשבון בתו וניסה למשכן את האדמה שלי כדי לסגור חור תפקידי.
“את הורסת משפחה,” הוא לחש.
“אתה הרסת אותה בעצמך. אני פשוט הפסקתי לכסות על ההריסות.”
באותו יום הוא הושעה מעבודתו. הביקורת גילתה שביצע הזמנות פיקטיביות, זייף מסלולים והעביר כסף דרך קבלנים מוכרים. המעטפה האפורה שרות הביאה הייתה העתק של הבקשה למשכון המגרש שלי. היא רצתה שאחתום עליה בבית, בזמן שיאיר מעמיד פני חוזר בתשובה.
עורך דין אישר: בלי הסכמתי הנוטריונית איש לא יכול היה למשכן את הקרקע. ואת הכסף של נועה הצלחנו להחזיר אחרי פנייה לבנק וחקירה רשמית. יאיר מכר את המכונית, את חלקו בדירה ושילם את רוב הגניבה. היתרה נתפסה בצו בית משפט.
גם זוהר לא נשארה איתו. היא גילתה שיאיר הבטיח לה לרשום עליה בית, ואילו לי אמר שהוא פשוט עוזר לאישה בודדה. לקחה את תומר, עברה לאחותה ואסרה על יאיר לבוא בלי תיאום מראש.
נועה לא דיברה עם אביה הרבה זמן. יום אחד היא שאלה אותי:
“אמא, למה לא אמרת קודם?”
חיבקתי אותה ועניתי:
“כי קיוויתי שהוא יתקן את עצמו.”
“ועכשיו?”
“עכשיו אני יודעת: תקווה לא צריכה לעלות לך בעתיד.”
באביב פתחנו בבית סדנה קטנה. תפרתי כיסויים וכריות, ונועה עיצבה דוגמאות. על החלון נתלו וילונות פשתן, על השולחן עמדה מנורה עם אהיל ירוק – כמעט כמו שציירה הבת בסקיצה הראשונה שלה.
אבנר בא יום אחד עם צנצנת ריבה ועמד הרבה זמן ליד הדלת.
“סלחי לי, נועה. הייתי צריך להזהיר אותך קודם.”
“הזהרתם אותי בזמן שיכולתי לשמוע,” אמרתי. “זה מספיק.”
הוא הלך, צולע על השביל הרטוב. סגרתי את הדלת, חזרתי לשולחן וראיתי את נועה חותכת בד לאורך קו מצויר.
פעם פחדתי לחתוך משהו: שמלה, תמונה משפחתית, הרגל ישן לסבול. עכשיו המספריים עברו בקלות דרך הבד.
מחוץ לחלון כבה האור, אבל בחדר נעשה יותר ויותר מרווח – כאילו יחד עם החתך האחרון יצא ממנו לנצח אדם שתפס יותר מדי מקום.
