אמא, תני לי כסף, בבקשה. להילה יש יום הולדת, בת תשע עשרה. היא החליטה לחגוג איתי. רק שנינו נוסעים לעיר, יושבים בבית קפה. אקנה לה מתנה, אזמין ארוחת ערב, נטייל ונחזור למושב – אמר מתן לאמו.
ליאת חייכה:
– בסדר, בני, אז הפעם הילה לא מזמינה חברות, אולי ככה אפילו יותר טוב, רק שניכם תחגגו.
הבן לא מסתיר מאמו כלום, הרבה מספר עם מי דיבר, איפה היה. עכשיו קיץ, חופש, והוא לומד במכללה להנדסת בניין, עוד שנה מסיים. הילה במקור מהמושב שלהם, צעירה ממתן בשנה. ליאת די מחבבת אותה, הילדה לא מעשנת, נכון שאחרי התיכון לא לומדת בשום מקום, עובדת כמוכרת בחנות המקומית.
ליאת שלפה מהארנק כמה שטרות והושיטה לבנה.
– קח. רק תראה, אל תהיה יותר מדי פזרן. ותחזרו מוקדם, אין מה להסתובב במושב בחושך.
מתן נשק לאמו בלחי, תקע את הכסף בכיס הג’ינס ונעל סניקרס. באוטובוס המושב היה מחניק, אבל הוא נסע עם חלון פתוח, הרוח ליטפה את שערו הבהיר. הילה ישבה לידו בשמלה קלה מנוקדת, עם תרמיל קטן על הגב.
– יום הולדת שמח, את ממש זוהרת – אמר כשניגשה לתחנה.
– תודה – חייכה הילה ותיקנה את רצועת התרמיל. – אתה יודע, בפעם הראשונה בחיים החלטתי שאני רוצה לחגוג לא עם המון, אלא… פשוט איתך. לא רועש, לא שיכור. רק כדי לזכור.
כשירדו מהאוטובוס, הוא לקח את ידה, והם הלכו לאורך הרחוב הראשי ליד חלונות הראווה, ליד המזרקה שהתיזים שלה נחתו על האספלט הלוהט. מתן קנה לה זר ורדים אדומים, היא אמרה שהיא אוהבת ורדים והודתה לו.
בבית הקפה היה נעים, התנגנה מוזיקה שקטה, ריח וניל וקפה מילא את האוויר. הם הזמינו, ולקינוח הביאו להם עוגה קטנה עם נר אחד. כשהמלצר הדליק את הלהבה, הילה עצמה עיניים, ביקשה משאלה וכיבתה את הנר.
– לא תספרי? – שאל מתן.
– אסור – היא קרצה בערמומיות. – אבל אם יתגשם, אגיד לך.
בערב הם שוטטו לאורך הטיילת העירונית, אכלו גלידה, צחקו והצטלמו מול השקיעה. בסביבות אחת עשרה עלו לאוטובוס האחרון למושב.
בבית דלק האור. ליאת, כמו שהבטיחה, השאירה על השולחן תחת מגבת בורקס חמים וחלוטה תה טרי. כששמעה צעדים, יצאה למסדרון, מתן הגיע עם הילה.
– נו, חתולת יום הולדת, התגשמה המשאלה? – שאלה וחיבקה את הילה.
– עדיין לא – חייכה הילה. – אבל נראה שהיום היה היום הכי טוב שאזכור הרבה זמן.
מתן עמד לצדה פרוע שיער, מאושר, מביט באמו ובנערה שאהב, והרגש שבאותו רגע יש לו הכול. לא הרבה, לא מעט. בדיוק כמה שצריך לאושר.
הערב אחרי יום ההולדת של הילה נמשך הרבה אחרי חצות. ליאת הלכה לחדר השינה, בסלון התנגנה מוזיקה שקטה, ומתן והילה ישבו על הרצפה, כשעל שולחן הסלון פזורים שאריות הבורקס והממתקים. השיחה נסבה על זה ועל זה: על המכללה, על העבודה בחנות, על כך שבסתיו אולי ישלחו את מתן להתמחות במרכז הארץ.
– הבורקס התקרר – אמרה ליאת, עומדת בפתח. – לחמם?
– לא צריך, אמא, כבר אכלנו מספיק – ענה מתן והרים ראש. – לכי לישון, מחר את עובדת. אני אלווה את הילה.
ליאת הנהנה, אבל לא מיהרה ללכת. היא התיישבה על קצה הכיסא והביטה בהילה, ואז פתאום אמרה:
– את יודעת, כשהיה מתן בערך בן עשר, הוא הביא הביתה חמישה ילדים. בחוץ ירד גשם שוטף, כולם רטובים, מלוכלכים, עם מקלות כמו שודדים. חזרתי מהעבודה, ופה… רעש, המולה, בית מלא ילדים.
הילה הביטה בה בשאלה.
– מזגתי לכולם קקאו עם חלב, הוצאתי את הריבה של סבתא. ואני ישבתי בפינה עם ספר והקשבתי. הם התווכחו בצחוק מי יהיה מלך הפיראטים, ומתן, היית רואה – חייכה האם – הוא הושיב את כולם במקומות, אמר לכל אחד איפה הכוס שלו, ואף אחד לא נפגע. הבנתי אז: אם הבן שלי לומד מילדות להיות חבר, אז הוא ידע גם לאהוב.
מתן גירד במבוכה בעורפו, והילה הניחה את ידו על ברכיה ואמרה בשקט:
– אמא שלי תמיד אמרה שבבית צריך להיות שקט. אף פעם לא הזמנתי חברות. אפילו מבית ספר פחדתי להזמין בנות. לכן… כשמתן אמר שאצלכם אפשר הכול, בהתחלה לא האמנתי.
ליאת קמה, ניגשה להילה ונגעה בכתפה:
– ככה זה. תרצי, מחר בואי לשתות תה. אני בבוקר שוב אאפה בורקס עם כרוב.
הילה לא התאפקה, חיבקה אותה, הטמינה את פניה בכתפה ולחשה:
– תודה.
מתן הביט בהן ושתק, אבל בחזהו היה חם ורגוע, כמו באותו ערב גשום של ילדותו, כשאמו חילקה קקאו לפיראטים. כשיצא ללוות את הילה, ליאת כבר ישנה.
כשחזר, מתן הלך לחדרו אבל לא הצליח להירדם. הוא הביט בירח מחוץ לחלון וחשב על כמה מוזר החיים: אתה גדל, והכול חוזר למה שלימדו אותך בילדות. ואם אמא פעם הכניסה הביתה ילדים זרים כדי שלא יפחד מאנשים, עכשיו הוא הכניס ללבו את הילה, כדי שלא יפחד מאהבה.
הוא ידע שיפגוש שוב את הילה מחר, וגם מחרתיים, וכך כל יום כל עוד יש חופש. וההמשך יראה. העיקר שיש להם אחד את השני, שאמא קרובה, ושאף אחד לא מפחד.
כעבור יומיים ליאת בעצמה הזמינה את הילה לארוחת צהריים. ערכה שולחן, שמה כיסוני דובדבן, וכשהילדה חצתה את הסף בביישנות, אמרה:
– כנסי, בתי. שבי. אצלנו פשוט: מה שיש, על השולחן. אני יודעת שאמא שלך לא הרשית להביא אורחים, אבל עכשיו את לא אורחת, אלא משלנו. ותזכרי: הבית שלנו – תמיד גם שלך.
עבר בערך שבוע מאותו יום הולדת זכור. הקיץ היה חם ומאובק, והמושב חי את חייו השגרתיים: גינות, השקיה, ישיבות ערב על הספסלים. ליאת חזרה מהמכולת עם מצרכים, כש בצומת נתקלה בענת, אחותה הגדולה של הילה. ענת דחפה לפניו עגלה, שבה נחר בשלווה בנה בן החצי שנה.
– שלום, דודה ליאת – קראה לה ענת. – מזמן לא התראנו. מה שלומך?
– ברוך השם, חיים לאט לאט – ענתה ליאת ותיקנה את השקית. – ואצלך? רואה, הקטן כבר גדל.
– גדל – חייכה ענת. – אוי ואבוי, טרחן, אבל אושר, כמובן. אני, אגב, שמעתי מהילה איך הם חגגו יום הולדת עם מתן. היא סיפרה בהתלהבות!
ליאת התפשטה בחיוך:
– נו, איך לא? חברה של הבן שלי, איך לא לשחרר. הוא בחור רציני אצלי, בלי שטויות. בחר מתנה, הזמין ארוחת ערב, בקיצור, עשה הכל כדי שתזכור.
– כן, מתן אצלכם גאון – הסכימה ענת. – בחור חתיך, מנומס. לא כמו חלק מהבחורים פה, רק בטלפונים יושבים, מילה טובה אי אפשר להוציא מהם.
הן עוד דיברו קצת על מזג האוויר, על מחירים, על כך שבקרוב עונת הקציר. ענת כבר עמדה לדחוף את העגלה הלאה, כשלפתע עצרה, היססה, ואז, כאילו במקרה, אמרה:
– בכלל, מתן שלכם בחור מעולה. ככה אמרתי גם להילה. אבל היא ענתה לי אז, אתם יודעים… זה בינינו, כמובן. אמרה שאין לו ממש טעם מבחינתה, אבל הוא הולך, כל עוד אין מישהו אחר. נו, עדיף איתו מאשר לשבת לבד. סליחה, ליאת, אולי אני אומרת יותר מדי, אבל את אצלנו, תביני.
ענת משכה בכתפיה, חייכה חיוך מתנצל ודחפה את העגלה הלאה, והותירה את ליאת עומדת באמצע הרחוב עם פה פעור. המצרכים בשקית פתאום נראו כבדים, והשמש חזקה מדי.
– וואלה – חלפה בראשה של האישה. – אז היא שומרת אותו כגיבוי… ומתן בכל הלב, מתנות לה קונה, יום הולדת לה חגג, והיא… כמו חפץ ששמים על מדף עד שיימצא משהו טוב יותר.
ליאת הגיעה הביתה עצובה. היא שתקה, הדליקה קומקום, שפכה קמח לצנצנת, אבל הכול נפל מידיה. רצתה מיד לספר לבנה, אבל התאפקה. מתן מבוגר, הוא חייב להבין בעצמו. אבל לב של אמא כאב.
עברו יומיים. מתן הלך זועף, ענה במילים קצרות, ואפילו הבורקס האהוב של אמא לא הרים לו את מצב הרוח. ליאת לא יכלה יותר, ובערב, כשהוא ישב על המדרגה והביט לשמיים, שאלה בזהירות:
– בני, הכל בסדר איתך ועם הילה?
מתן שתק הרבה, ואז מלמל בין שיניו:
– הכל, אמא. הכל נגמר. אתמול נפגשתי עם החבר’ה, הם אמרו ששמעו… נו, בקיצור, הילה מסתובבת ומספרת לכולם שאני לא ממש נחוץ לה, שהיא איתי סתם, עד שתמצא מישהו “יותר טוב”. והיא בעיניים שלי אמרה שהיא אוהבת, שאני היחיד שלה…
קולו רעד. ליאת התיישבה לידו, הניחה יד על כתפו:
– אז לא היית צריך, בני, להתאהב בילדה כזאת. כנראה שהיא לא הבינה מה זה באמת. אל תיעלב, אבל אמא תמיד רואה מי בא בטוב ומי רק בוחן.
– התקשרתי אליה אתמול – המשיך מתן. – אמרתי שאני יודע הכול. היא בהתחלה אמרה שזה לא נכון, שחברים ערבבו. ואז, אמא, היא התפרצה ואמרה: “נו, אז מה אם חשבתי ככה? מה אתה רצית? אני צעירה, אני צריכה לבחור. אתה לא הכי יפה ולא הכי עשיר, אבל אני עדיין איתך…”
ליאת נאנקה וצירפה אותו אליה:
– אלוהים… סלח לה, בני, אל תשמור שנאה, החיים עצמם ישימו הכל במקום.
– כן, אמא, אני לא רוצה להיות אופציה שנייה. שתלך לחפש את ה”יותר טוב” שלה.
מתן לא דיבר יותר על הילה. ולמחרת, כשהיא רצה לחצר שלהם וקראה לו:
– מתן, סלח לי, לא התכוונתי – הוא הקשיב לה ונכנס הביתה.
ליאת הציצה מבעד לחלון, הנידה בראשה ואמרה בשקט:
– מאוחר מדי, ילדה. אמרת את מה שחשבת. עכשיו תחיי עם זה.
הילה עמדה, עמדה, ואז הלכה. ומעולם לא חזרה. והקיץ נמשך כהרגלו. בסוף יולי מתן נסע לעיר, בחברת בניין הוא היה צריך לעשות התמחות באתר. הוא נסע בשמחה: היה צריך להתנתק, להחליף אווירה. ושם, באתר, פגש את שירה.
שירה עבדה באותו משרד כמוקדנית. נמוכה, עם תלתלים בהירים יפים על ראשה, דיברה בשקט אבל בביטחון. צחקה כמו פעמון, ומעולם לא שאלה כמה כסף יש לו או איפה היה אתמול. היא התעניינה בו: איך עבר היום, עייף?, מה חלם. מתן הביט בה ולא האמין למזלו.
אחרי חצי שנה הוא הציע לה נישואים. שירה אפילו לא היססה: אמרה “כן” בשמחה כל כך אמיתית, שליבו של מתן החסיר פעימה.
– אף פעם לא התחרטתי שהסכמתי – לחשה לו אחר כך, כבר ברבנות, כשהוא השכיב עליה טבעת.
ליאת בחתונה כמעט בכתה מאושר. לצדה ישבו חברותיה הוותיקות, שכנים, וכולם פה אחד אמרו:
– זוג נהדר! והכלה כל כך עדינה, לא רעשנית, מיד רואים שיש לה לב טוב.
ואחרי שנתיים נולד שטי, תינוק חסון כחול עיניים, שהפך מיד לאהוב הסבתא. מתן ושירה הגיעו למושב כל סוף שבוע. שטי רץ בחצר, קטף פרחים לסבתא, ובערב ישב על ברכיה והקשיב לסיפורים.
יום אחד, כבר בסתיו עמוק, ליאת ישבה במטבח, ומתן עזר לה לקלף תפוחי אדמה. בחוץ טפטף גשם, ליד השולחן ישבה שירה עם שטי על הידיים.
– אמא – פתאום אמר מתן – את זוכרת את הסיפור עם הילה?
– זוכרת, בני – נאנחה.
– ואני שמח שכך קרה. אם היא לא הייתה בוגדת בי, לא הייתי פוגש את שירה. וגם שטי לא היה לנו – הוא הביט באשתו ובנו, ועיניו האירו.
ליאת חייכה, ניגבה ידיה במגבת וליטפה את ראש הנכד:
– אז כל מה שנעשה, לטובה. אתה בעצמך אמרת: לא רוצה להיות גיבוי. ועכשיו אתה אצל שירה והבן שלך – מספר אחת. וזה, בני, הכי חשוב.
שירה לא שאלה כלום, היא ידעה את הסיפור ולא קינאה בעבר. היא פשוט לקחה את יד בעלה ולחשה בשקט:
– אושר אוהב שקט, מתן. ואנחנו לא נשפוך אותו.
ליאת הביטה על משפחתה כפי שהיא: בלי סודות מיותרים, בלי תוכניות גיבוי, רק אהבה שחיה לא במילים אלא במעשים. והיא ידעה – עכשיו הכל יהיה בסדר. תמיד.
