אמא, תני לי כסף, בבקשה. לדניאל יום הולדת, תשע עשרה. היא החליטה לחגוג אותו איתי. לבד ניסע לעיר, נשב בבית קפה. אקנה לה מתנה, אזמין ארוחת ערב, נטייל ונחזור למושב, — אמר מתיתיהו לאמו.
ליה בת-אל חייכה:
— בסדר, בני, אז הפעם דניאל לא מזמינה חברות, טוב, אולי ככה יותר טוב, לבד תחגגו.
הבן לא מסתיר מאמו דבר, מרבה לספר עם מי דיבר, איפה היה. עכשיו קיץ, חופשות, והוא לומד במכללה לבנייה, עוד שנה מסיים אותה. דניאל במקור מהמושב שלהם, צעירה ממתיתיהו בשנה. לליה בת-אל היא נראית בסדר, הילדה לא מעשנת, נכון שאחרי התיכון לא לומדת בשום מקום, עובדת כמוכרת בחנות המקומית.
ליה בת-אל שלפה מהארנק כמה שטרות והושיטה לבנה.
— קח. רק תראה, אל תבזבז יותר מדי. ותחזרו מוקדם, בחושך במושב לא צריך להסתובב.
מתיתיהו נישק את אמו בלחי, תחב את הכסף לכיס הג’ינס ונעל סניקרס. באוטובוס המושב היה מחניק, אבל הוא נסע עם חלון פתוח, הרוח פיזזה את שערו הבהיר. דניאל ישבה לידו בשמלה קלה עם נקודות, עם תרמיל קטן על הגב.
— יום הולדת שמח, את ממש זוהרת, — אמר כשהיא הגיעה לתחנה.
— תודה, — דניאל חייכה ותיקנה את רצועת התרמיל. — אתה יודע, בפעם הראשונה בחיים החלטתי שאני רוצה לחגוג לא עם קהל, אלא… טוב, רק איתך. לא רועש, לא שיכור. רק כדי לזכור.
בירידה מהאוטובוס, הוא לקח את ידה, והם הלכו ברחוב הראשי ליד חלונות הראווה, ליד המזרקה שבה נתזים נחו על האספלט הלוהט. מתיתיהו קנה לה זר ורדים אדומים, היא אמרה שהיא אוהבת ורדים והודתה לו.
בבית הקפה היה נעים, התנגנה מוזיקה שקטה, היה ריח של וניל וקפה. הם הזמינו, ובקינוח הביאו להם עוגה קטנה עם נר אחד. כשהמלצר הדליק את האור, דניאל עצמה עיניים, ביקשה משאלה וכיבתה את הנר.
— לא תספרי? — שאל מתיתיהו.
— אסור, — היא קרצה בערמומיות. — אבל אם יתגשם, אני אגיד לך.
בערב הם שוטטו על הטיילת העירונית, אכלו גלידה, צחקו והצטלמו על רקע השקיעה. ובשעה אחת עשרה בערך עלו לאוטובוס האחרון למושב.
בבית דלק האור. ליה בת-אל, כפי שהבטיחה, השאירה על השולחן מתחת למגבת בורקס חמים והכינה תה טרי. כששמעה צעדים, יצאה למסדרון, מתיתיהו הגיע עם דניאל.
— נו, ילדת יום הולדת, התגשמה המשאלה? — שאלה, חובקת את דניאל.
— עוד לא, — חייכה זו. — אבל נראה שהיום היה הכי טוב שאזכור הרבה זמן.
מתיתיהו עמד לידם פרוע, מאושר, מביט באמו ובתלמידה שאהב, הרגיש שברגע הזה היה לו הכול. לא הרבה, לא מעט. אלא בדיוק כמה שצריך לאושר.
הערב אחרי יום ההולדת של דניאל נמשך הרבה אחרי חצות. ליה בת-אל הלכה לחדר השינה, בסלון התנגנה מוזיקה שקטה, ומתיתיהו ודניאל ישבו על הרצפה, פרשו על שולחן הסלון את שאריות הבורקס והממתקים. השיחה נסבה על זה ועל זה: על המכללה, על העבודה בחנות, על כך שבסתיו, אולי, ישלחו את מתיתיהו להתמחות במרכז העיר הגדולה.
— הבורקס התקרר, — אמרה ליה בת-אל, עוצרת בפתח. — לחמם?
— לא צריך, אמא, כבר שבענו, — ענה מתיתיהו, מרים ראש. — תלכי לישון, מחר את עובדת. אני אלווה את דניאל.
ליה בת-אל הנהנה, אבל לא מיהרה ללכת. היא התיישבה על קצה הכורסה, ובהתה בדניאל, ואמרה פתאום:
— את יודעת, כשהיה מתיתיהו בערך בן עשר, הוא הביא הביתה חמישה ילדים. בחוץ ירד גשם שוטף, כולם רטובים, מלוכלכים, עם מקלות, כמו שודדים. אני חזרתי מהעבודה, הנה… רעש, המולה, בית מלא ילדים.
דניאל הביטה בה בשאלה.
— מזגתי לכולם קקאו עם חלב, הוצאתי ריבה של סבתא. ואני ישבתי בפינה עם ספר והקשבתי. הם התווכחו כל כך מצחיק מי יהיה מלך הפיראטים, ומתיתיהו, היית רואה, — האם חייכה, — הוא הושיב את כולם במקומות, אמר לכל אחד איפה הכוס שלו, ולא פגע באף אחד. הבנתי אז: אם בן לומד מילדות להיות חבר, אז גם לאהוב הוא ידע.
מתיתיהו גירד במבוכה את עורפו, ודניאל הניחה את ידו על ברכיה ואמרה בשקט:
— אמא שלי תמיד אמרה שבבית צריך להיות שקט. לא הזמנתי חברות אף פעם. אפילו מבית הספר פחדתי להזמין בנות. לכן… כשמתיתיהו אמר שאצלכם אפשר הכול, קודם לא האמנתי.
ליה בת-אל קמה, ניגשה לדניאל ונגעה בכתפה:
— זה נכון. רוצה, מחר תבואי, נשתה תה. בבוקר שוב אאפה מאפים עם כרוב.
דניאל לא התאפקה, חיבקה אותה, הטמינה את אפה בכתפה ולחשה:
— תודה.
מתיתיהו הביט בהן ושתק, אבל בחזהו היה חם ורגוע, כמו באותו ערב גשום של ילדותו, כשאמו חילקה קקאו לפיראטים. כשליווה את דניאל, ליה בת-אל כבר ישנה.
בשובו, מתיתיהו הלך לחדרו, אבל לא הצליח להירדם הרבה זמן. הוא הביט בירח מחוץ לחלון וחשב על כמה מוזר החיים: אתה גדל, והכול חוזר למה שלימדו בילדות. ואם אמא הכניסה פעם ילדים זרים הביתה כדי שלא יפחד מאנשים, עכשיו הוא הכניס אל ליבו את דניאל, כדי לא לפחד מאהבה.
הוא ידע שהיום יפגוש שוב את דניאל, מחר גם, וכך כל יום, כל עוד יש חופשות. ואחר כך נראה. העיקר שיש להם אחד את השנייה, ושאמא קרובה, ושאף אחד לא מפחד מאף אחד.
כעבור יומיים ליה בת-אל בעצמה הזמינה את דניאל לארוחת צהריים. ערכה שולחן, הניחה קרפלך עם דובדבנים, וכשהילדה חצתה את הסף בביישנות, אמרה:
— כנסי, בתי. שבי. אצלנו פשוט: מה שיש, זה על השולחן. אני יודעת שאמא שלך לא הרשיתה להכניס אורחים, אבל עכשיו את לא אורחת, אלא משלנו. ותזכרי: הבית שלנו תמיד שלך.
עבר כשבוע מאותו יום הולדת זכור. הקיץ היה חם, מאובק, והמושב חי חייו השקטים: גינות, השקיה, ישיבות ערב על ספסלים. ליה בת-אל חזרה מהמכולת עם מצרכים, כשבצומת נתקלה בענה, אחותה הגדולה של דניאל. ענה דחפה לפניה עגלה, שבה נחר בשקט בנה התינוק בן חצי השנה.
— שלום, דודה ליה, — קראה לה ענה. — מזמן לא התראנו. מה שלומך?
— ברוך השם, חיים לאט לאט, — ענתה, מתקנת את השקית. — ואצלך? רואה, התינוק כבר גדל.
— גדל, — חייכה ענה. — אוי ואבוי, טרחן, אבל אושר, כמובן. אני, אגב, שמעתי מדניאל איך הם חגגו עם מתיתיהו את יום ההולדת. היא סיפרה בהתלהבות!
ליה בת-אל חייכה ברוחב לב:
— נו, איך לא? בת הזוג של הבן, איך לא לתת? הוא בחור רציני אצלי, בלי שטויות. בחר מתנה, הזמין ארוחת ערב, בקיצור, עשה הכול כדי שתזכור.
— כן, מתיתיהו אצלכם מצוין, — הסכימה ענה. — בחור נאה, מנומס. לא כמו כמה מהמושב, רק בטלפונים יושבים, ומילה טובה אי אפשר להוציא.
הן עוד פטפטו קצת על מזג האוויר, על מחירים, על כך שבקרוב עונת החציר. ענה כבר התכוונה לדחוף את העגלה הלאה, אבל פתאום עצרה, התמהמהה, ואז, כאילו במקרה, פלטה:
— בכלל, מתיתיהו אצלכם בחור מעולה. כך אמרתי גם לדניאל. אבל היא, אתם יודעים, ענתה לי… טוב, זה בינינו, כמובן. אמרה שכביכול הוא לא בדיוק בסגנון שלה, אבל מספיק טוב, כל עוד אין מישהו אחר. מוטב איתו מאשר לשבת לבד. סליחה, דודה ליה, אולי אני אומרת יותר מדי, אבל אתן שלנו, תבינו.
ענה משכה בכתפיה, חייכה במבוכה, ודחפה את העגלה הלאה, והותירה את ליה בת-אל עומדת באמצע הרחוב בפה פעור. המצרכים בשקית פתאום נראו כבדים, השמש בהירה מדי.
— זו הולך להיות, — חלף בראשה של האישה. — אז היא שומרת אותו כגיבוי… ומתיתיהו בכל נפשו, נותן לה מתנות, חוגג לה יום הולדת, והיא… כמו חפץ שמניחים על המדף עד שיימצא משהו טוב יותר.
ליה בת-אל חזרה הביתה נסערת. היא שתקה, הדליקה קומקום, שפכה קמח לצנצנת, אבל הכול נפל מידיה. רצתה מיד לספר לבנה, אבל התאפקה. מתיתיהו היה מבוגר, הוא צריך להבין בעצמו. אבל לב אם כאב.
עברו יומיים. מתיתיהו הלך קודר, ענה על שאלות במילה אחת, ואפילו המאפים האהובים של אמא לא שיפרו את מצב רוחו. ליה בת-אל לא יכלה יותר, ובערב, כשישב על המרפסת והביט בשמים, שאלה בזהירות:
— בני, הכול בסדר אצלך עם דניאל?
מתיתיהו שתק הרבה, ואז גיחך בין שיניו:
— הכול, אמא. הכול נגמר. אתמול נפגשתי עם החבר’ה, הם אמרו לי ששמעו… ובכן, דניאל מסתובבת ומספרת לכולם שאני לא ממש נחוץ לה, שהיא איתי סתם, עד שתפגוש מישהו “יותר טוב”. ולי בעיניים אמרה שהיא אוהבת, שאני היחיד שלה…
קולו רעד. ליה בת-אל התיישבה לידו, הניחה יד על כתפו:
— אז לא היית צריך, בני, להתאהב בילדה כזאת. כנראה שהיא לא הבינה מה זה אמיתי. אל תיעלב, אבל אמא תמיד רואה מי בא עם לב טוב ומי רק מסתכל.
— התקשרתי אליה אתמול, — המשיך מתיתיהו. — אמרתי שאני יודע הכול. בהתחלה אמרה שזה לא נכון, שהחברים ערבבו. ואז, אמא, היא התפרצה ואמרה: “נו, אז מה שחשבתי ככה? מה רצית? אני צעירה, אני צריכה לבחור. אתה לא הכי יפה ולא הכי עשיר, אבל אני עדיין איתך…”
ליה בת-אל נאנחה והצמידה אותו אליה:
— אלוהים… סלח לה, בני, אל תשמור טינה, החיים עצמם יסדרו הכול במקום.
— כן, אמא, אני לא רוצה להיות אופציה שנייה. שתחפש את ה”יותר טוב” שלה.
יותר מתיתיהו לא דיבר על דניאל. ולמחרת, כשהיא רצה לחצר שלהם, קראה לו ואמרה:
— מתיתיהו, סלח לי, לא התכוונתי, — הוא הקשיב לה ונכנס הביתה.
ליה בת-אל הציצה מבעד לחלון, הנידה בראשה ואמרה בשקט:
— מאוחר מדי, ילדה. אמרת את מה שחשבת. עכשיו תחיי עם זה.
דניאל עמדה, עמדה, ואז הלכה. ומעולם לא חזרה. והקיץ נמשך. בסוף יולי מתיתיהו נסע לעיר התל אביב, בחברת בנייה נזקק להתמחות באתר. נסע ברצון: היה צריך להתנתק, להחליף אווירה. ושם, באתר, פגש את ורד.
ורד עבדה באותו משרד כמוקדנית. נמוכה, עם תלתלים זהובים יפים על ראשה, דיברה בשקט אבל בביטחון. צחקה כמו פעמון, ומעולם לא שאלה כמה כסף יש לו ואיפה היה אתמול. היא התעניינה בו: איך עבר היום, עייף, מה חלם. מתיתיהו הביט בה ולא האמין לאושרו.
אחרי חצי שנה הציע לה נישואים. ורד אפילו לא היססה: אמרה “כן” בשמחה כה כנה, שלבו של מתיתיהו הלם מהר יותר.
— אף פעם לא התחרטתי שהסכמתי, — לחשה לו אחר כך, כבר ברבנות, כשהניח עליה טבעת.
ליה בת-אל בחתונה כמעט בכתה מאושר. לצידה ישבו חברותיה הוותיקות, שכנים, וכולם פה אחד אמרו:
— זוג נהדר! והכלה כל כך עדינה, לא רועשת, מיד רואים שיש לה לב טוב.
ואחרי שנתיים נולד שטי, תינוק חזק, כחול עיניים, שהפך מיד לאהוב של סבתא. מתיתיהו וורד הגיעו למושב כל סוף שבוע. שטי רץ בחצר, אסף פרחים לסבתא, ובערבים ישב על ברכיה והקשיב לסיפורים.
יום אחד, כבר בסתיו עמוק, ישבה ליה בת-אל במטבח, ומתיתיהו עזר לה לקלף תפוחי אדמה. בחוץ טפטף גשם, ליד השולחן ישבה ורד עם שטי על ידיה.
— אמא, — אמר לפתע מתיתיהו, — זוכרת את הסיפור עם דניאל?
— זוכרת, בני, — נאנחה.
— ואני שמח שכך קרה. אם היא לא הייתה בוגדת בי, לעולם לא הייתי פוגש את ורד. ולא היה לנו את שטי, — הביט באשתו ובנו, ועיניו אורו.
ליה בת-אל חייכה, ניגבה ידיה במגבת וליטפה את נכדו על ראשו:
— אז הכול לטובה. אתה אמרת בעצמך: לא רוצה להיות אופציה שנייה. אבל עכשיו אתה הראשון של ורד ושל שטי. וזה, בני, הכי חשוב.
ורד לא שאלה כלום, היא הכירה את הסיפור הזה ולא קינאה בעבר. היא פשוט לקחה את בעלה ביד ואמרה בשקט:
— האושר אוהב שקט, מתיתיהו. ואנחנו לא נשפוך אותו.
ליה בת-אל הביטה במשפחתה כפי שהיא: בלי סודות מיותרים, בלי תוכניות גיבוי, רק אהבה שחיה לא במילים אלא במעשים. והיא ידעה, מעתה הכול יהיה טוב. תמיד.
