גרתי באגף הממשלתי של בית אבות ציבורי, התקיים מקצבת זעומה, עד שיום אחד הכל השתנה כשפגשתי את אברהם מתחת לעץ האלון הישן בחצר. הוא היה אלמן עשיר, בן שמונים ושתיים, ולמרות שבאנו מעולמות שונים, הצליחו שעות השקת השקטות, משחקי השחמט והשיתוף בכאבי העבר לחבר בינינו.
אברהם סיפר לי שילדיו רק מחכים שימות, במיוחד הבן שלו, גידי, איש קר ומחושב, ואילו הבת, אפרת, העדיפה לעמוד מנגד. כשמצבו הבריאותי של אברהם החל להתדרדר, גידי הגיע עם צוות עורכי דין, ניסה להכריז על אביו כחסר כשירות כדי להשתלט על רכושו ולהעבירו מבית האבות. כדי להגן על ימיו האחרונים ולוודא שההחלטות הרפואיות לא יפלו לידיו של גידי, אברהם ביקש ממני להינשא לו, כך שאהיה הנציג הרפואי שלו – בקשה שקיבלתי מתוך חברות עמוקה ואהבה.
במשך שנתיים של נישואים שלווים, אברהם ואני חיינו בשלום כבעל ואישה, עד שיום אחד עצם את עיניו בשקט. זמן קצר לאחר ההלוויה, עורך הדין של אברהם מסר לי מעטפה והזהיר שתוכנה ישנה את הדרך שבה אני רואה את שנותינו המשותפות. בהלם גיליתי שלאברהם לא היו רק כמה חסכונות אישיים – למעשה, כל בית האבות היה שייך לו, הוא העביר אותו לנאמנות ומינה אותי כיורשת היחידה.
אפרת הופיעה אצלי והודתה שעזרה לאביה בסתר אחרי שגילתה את תוכניתו האכזרית של גידי. האיש רצה להרוס את האגף הציבורי, לזרוק את הדיירים העניים לרחוב ולבנות במקום דירות יוקרה. בכך שהעביר את המוסד אליי, אברהם הגן לנצח על הבית ועל דייריו מפני תאוות הבצע של בנו.
עם מסמכי הבעלות בידי, ובתמיכת עורך הדין ואפרת המתחרטת, התעמתתי עם גידי כשפרץ לפנטהאוז ודרש שאוציא את חפציי. כשהראיתי לו את המסמכים המשפטיים שהוכיחו שכל המוסד שייך לי עכשיו, הזעם שלו הפך לתדהמה – כל תוכניותיו קרסו. בלי שום תביעה חוקית ועם אחותו שנגדו, גידי נאלץ לעזוב בידיים ריקות. בזמן שאני צופה בפועלים משפצים והופכים את האגף הממשלתי המוזנח למקום נעים יותר, אני יודעת שהחלום של אברהם מוגן, והדיירים הפגיעים זוכים סוף סוף להגנה אמיתית.
