– אישה, תיקחי את המגבת שלך מכיסא השיזוף אם את מתכוונת לעזוב, אסור לתפוס מקומות מהבוקר, – גברת מלאה בפראו צבעוני חסמה את דרכה של נגה ליציאה מהחוף.
– אנשים באים, אין איפה לשכב, ולך יש שלוש שעות רק כפכפים שכובים.
נגה משכה בשקט את הבד הדהוי מתחת למזרן וקיפלה אותו לגליל הדוק. חול דק נשפך בין אצבעותיה, מותיר על עורה פסי אבק אפורים. הטיילת של כפר הנופש הקטן, הצמוד בין צוקים למים, רתחה מהמולת הצהריים.
הרמקול על מגדל ההצלה צרוד, קורא לשיט ערב בים, ובברזיית השתייה השתרעה תור של ילדים צורחים ואמהות עייפות. נגה הלכה לכיוון בית הארחה בשביל אספלט צר, ליד דוכנים אינסופיים של גלגלי ים וצדפים. בכיס המכנסיים הקצרים צלצל הטלפון – בעלת הבית, שושנה, הזכירה לה לאסוף מצעים נקיים מהכביסה.
החופשה הזאת, שנקנתה בכסף שחסכה במשך שנה וחצי, הייתה אמורה להיות זמן של שקט, אבל עד כה הביאה רק טרדות ועייפות מאנשים זרים.
קנתה חופשה לים, ופגשה בושה ישנה. בשער הפנסיון, תחת שיטה עתיקה ונרחבת, עמד גבר במכנסי פשתן בהירים וחולצה רפויה. הוא עישן, מנער אפר לתוך שיחי הידראנגאה, ובחן את העוברים ושבים. שערות רקותיו האפירו, קמטים עמוקים נחרצו על מצחו, אבל את התווים הנכונים האלה, את אופן החזקת הסנטר ואת ההרגל לסובב טבעת כסף – נגה זיהתה מיד. לפני שמונה-עשרה שנה השאיר האיש הזה על שולחן המטבח פתק על גב קבלת חשמל ופשוט נעלם מהעיר יומיים לפני חתונתם.
בחדר הקטן בקומה השנייה, שנגה שכרה לשבועיים, היה ריח של עשבי תיבול יבשים ורהיטי פלסטיק זולים. מאוורר ישן על שידה נמוך זמזם, מסובב אוויר חם בחדר. החפצים היו במקומם: שמלה מקופלת על גב הכיסא, שורת קרמים על המראה, ספר מתח פתוח על המיטה. היכולת לצפות את הסדר בבית תמיד נתנה לה תחושת שליטה על החיים, שהייתה צריכה להרכיב מחדש פעם, כמו קערת מרק שבורה.
בערב, כשהחום פינה מקום לבריזת ים קרירה, דפקו בדלת העץ המשותפת של המרפסת. נגה, שמזגה מים לכוס, קפאה. הורידה את ידה על השולחן.
– נגה, זה אני, תפתחי, – נשמע מהדלת הבריטון המוכר, שהפך קצת צרוד ונמוך. – שאלתי את בעלת הבית באיזה חדר את גרה. נתתי לה מתנה קטנה, והיא סיפרה.
היא ניגשה, הזיזה את הבריח הדק. עידן עמד על הסף, מחזיק סל נצרים עם תותים בשלים ובקבוק יין. השכנה מהחדר הסמוך, בלונדינית צבועה צעירה, יצאה לעשן במרפסת המשותפת והאטה, בוחנת את האורח.
– שלום, – עידן חצה את הסף, הניח את הסל על קצה השולחן והתיישב על כיסא הפלסטיק. – כל כך הרבה שנים עברו. ואת כמעט לא השתנית, רק המבט נעשה נוקשה, אי אפשר לגשת.
– למה באת? – היא נסוגה לחלון, נצמדה לאדן בגבה. מבטה חלף על פניו, מסמן סימני גיל קטנים: מלאות קלה בכתפיים, קרחת מתחילה בקדמת הראש, שקיות מתחת לעיניים.
– צריך לדבר, נגה. כל כך הרבה זמן עבר, היינו טיפשים, גאים, – הוא נשען קדימה, הניח כפות ידיים על ברכיו. – כל השנים האלה זכרתי. חיפשתי אותך, באמת. אבל מכרים משותפים אמרו שנסעת לסיביר, ואת כאן, בדרום נופשת. אני בעצמי השתכנתי בבית הבראה שלושה בתים מפה, במקרה ראיתי אותך בחוף בין ההמון.
– חיפשת? – היא חייכה בציניות, פניה נותרו רגועות. – שמונה-עשרה שנה חיפשת, עידן? במחוז הסמוך? או בשלוש שעות נסיעה באוטובוס?
– היו בעיות אז, את מבינה? – הוא נאנח, פורש ידיים. – העסק רק התחיל, חובות, עניינים עם אנשים רציניים. לחצו עליי חזק, נגה. רצו לקחת את החברה, איימו. לאן הייתי גורר אותך? עזבתי בשבילך, כדי לא לסכן אותך. הייתי צעיר, טיפש, חשבתי שכך יהיה טוב יותר. רציתי להציל אותך מהסיוט הזה.
מהחלון הפתוח נשמעה בכי רם של ילד – מישהו נפל מהקורקינט במגרש. במטבח בקומה הראשונה רעשו סירים, נשמע קול סכין על קרש חיתוך – בעלת הבית הכינה ארוחת ערב. חיי היום-יום הרגילים של בית הנופש זרמו במסלולם, הופכים את דברי האיש לרעש ריק.
שמש הבוקר חדרה מבעד לווילונות הדקים, ציירה על הלינוליאום פסים צהובים ארוכים. נגה ישבה במטבח המשותף, המתינה עד שהקומקום המצופה ירתח. השכנות מהקומה, שתי נשים מבוגרות מראשון לציון, לחשו ליד הכיור, מנקות קופסת פלסטיק.
– שמעי, נגה, החתיך שלך אתמול שאל את שושנה לכמה זמן באת, ואם את לבד, – הפנתה הצעירה שבהן, עם פדיקור צבעוני. – גבר רציני, רואים מיד. רכב שער – שחור, יקר. כולו מנומס, הביא לשושנה קופסת שוקולד. תיזהרי, אל תפספסי מזל, בגילנו גברים כאלה לא נמצאים על הכביש.
– לא נמצאים, – חזרה נגה בשקט, מביטה במים הרותחים.
עידן תפס אותה לקראת הצהריים ליד המזח, כשהחל גשם דק שפיזר מיד את האנשים תחת סככות ובתי קפה. הוא צמח לידה, מחזיק מטרייה שחורה גדולה מעליה, ואחז במרפקה. ריח טבק ובושם עלה ממנו.
– בואי נסע לארוחת ערב במקום נורמלי, נגה? פה בחמישה קילומטר יש מסעדה מצוינת על הצוק. נשב, נזכור בנעורים. אני איש חופשי עכשיו, נפרדתי מאשתי לפני שלוש שנים, אין ילדים. יש הכל: חברה בתל אביב, בית במושב, דירה גדולה. אבל אין נשמה בכל זה. חסרה לי את, הכנות ההיא שלנו.
נגה עצרה, שחררה את ידה. הסתובבה אליו. הביטה בעיניו בריכוז, ניסתה למצוא בהן צל של הבחור בן התשע-עשרה שאהבה פעם, שבשבילו הייתה מוכנה להפסיק לימודים ולנסוע. אבל מולה עמד גבר זר, בטוח בעצמו יתר על המידה, בן ארבעים, שניסה לקנות את קרבתה בארוחת ערב במסעדה.
– יש לי תוכניות אחרות לערב, עידן.
– תחיי, אילו תוכניות יכולות להיות כאן בשממה? – הוא העווה את פניו, נופף בידו לעבר בנייני ארבע הקומות האפורים של המושב. – כמה שילמת על החופשה הזאת? פרוטות. אני אתן לך ביום אחד יותר, רק תעברי אליי לבית ההבראה, יש שם סוויטה פנויה. זה לא הרמה שלך – להסתובב בצימרים פרטיים, לרעוש בסירים במטבח משותף. את תחיי אצלי כמו מלכה. מה את שותקת? לא נשאר כלום מהקודמת?
לידם עברה מוכרת דגים מקומית, נושאת תיק קירור כבד. היא זרקה על נגה מבט מהיר, שבו נראתה סקרנות ציבורית: תראו איזו יפיופית, מפנה גבר כזה.
מהכביש נשמע צווחת בלימה חדה – נהג אוטובוס כמעט פגע בכלב. לרגע שרר שקט, מופר רק בטיפות גשם שהכו בבד המטרייה.
– יודע מה, עידן, – נגה צעדה אחורה, יצאה אל מתחת לטיפות הדקות. – אמא שלי אחרי הבריחה שלך הייתה חודשיים בבית חולים. עם לחץ דם. ושמלת הכלה שלי תלתה בארון שלוש שנים, לא יכולתי אפילו לזרוק אותה, היה מגעיל להסתכל עליה. חשבתי שקרה לך אסון, חיפשתי דרך מכרים. ואת הצלת אותי. מחובות. בעיר שקטה, שבה כל כלב הכיר אותך.
– למה את מעלה עבר ישן? – עידן הסיט מבטו, סובב את הטבעת על אצבעו. – מי מאיתנו לא עשה שטויות בגיל תשע-עשרה? היו עניינים, הסתובבתי כמו שיכולתי, רציתי לשרוד. אבל עכשיו אני יכול לתקן הכל. כל משאלה שלך אמלא, מבינה? רוצה – מחר ניסע לעיר, ניכנס לחנות תכשיטים?
הגשם לקראת ערב התחזק, הפך למבול עם רעמים. מים היכו בחלונות בית ההארחה, הציפו את החצר הצרה והפכו את שבילי החמר לפלגי בוץ. הנופשים ישבו בחדרים, מחלונות נשמעו קולות טלוויזיות פועלות ודפיקות דומינו.
נגה ישבה על המיטה, כרכשה רגליה. בפנים היה שקט, כאילו הפצע הישן סוף סוף הגליד. לא היה כעס, לא רצון להביע עלבון, לא כאב ישן שמנע ממנה להתחיל מערכות יחסים חדשות. נשארה רק תמיהה קלה על כמה האיש הזה איחר עם הבטחותיו לחיים יפים.
קרוב לעשר בערב צלצל הטלפון שוב. על המסך הופיע מספר לא מוכר, אבל נגה ידעה מי זה.
– תחשבי טוב, נגה, – עידן דיבר בקול רם, צועק מעל רעש הגשם. – אני פה עד סוף השבוע. חדר שלוש-מאות-שתיים, בניין ראשי. בואי, נשב בלי כל הבוץ הזה. די להראות אופי, אנחנו אנשים קרובים. כמה שנים איבדנו בגלל שטויות, למה לבזבז עכשיו זמן על עלבונות?
– לילה טוב, עידן, – אמרה בקול שקט ולחצה על כפתור הניתוק האדום.
היא קמה, ניגשה לחלון וסגרה היטב את הווילונות, מנתקת את החדר מהסופה המשתוללת בחוץ. החיים זרמו זה מכבר במסלול אחר, ובמסלול החדש הזה פשוט לא היה מקום פנוי לעידן.
ביום שישי מזג האוויר שוב פנה לטובה. השמים התבהרו, הפכו לכחולים, השמש קרחה מהבוקר, גורמת לאספלט להפיץ ריח כבד. הטיילת שוב התמלאה באנשים במכנסיים קצרים צבעוניים ומזרנים מתנפחים.
עידן כבר לא הופיע בשער הפנסיון. שושנה סיפרה בבוקר בדרך אגב שראתה את הרכב השחור נוסע לכיוון הכביש הראשי – כנראה האורח שילם ועזב מוקדם.
– ככה נסע הסוחר שלך, נגה, – ניערה בעלת הבית שטיחון מהמסדרון על החבל. – ואת טיפשה, ילדה, סלחי לזקנה. גבר מרשים, עם כסף. יכולת עכשיו לגור בתל אביב, ולא לשבת במשרד שלך לפרוטות. מה חסר לך? נו, ברח הבחור בנעוריו, פחד מאחריות. עכשיו רצה לכפר על אשמתו.
נגה לא ענתה דבר, רק חייכה. היא לקחה מגבת, תיק עם ספר, והלכה לכיוון הים, מנסה ללכת בצד המוצל של הרחוב.
בערב, כשהשמש החלה לשקוע מעבר לאופק, צובעת את המים בצבע ורוד, היא ישבה על קצה המזח, הרחק מבתי הקפה הרועשים ומגרשי המשחקים. היה ריח של מים מלוחים, יוד ואצות שהושלכו לחוף אחרי הסערה. נגה הוציאה מהשקית תאנים שקנתה בשוק, בקעה בזהירות את הפרי לשניים.
למטה, ליד המים, גבר מבוגר בכובע פנמה בלוי השליך בסבלנות תולעת על הקרס, ונכדו בן השבע עקב אחרי המצוף. חיים פשוטים רגילים זרמו במסלולם.
נגה לגמה מים מינרליים פושרים והביטה בשקיעה הדועכת. לפניה נותרה עוד שבוע שלם של חופשה.
