– נו, מה נשאר אחרי החג? אני צריכה להאכיל את הילדה שלי! – הדודה בחנה בתאוותנות מטרידה את השולחן.
אורי הביט באחות של אמו, דנה, והתאפק מלהגיב בחריפות. האורחים עוד ישבו סביב השולחן, והיא כבר שלפה מהתיק שלושה קופסאות פלסטיק.
על הצלחת הגדולה נשארו כמה נתחים של בשר צלוי, לידם עמדו סלטים ועוגה כמעט שלמה.
– דודה דנה, עוד לא שתינו תה, – הזכיר אורי. – חכי לפחות עד סוף הערב.
– מה, אני מפריעה לכם? תשתו את התה שלכם. אני אקח קצת, כדי שלנועה יהיה מה לאכול אחרי העבודה. היא היום עד תשע, מסכנה, אפילו לא תספיק להכין ארוחת ערב, הילדה המסכנה שלי.
נועה הייתה בת עשרים ותשע. היא גרה בנפרד והרוויחה יפה.
דנה הושיטה יד לבשר, אבל אבנר הזיז את הקערה לעבר האורחים.
– אנשים עוד אוכלים. כשיכולם ילכו, אז נראה מה נשאר.
– אבנר, חתיכת בשר חסרה לך? – נזעקה הדודה.
אורי הבחין שאמו, עופרה, הסיטה את מבטה. היא תמיד ניסתה לא להבחין בהרגלים של אחותה הצעירה.
ברגע שמישהו מהמשפחה מחה, היא מיד ביקשה לא לקמץ ולא לקלקל יחסים בגלל אוכל.
כך קרה כמעט בכל אירוע משפחתי. דנה הגיעה עם קופסת שוקולדים זולה או לגמרי בידיים ריקות, ובתמורה ישבה ראשונה ליד השולחן. היא בחרה את החתיכות הכי טובות, ביקשה שיעבירו לה סלטים, ואחרי הארוחה שלפה קופסאות.
פעם אחת הדודה לקחה חצי עוגה עוד לפני שהמארחים הספיקו לחתוך אותה. בפעם אחרת דרשה שיארזו לה ארבע מנות עיקריות – כביכול, נועה רוצה לפנק את החברות שלה.
אבנר התרגז נורא אז, אבל אשתו משכה אותו במהירות למטבח.
– אבנר, אל תתחיל מול האורחים, בבקשה! דנה תיעלב, שוב לא תתקשר חודש.
– שתשתוק שנה שלמה! למה שאנחנו נאכיל גם את הילדה המבוגרת שלה?
– אוי, נו, בכל מקרה האוכל יישאר! חבל? שתיקח.
אורי שתק רק בגלל אמו. אחיו הצעיר, יותם, גם ניסה לא להסתבך, למרות שאחרי כל ארוחה משפחתית רטן שהדודה אורזת בתיק יותר ממה ששלושה אורחים ביחד אוכלים.
התקרב יום ההולדת השישים של אמא. אורי החליט לתת לה משהו באמת שווה – חסך כמה חודשים.
בחנות התכשיטים בחר עגילי זהב עם אבן קטנה ובהירה. יותם ראה תמונה בטלפון והתלהב: מצא בקטלוג שרשרת תואמת.
בעוד היא באצבעות רועדות שמה את העגילים, יותם הגיש את השרשרת. כשראתה שמדובר בסט, אמא התרגשה לגמרי, חיבקה את הילדים והתחילה, כרגיל, לצעוק שהם הוציאו יותר מדי.
– נו, תראה, – דנה חטפה בלי בושה את הקופסאות. בחנה ארוכות את החותמת, גירדה בציפורן את הסגר. – בטח בזבזתם הון? האבנים האלה לא סתם זכוכיות?
– זהב זה, כתוב על התגית, – חתך אורי. – העיקר שאמא אוהבת.
הדודה העבירה מבט לאחותה, ואז פנתה לאחיין בחיוך קל:
– טוב, אורי. בעוד שלושה חודשים יש לי יובל. אני מצפה לאותו סט. רק שהאבנים יהיו ירוקות, איזה ברקת או משהו! יתאים לעיניים שלי.
דממה השתררה סביב השולחן. אורי חשב קודם שמדובר בבדיחה מטופשת, אבל הדודה לגמרי ברצינות סובבה בידיה קופסה של מישהו אחר.
– מאיפה זה הגיע שאני אקנה לך זהב? – שאל ישירות.
– איך “מאיפה”? – דנה הרימה גבה בהפתעה. – אני אחות של אמא שלך! גם לי מגיעים מתנות יקרות.
אורי הרהר בראשו על ימי הולדת מהילדות. מהדודה הוא קיבל בדרך כלל גרביים, ספל, או חבילת עוגיות.
ליום הולדת שמונה עשרה היא הגיעה בכלל עם כרטיס ברכה ריק, ואז ביקשה שיסיע אותה לקצה השני של העיר – הדלק אז עלה יותר מ”הברכה” שלה. אבל עכשיו היא דיברה בביטחון עצמי עצום, כאילו מימנה לו את הלימודים.
– את לא אמא שלי, – אמר אורי בקול שטוח. – המתנות שלך, שיבחרו הקרובים שלך.
– לנועה עכשיו קשה, – מיד מצאה הדודה תירוץ. – אני מהילדה שלי זהב לא אדרוש. אבל אתה בחור עם כסף, יכול לכבד את המבוגרים ממך.
אמא ניסתה להחליק את העניין, למרות שעל פניה ניכר כמה לא נעים לה:
– דנה, די לבדיחות. בואי נזמין תה, מביאים עוגה.
– אילו בדיחות, עפרה? לאמא מגיע זהב, ודודה נשכחה? אני מצפה לסט ליום ההולדת! גם יותם יתרום, הרי כולכם עשירים פה.
יותם הניח את המזלג ונהם:
– מאיפה פתאום נפלה עלינו החובה לממן את הגחמות שלך?
– מזה שבני משפחה צריכים להתייחס לכולם באותה מידה! לעפרה גם עגילים וגם שרשרת! טוב, אם אתם לא רוצים לתת, אז אני אקח את השרשרת! עפרה, לך תספיק גם עגילים!
דנה הושיטה יד ישר לעבר צוואר אמה. אמא נסוגה. אורי התפוצץ – כל התסכול שצבר במשך שנים שטף אותו בבת אחת.
– את באמת מנסה עכשיו להוריד מאמא מתנה? – אורי תפס את יד הדודה. – את נתת לה פעם משהו יקר יותר מהמפיות האלה שאת מביאה?
– אל תחצוף אליי! – נזפה דנה. – ההכנסות שלי שונות. ובכלל, העיקר הכוונה!
– אבל בכסף של אחרים את יודעת לחשב מצוין. את באה לכל אירוע בידיים ריקות, ראשונה ממלאת את הפה, ואז סוחבת אוכל בקופסאות!
– ותמיד מתחבאת מאחורי נועה, שממילא סוסה בוגרת ויכולה לקנות לעצמה ארוחת ערב!
פני הדונה האדימו בכתמים. היא דחפה את הכיסא ברעש ופנתה לאחותה:
– עפרה! אתה שומע איך הילד המחונך שלך מדבר אליי? תשתיק אותו! הוא מבייש אותך מול כולם!
אמא הביטה מבולבלת מבנה לאחותו. אורי קפא, מחכה לתגובה הרגילה:
– אורי, די, אל תתעסק…
אבל אז אבא דיבר.
– אורי צודק, – אמר בתוקף. – שתקתי רק בגלל עפרה. את באה אלינו לא כמו אל משפחה, אלא כמו אל קפיטריה חינם עם משלוח.
– אה, ככה? התאגדתם? – דנה פנתה אל האחיין הצעיר. – גם אתה עכשיו תספור כמה חתיכות אכלתי?
– אני יכול להזכיר איך גררת אוכל מיום ההולדת שלי עוד לפני שהאורחים התיישבו, – גיחך יותם. – ואז עוד נעלבת שלא נתנו לך עוגה שלמה.
– כפויי טובה! – צרחה הדודה. – עפרה, את מי גידלת? שום כבוד לזקנים!
היא חטפה את התיק, שלפה את הקופסאות והתחילה לזרוק בהן נקניקים בזעם.
– אם אני מפריעה, לפחות לנועה אביא אוכל! היא לא אשמה בכלום!
אורי ניגש בשלווה, חטף את הקופסה והחזיר את הנקניק לצלחת.
– היום יום ההולדת של אמא, לא תחנת חלוקת סיוע. שום דבר מפה את לא מוציאה.
– תחזיר, מפגר! – צעקה דנה. – השפלתם אותי, לקחתם מתנה, ועוד מרעיבים אותי? תחזיר את הבשר, הוא מיועד לנועה!
האורחים ישבו קפואים, מישהו בקושי בלע צחוק. אורי הביט באמא – פחד שהיא תפרוץ בבכי.
אבל אמא פתחה לאט את הסגר על הצוואר, שמה בזהירות את השרשרת בקופסת קטיפה, והרימה עיניים אל אחותה.
– את יודעת, דנה… נמאס לי. נמאס לי בכל חג לחשב כמה אוכל הספקת לדחוף לכיסים.
– נמאס לי לנזוף בבעלי ובבנים שלי שיסבלו את השטויות שלך, רק שלא נריב. אורי צודק! את לקחת את הטוב לב שלנו כחולשה.
הדודה נחנקה. היא לא ציפתה לתגובה כזו מאחותה תמיד המתפשרת.
– את… את בצד שלהם? אני אחותך!
– הם לא זרים לי, דנה. זה בעלי והילדים שלי! תארזי את הדברים שלך ולכי.
– אז תתנו חם לילדה! – קראה הדודה בקול נמוך יותר אבל עדיין בכעס.
אבא שלף בשקט את הטלפון, הזמין מונית, ואז דחף לעברה את שקית המגבות.
– קחי את התיק שלך ואת הזבל הזה חזרה. השאר יישאר על השולחן.
– רגל שלי לא תדרוך בבית הזה יותר! קמצנים! – ירקה הדודה, חטפה את חפציה.
דלת המסעדה נטרקה ברעש. אמא הביטה עוד כמה שניות על היציאה, נאנחה בכבדות.
– אמא, סליחה, – לחש אורי, התיישב לידה. – לא רציתי לקלקל לך את החג. אבל, ברצינות, זה פשוט התפוצץ.
– לא קלקלת כלום, בני, – היא חייכה חלושות וליטפה את ידו. – אני הייתי נאיבית, הייתי צריכה להעמיד אותה במקום מזמן.
…אחרי כמה ימים הדודה הופיעה, כאילו כלום. אורי ישב במטבח כשאמא קיבלה טלפון, ומהרמקול בקעה צעקה:
– עפרה, היי. נשאר אצלכם אוכל אחרי היובל?
אמא עצמה עיניים, נשמה עמוק, אבל הפעם קולה אפילו לא רעד.
– דנה, גם אם נשאר – לך אני לא אתן. תבואי לבקר רק כשתלמדי לכבד מארחים, לא להתייחס לבית שלנו כמו מסעדה חינמית.
ביום ההולדת של הדודה אורי פשוט שלח בבוקר הודעת SMS שגרתית. שום זהב, כמובן, אף אחד לא שלח.
דנה חיכתה עוד הרבה זמן שתזמינו אותה לאירוע המשפחתי הבא, אבל אמא פשוט מחקה אותה מרשימת המוזמנים. וככה זה יישאר, כנראה… לתקופה ארוכה.
מה דעתכם? המשפחה נהגה נכון? כתבו בתגובות, תנו לייק!
